פוליטאה

דברי היכרות, מצגת (1), מצגת (2) מצגת (3) טקסט (עברית), טקסט (אנגלית)

רקע¶

הפוליטאה¹ היא הדיאלוג האפלטוני המייסד הלכה למעשה את מסורת הפילוסופיה המדינית במערב. הפוליטאה היא למשטר כמו שהצדק² הוא לנפש, ועוסקת בנפש השולטת במדינה. הדיאלוג הזה, כמו רוב הדיאלוגים האפלטוניים, הוא כמו 'שואב אבק', וגורר לתוכו נושאים כמו מתמטיקה, חינוך, פסיכולוגיה ואומנויות.

שימו לב למילה ירדתי בתחילת הדיאלוג

הדיאלוג מתרחש בפיראוס, הנמל של אתונה, ולא מרכז העיר כמו בדרך כלל. פיראוס הייתה מעוז המפלגה הדמוקרטית השולטת, וכמו כל עיר נמל המקום בו מייבאים אנשים, סחורות ורעיונות. הדיאלוג מתרחש בטקס הכנסת אלה חדשה לפנתיאון באתונה - האשמה שהוטחה בעבר בסוקראטס (משחית את הנוער, מכניס אלים חדשים). האלה היא בנדיס - אלה תראקית³ - וסוקראטס מתרשם מהם במידה שווה לאתונאים.

סוקראטס הולך עם גלאוקון, אחיו של אפלטון בנמל, כשמגיע הנער של פולמארכוס⁴ ודורש ממנו לעצור ומהשניים להצטרף אליהם בביתו, במקום לשוב העירה כפי שתכננו. חרף האווירה החברית ביניהם, הזמנה זו ממחישה בעיה בסיסית בפוליטיקה - היא מתבססת על איזון. בעוד שפולמארכוס מאזן את הכוח והרוב, סוקראטס מייצג את החוכמה והשכנוע - והאיזון ביניהם מופר - פולמארכוס כופה על סוקראטס את השיחה. בעוד שסוקראטס עדיין מחפש פתח מילוט, גלאוקון מתלהב וגורר אותו עמו.

הגדרת הצדק¶

בביתו של פולמארכוס, השניים נתקלים באביו - כפאלוס⁵. הלה מקונן בפני סוקראטס שאינו מגיע מספיק לבקרם - משום שבזקנתו אינו יכול לעלות לאתונה, וככל שהזמן עובר פוחתת תשוקתו להנאות הגופניות וגוברת תשוקתו ללוגוס⁷. סוקראטס משיב בגסות - אני נהנה לדבר עם הזקנים המופלגים⁶, משום שהם יודעים מהי הדרך המונחת לפנינו בזקנה⁸. סוקראטס שואל את כפאלוס, שצבר את הונו לאורך חייו, מהי התועלת בכסף - שכן הוא אינו מתלהב מהממון שלו. כפאלוס משיב שהכסף מאפשר לו לנהוג בצדק.

שימו לב: הן כפאלוס והן פולמארכוס אינם אזרחים אתונאים

כיצד מתיישבת ההגדרה של התשוקה לפילוסופיה במשתה לעומת זו בפיידון?

כלום נגיד כך, בפשטות, שהיא אמירת אמת, והחזרת הדברים שאיש קיבל אותם מרעהו? ^עמ'^ ^164,^ ^פס'^ ^331^

זוהי ההגדרה הראשונה של הצדק בדיאלוג, כפי שמנסח אותה סוקראטס. אלא שאם נשיב לאדם דבר-מה המזיק לו - דוגמת אדם לוקה בנפשו שמשיבים לו את נשקו - האם זהו צדק? בכך מטיל סוקראטס ספק בהגדרה הראשונה לצדק. סוקראטס מסלק את כפאלוס מהדיון באכזריות סוקראטית אופיינית - פולמארכוס מיד קופץ בראש ומתנגד להתנגדותו של סוקראטס להגדרה הראשונית לצדק, וכפאלוס פורש מיד מן הדיון מבלי לשוב. לסילוק יש משמעות סמלית - סוקראטס שובר את הדוקסה ומסלק את המסורת. אלא שכעת כדי לשלוט בדיון, כעת עליו להתמודד עם פולמארכוס.

"אם כן, להטיב עם הידידים ולהרע עם האויבים - זו צדקה?"

"כך נראה לי."

עמ'^ ^166,^ ^פס'^ ^332

זוהי ההגדרה של פולמארכוס לצדק - הגדרה יוונית קלאסית. לפי אפלטון, אין חברה קוסמופוליטית⁹ - הצדק הוא לעשות טוב עם מה ששלי. סוקראטס תוקף את ההנחה של פולמארכוס משתי זוויות: ראשית, הוא מגדיר את הצדק לאומנות מסוימת. מה צדק מספק? (166) פולמארכוס משיב שהוא בן ברית נאמן במלחמה. אלא שאם צדק הוא אומנות המלחמה - האין הוא שימושי בעיתות שלום? זוהי עמדה בלתי נתפסת ביוון. פולאמרכוס מחדד ואומר שבשלום הצדק הוא מעיין הגינות בסיסית - שומר נאמן של מה שיקר (168). אלא שאם הצדק הוא אומנות - הרי שהוא ניטרלי, וניתן לעשות בו שימוש לטוב ולרע - כפי שמודגם בגורגיאס - השומר הטוב על הממון יכול גם לגזול אותו.

ומי הם אותם ידידים ואויבים, מקשה סוקראטס? בוודאי, משיב פולמארכוס, שאנשי שלומינו הם טובים עד שיוכח אחרת, וזרים הם רעים - עד שיוכח אחרת¹⁰. סוקראטס מפקפק בזיהוי זה של מה ששלנו עם הטוב. פולאמרכוס מחדד את הגדרתו - הצדק הוא להיטיב עם הטובים באמת, ולהרע עם הרעים באמת (171). אלא שאילו אנו מזיקים לגרוע יותר, אומר סוקראטס - הרי שאנו הופכים אותו ליותר גרוע. אם צדק זו סגולה טובה, הרי שאותה הסגולה ההופכת אדם אחד לטוב, הופכת אחר לרע!¹¹. פולמארכוס מוותר, ומשנה את הגדרתו - האדם הצודק אינו מזיק לאף אחד. השליט בקרב נהפך בין רגע לפציפיסט.

ההודאה הזו מקפיצה את תארסימאכוס¹², סופיסט המחפש לקוחות באתונה, וקופץ מיד לשיחה בזעם (176, פס' 336). המאבק בין השניים מייצג את המאבק על החברה שנוצרה - מי ישלוט בעיר. דיון זה נמשך עד סוף ספר 1 ולתוך ספר 2 - ומתדרדר לאמצעים רטוריקניים וסופיסטים.

כניסתו של תארסימאכוס¶

תארסימכוס מתפרץ בזעם לדיון (336) למשמע ההגדרה של פולימארכוס וסוקראטס לצדק, לפיה האדם הצדיק לא יפגע באיש לעולם. הלה דורש מסוקראטס תשובה ברורה לדינו של הצדק. כשסוקראטס מבקש מתארסימאכוס הגדרה משלו לצדק, הסופיסט דורש כסף עבור תשובתו (וגלאוקון מסכים לשלם לו).

אינני טוען כי הצדק אינו אלא תועלתו של מי שחזק יותר"

337

הדיאלוג הזה עולה במדרגה בדומה לגורגיאס - גורגיאס, פולוס וקאליקלס כמו כפאלוס, פולמארכוס, ותארסימכוס - שניהם ההעלאה השלישית של רמת הדיון. אחת מההשערות היא שאפלטון הרגיש שלא נתן מענה די הצורך לשאלה זו בגורגיאס, ולפיכך משיב כאן את קאליקלס - בדמות תארסימכוס.

אותם החזקים בעיניי תארסימכוס הם השליטים, מגדירי המשטר.

תארסימכוס מונה שיטות משטר שונות שם הגדרה זו תקפה, ומונה גם את הדמוקרטיה - שם העם, הרוב הוא הריבון - ונוצרת כאן הגדרה מעניינת לצדק.

אבל, מקשה סוקראטס - מה לגבי מצב שבו השליט, בשגיאה בשיקול דעת, חוקק חוק המזיק לו? הצדק הוא לציית לחוק - ולפגוע בחזק - או לא לציית לחוק - ולהפר את הצדק?. חשוב לציין כאן שסוקראטס לא מפריך את התועלת שבצדק.

למול טענה זו מבצע תארסימכוס תיקון 'קטן מאוד' - החזק באמת הוא מי שיודע מה טוב ומועיל עבורו. הצדק, אפוא, הוא להקשיב לחזק, היודע מה טוב עבורו - ומה שמועיל להם הוא צדק. תארסימכוס מוסיף בהגדרה זו מימד של אומנות - כשם שרופא טוב צריך לדעת מה טוב עבורו, החזק צריך לדעת מה טוב עבורו - הצדק הופך למעיין אומנות.

סוקראטס מתנפל, כמובן, על הפרצה הזו (342). כל אומנות, אומר סוקראטס, מבקשת להועיל למושא שלה - לא לבעל האומנות. הסייס - טרוד בתועלתו של סוסים, רופא - בבריאות חוליו, מורה - בהשכלת תלמידיו. כיצד מתיישב עם הגדרה זו הצדק של תארסימכוס, בשאיפתו לדאוג לבעל הצדק?. סוקראטס טוען כי האומנות של השליט, כיוצא מכך, היא לדאוג לנתינים שלו - הדמוס²⁰.

כאן תארסימכוס מתדרדר לעלבונות אישיים, ואומר לנו כך: אם הצדק הוא אומנות, הוא אומנות כמו רעיית צאן - רועה הצאן דואג לצאן כדי שיוכל לנצל אותו אחר כך, ומפיל את הפצצה הבאה:

הצדק הוא תועלתו של החזק יותר, והעוול הוא יתרון ותועלת לעצמו

344

הצדק, אומר תארסימכוס, הוא טובתו של אחר - תועלתו של המושל, והנזקות של מי שמציית; העוול הוא בדיוק ההיפך - הם פועלים בטובתו של השליט, בקיפוח עצמם.

צדק זה לעזור לאחרים ולא לעצמך, ועוול - לעזור לעצמך ולא לאחרים. הצדק לפי תארסימכוס אינו טוב.

זו שאלה מהותית בפוליטאה - כיצד מגשרים על הפער בין הצודק לתועלתני?

(רועה צאן דואג לכבשים, מקבל שכר...)

(לשים לב - סוקראטס מציין במפורש את אלו השולטים בלית ברירה.)

גם כאן, המהלך הרטורי הסוקראטי הוביל את תארסימכוס לסתירה - והלה עוזב את הדיון בבושה.

העיר האמיתית כמשל לצדק¶

בספר 2 (201), הדיון מתנהל גם עם גלאוקון¹³, ואדמנטוס¹⁴ - האחים של אפלטון, צעירים אתונאים עשירים המיועדים לחיים הפוליטים. סוקראטס עדיין שואף לברוח חזרה לאתונה, אלא שגלאוקון, באומץ, מבקש ממנו לשכנע אותו ואת אחיו אודותיו של הצדק, ובכך שהוא רצוי. האופי של האחים תואם את שמם - גלאוקון מתלהב ודוהר קדימה, ואדימנטוס נוקשה, מרוסן, וחמור סבר¹⁵. האחים מבקשים לדעת אם הצדק טוב כשלעצמו, או שמא אנו מבצעים אותו לשם מטרה מסוימת? האם הצדק טוב לאדם הצדיק?.

גלאוקון ממחיש את הבעיה במשל טבעת גיגס המפורסם (359). המשל ממשיך שהצדק נסוב סביב הנראות, סביב הסברה - מרגע שאין צורך במראית העין של הצדק, בפני אדם ובפני האלים, איש לא יהיה צדיק - הצדק אינו בפיזיס¹⁶ של האדם, אלא בנומוס. אדימנטוס מוסיף לדבריו של גלאוקון, שאומר כי המבוגרים שמים לב כי הצדק מהולל בעקבות תוצאותיו. אלא שבתוצאות אלו ניתן לשחד את האדם ואת האלים - בקורבנות, במחילות ובטובות - ניתן 'לעשות עסקים' איתם. וכיצד, אפוא, הצדק טוב לאדם הצדיק עצמו, מחוץ לעסקים כאלו? זו ההוכחה שמבקשים האחים מסוקראטס, במסגרת החיים בפוליס (215, פס' 368).

זוהי משימתו של סוקראטס בכל ספרי הפוליטאה - כאן מוקמת חברה פוליטית בדמותם של סוקראטס והאחים.

סוקראטס מבקש לבצע חקירה זו מגדול - לבחון קודם את הצדק במדינה, ודרכו לבחון את הצדק לאדם¹⁷. השלושה מייסדים בלוגוס עיר, נפרדת מאתונה - ונבחן דרכה את הצדק. העיר הראשונה שמוקמת¹⁸ היא עירו של אדימנטוס (216). המדינה, אומר סוקראטס, מוקמת כי אין אדם מתקיים בכוחות עצמו - הוא זקוק לאחרים. אותם אחרים משתפים פעולה, ונהיים יישוב - פוליס. האדם הוא מוגבל וסופי, וצרכיו ותאוותיו אינסופיים - וכאן, אומרים אפלטון ואחריו גם אריסטו - ניכר שהאדם הוא חיה פוליטית: הוא אינו יכול להתקיים לבד. בעיר של אדימנטוס, הטבע הוא קנה המידה: כל אחד יישא באומנות אחת, לפי כישוריו הטבעיים.

העיר הבריאה¶

העיר של אדימנטוס פשוטה וכפרית: העובדים עירומים בקיץ ולבושים די הצורך בחורף; ישנים באוהלים; אוכלים לחם ומזון פשוט; אוכלים על האדמה; חובשים זרים ומהללים את האלים; מתקיימים כפי יכולתם, לא מתרבים מעבר ליכולתם, לא אוכלים בשר ולא יוצאים למלחמה. עיר זו מכונה בפי סוקראטס העיר האמיתית - העיר הבריאה - המאופיינת בפשטות מירבית ובצניעות.

אלא שגלאוקון אינו מסתפק בחיים אלו: האין יאכלו תבשילים, ישתו יין, יאכלו גבינות וממתקים? עירו של אדימנטוס, טוען הלה, היא עיר של חזירים; העיר בריאה, והאדם איננו בריא - הוא אינו יסתפק במתינות, במועט, בהכרח. צרכים אלו גוררים צרכים נוספים: רהיטים, תבשילים, בושם, קטורת, נערות ליווי, עוגות, זהב, שנהב - נוחות, נוי, עידון ותשוקה מינית. סוקראטס אינו מרים אצבע להגן על עירו הפשוטה¹⁹.

כעת, גלאוקון וסוקראטס בונים את העיר הקודחת, העיר התפוחה (222). עיר זו גוררת גם צורך להתפשט על פני שטח נוסף, לגדל את החיות ולרעות אותן; אדמה זו תילקח מהשכנים - וכאן נכנסת גם המלחמה.

"ואיננו קובעים כלל וכלל אם דבר רע הוא המלחמה או אם טוב..." ^עמ'^ ^223,^ ^פס'^ ^373^

"כלבים פילוסופיים?!"¶

המלחמה מוצבת כאן כחלק בלתי-נפרד מהטבע האנושי - זה מלא תאוות, ואלו גוררות מלחמות - בין כל הערים, ובכל החברות האנושיות. כל חברה אנושית, אפוא, נבנית בפשע כלשהו, על חורבות חברה אחרת. המלחמה הזו מביאה עמה גם גיבורי מלחמה, העושים מעל ומעבר לנדרש - אנו חוצים את גבול ההכרח ונכנסים גם לסוגיית החינוך: החיילים הללו אמורים לעשות מה שאיש אינו רוצה - להרוג ולהיהרג - וצריך לחנך אותם לעשות כן.

אותו חינוך - העוסק בנפש, ולא בגוף - מבשר את הופעתה הראשונה של הפילוסופיה לדיאלוג - סוקראטס מושל אותה ל'כלב שמירה' (375). אותו האופי של כלב השמירה - רך לחבריו, ותוקפן כלפי אויביו²¹ - נמשל כאן לאופי פילוסופי - כפי שאמר גם פולימארכוס! כיצד נחנך את החיילים ל'אופי הפילוסופי' הזה?

סוקראטס מתאר אותו כמיטב המסורת האתונאית - התעמלות²² ומוזיקה²³. אותו חינוך, אומר סוקראטס לאדימאנטוס, כרוך בהכרח בצנזורה קשה (376) החל מגיל ינקות. באגדות שיינתנו לאותם הילדים, האלים מתוארים כפשוטים, ומושלמים - המורכבות האנושית, יחד עם הרגשות השליליים, מופשטת מהם - חתירה לאידאות. ההפשטה הזו גוזלת לחלוטין מהאומנויות את החופש שלהן, מהלך שאדימנטוס - קשוח יותר ואירוטי פחות מאחיו - מוכן לעשות.

הדיון בעמודים הבאים חורה וקשה: כדאי לקרוא אותו מנקודת מבט של מייסדי העיר, ולא כצעירים תושבי העיר שאנו כיום

(גירוש מהעיר - 395)

(חוקי המוזיקה - 424)

גם ההתעמלות הגופנית שמקבלים השומרים עוסקת בויסות חלקים בנפש (411-) - מציאת האיזון הנכון בין הצד הרך בנפש לצד הקשה.

כמו כן, על מנת שיגנו על העיר, השומרים צריכים לזהות את רצונם הפרטי עם רצונו של הכלל (412) - אין די בחינוך נפשו של השומר היחיד.

ר' גם: Kallipolis - המבנה של העיר (במצגת)

רצונו של הכלל חיוני לשמירת שלמותה של העיר - אילו השליטים והשומרים, לכל הפחות, לא יזהו את עצמם עם הפוליטאה, מגיעה הפלגנות - המחלה הפוליטית - המעידה על סופה הקרב של העיר. אמנם הקשר שלנו לפוליס טבעי, כפי שעמדנו עליו קודם, אך סוקראטס טוען כי אין בטבע הזה די כדי לשמר את המבנה של העיר; נדרש מבנה נוסף, הכרוך בשקר - השקר האצילי (414).

משל המתכות¶

סוקראטס מתאר את משל 'אמא אדמה', לפיה תושבי העיר נולדו מתוך האדמה שהם שוכנים בה, ולפיכך עליהם לראות בה אמם ומחנכתם²⁴.

המשל מנסה גם לשכנע את השליטים שההמון והם בני אותו העם - חרף חינוכם השונה ומנהגיהם השונים - בעיה קשה לא פחות משכנוע ההמון בסמכותם של השליטים.

כל בני העיר יידרשו להישאר במעמדם ("בעיר המושלמת - כל שינוי הוא לרעה!"), כפי שמתאר סוקראטס ב'משל המתכות' - שם הוא מציג ניידות חברתית מסוימת, שמטרה לאפשר להמונים להשלים עם מקומם בחברה. בכך המשל מעצב את הדעה - האוויר לחיים הפוליטים.

גם בטבע הפוליטי וגם בשקר האצילי אין די בלשמר את מבנה העיר. סוקראטס מבקש גם לשלול מהמעמד השומר כל רכוש, ולכפות עליהם חיים קיבוציים לחלוטין - ומהמעמד הפועל, מבקש לשלול כל עודף רכוש. הרכוש הוא פתח ליחידנות ולהשחתה שבכוחם לפרום את המארג החברתי של העיר.

שימו לב: אדימנטוס מאפשר בנקל לחלוק גם משפחות (נשים וילדים) במעמדות השומרים והשולטים, מה שייתבטא בהמשך הפוליטאה(423)

העיר האמיתית כמשל לנפש¶

משעמדו על המעמדות בעיר, השלושה מחפשים את המעמדות בנפש. סוקראטס מתחיל בלמנות את ארבעת הסגולות (427) היווניות: צדק, שוויון דעת, אומץ לב והחוכמה: את החוכמה מגדיר סוקראטס כעצה טובה²⁵ בניהול ענייני הכלל; את אומץ הלב הוא מגדיר כיכולת לדבוק בדעה השולטת בכל מצב; יישוב הדעת²⁶ מגדיר כסדר הנכון של כל חלקי העיר, בו מקבלים עליהם כולם את שלטון התבונה; וכעת, נותרים רק עם הצדק (432).

את הצדק מגדירים בכך שכל אחד עוסק בשלו, על פי טבעו ומעמדו בעיר - חזרה כמעט מוחלטת ל'עיר הבריאה' שתוארה קודם לכן. ההגדרה הזו כמעט ריקה מתוכן, במיוחד לאור המהלך האדיר שהתנהל עד כה.

מהשגדירו את הצדק, עוברים המייסדים לנפש (434): זו מורכבת מחלקים רבים, המקבילים לחלקיה של העיר²⁷. ההגדרה שתינתן לנפש, אומר סוקראטס, תהיה בהכרח חלקית; לנפש יש לוגוס מורכב מכדי לתפוס בכוחה של הנפש בלבד, כפי שאמר גם היראקליטוס. אלא שגם בחקירה הזו, מצליחים השלושה לעמוד על כמה חלקים: - To Logistikon החלק המחשב - המקביל לשליטים - Thymos - עוז הרוח (החלק הפוליטי בנפש, לפי אפלטון, החלק בנו שמתחמם בכעס, לפי הומרוס) - המקביל לשומרים - To Epithymetikon - החלק המתאווה - המקביל לפועלים

להגדרה הזו יש גם אינטואיציה מודרנית: בביטוי "תשלוט בעצמך!" למשל, אנו מבקשים לצוות על חלק אחד בנפש לשלוט בחלק אחר.

הThymos הוא החלק המעורר את חמתו של גלאוקון מששומע שיאכלו על הרצפה; החלק המעורר בושה; החלק שמבקש חיים מסוג מסוים. הThymos לא משחק תפקיד בעירו הראשונה של אדימנטוס - ובמידה רבה אחראי לכך שאינה מחזיקה מהעמד.

אם יש בחלק זה של הנפש גם נטייה לחשב וגם נטייה להתאוות - להיכן החלק הזה נוטה?(439). תחילה מביית אותו סוקראטס לחלוטין, ושולל ממנו כל קורטוב של תאווה²⁸.

לכאורה, סוקראטס קיים כאן את הבטחתו לגאוקון ואדימנטוס: העיר האמיתית עונה על כל הדרישות שלהם, והמבנה שלה מקביל למבנה הנפש. אלא שישנו מתח הולך וגובר בין העיר לנפש, כפי שנחקור בספרים הבאים (442).

"חוק הנשים" ותא המשפחה¶

בספר 5 (448) ניכרת התחלה מחדש של התהליך, בכוחנות שמפגין פולימארכוס עם אדימנטוס. השניים מאשימים את סוקראטס שהבליג על חלוקת הכל - לרבות הנשים והתא המשפחתי. כעת, ניתן את הדעת לתפקידה של המשפחה בפוליטאה, ועל היחס המתבקש בין שני המינים - מה היחס בין המשפחה לבין המדינה? האם המדינה היא כמעיין משפחה, או שמא המדינה מגבילה ומרסנת את המשפחה?

חרף רצונו להימנע מהנושא, גלאוקון האירוטי גורר את סוקראטס לדיון זה (450). סוקראטס שוב גורר את השיח למשל על הכלבים הפילוסופיים (451) - ומבקש לקבוע שיתוף מוחלט, תוך מתן אותו החינוך לשני המינים²⁹ - לרבות ההתעמלות (Gymnastike) משותפת. ההנחה שעומדת בבסיס המהלך של סוקראטס היא דרמטית: ההבדלים בין גברים ונשים, לפחות בפן הפוליטי -הם נומוס, ולא פיזיס. כל ההבדלים בין נשים וגברים, אומר סוקראטס, משולים להבדל בין סנדלר קירח לסנדלר עם שיער ארוך.

למעשה, סוקראטס מבסס שיוויון זכויות מוחלט (456) - על הנשים לשמור עם הגברים, לגור עם הגברים, ולהתעמל עם הגברים, מתוקף יכולתן הפוליטית שוות הערך - סוקראטס אינו מכיר בשום הבדל זולת ההבדל בכוח הפיזי בין המינים, ואף קובע את המשיכה בין המינים כנומוס, שאפשר להתעלם ממנו ולעבוד סביבו.

אלא שאותו שוויון מתפורר מרגע שמדברים על התא המשפחתי (457) - משום שאינו קיים בין המינים כשזה מגיע להקמתו - האישה נושאת במלוא התוצאות. אילו נאפשר לנשים לפרוש להקמת התא המשפחתי, יווצרו 'איים' קטנים של רכוש פרטי, ואלו פתח מסוכן לפלגנות - המחלה של העיר לפי סוקראטס. במובן מסוים, המשפחה היא מקור לאי-צדק: כשיש התנגשות אינטרסים בין משפחות, או בין המשפחה למדינה - הצדק מתפורר. בעיר הצודקת ביותר, נדמה שניאלץ לשלם מחיר כבד: עלינו להיות מוכנים לרסק את התא המשפחתי.

אותן הנשים תהיינה כולן משותפות לכל הגברים האלה, ואף אחת לא תדור ביחידות עם אחד; וכן יהיו ילדיהם משותפים, ואב לא ידע את יוצא חלציו, ולא ילד את אביו

סוקראטס מבקש כאן ממש לקרוע את התינוק מחיק האם - מתוך סברה שגם הקשר הזה הוא רק נומוס, שגם אותו ניתן לביית.

הסדר שסוקראטס טוען בעדו קובע אפילו אילו שומרים יזדווגו, ומתי; המדינה תערים עליהם כך שיחשבו שהדבר טבעי, אך בפועל היחס יהיה כמו לכלבים - שהטובים מזדווגים ביניהם, והפחותים - מעט או בכלל לא (458). הילדים, אומר סוקראטס, יחולקו לפי החודש שבו נולדו; ייקראו לכל האנשים מעל לגיל מסוים 'אמא ואבא' וכך הלאה (461). סוקראטס אפילו מוחה בהינף יד את הטאבו המוחלט³⁰ סביב גילוי עריות, וגלאוקון לא מתנגד ³¹.

נדמה כאן כי הדיאלוג אינו באמת מתכון מעשי, אלא ניסוי מחשבתי קיצוני; כדי להקים את העיר המושלמת, הצודקת, יידרש שוויון מוחלט, גם בין המינים; אותו שוויון ייגבה מחיר כבד (יימחק את האישה במובן מסוים, לפי גלאוקון), וכרוך בהפעלת כוח מאסיבי.

פילוסופים שליטים (ומי הם?)¶

כאן גולש הדיון ליחסים הבינלאומיים והמלחמות של העיר (473), וסוקראטס אומר, בסייג רב ולאחר שגלאוקון לוחץ עליו, אומר את אמרתו המפורסמת ביותר - האושר הפרטי והאושר הציבורי דורש את שלטון הפילוסופיים בעיר³². כאן נדמה, למרות דיון הכלבים הפילוסופיים, שאנו לא יודעים עד הסוף מי הוא בכלל הפילוסוף - וכאן הדיון זולג מחוץ לאופק הפוליטי המוכר לאחים (474).

סוקראטס מגדיר בפנינו תחילה את הפילוסוף כזה שאוהב את כל הלמידה מתוך אהבתו ותאוותו לחוכמה - עמדה שהתבטאה במשתה. אלא שתחת הגדרה זו, אומר גלאוקון, נופלים 'פילוסופים רבים ומשונים' - אוהבי המוזיקה, התיאטרון, וכל בעלי תחביב חזק אחר - האם אלו יכולים לשלוט על העיר? סוקראטס מסייג בכך שמגדיר את הפילוסוף כזה שמושא אהבתו הוא האמת: רוב בני האדם אוהבים לראות דברים יפים, אך רובם לא אוהבים כלל את השאלה מהו היפה?. הפילוסוף הוא זה שנפשו לא מאפשרת לו להפסיק לחתור לכיוון אותה האמת. זה אשר לא בוער בו רצון כזה, אהבת החוכמה, אינו מנסה לחדור מבעד לסברה ולחפש את האמת (476).

מצב זה משול בעיניי סוקראטס לחלום - יש בנו אלא תמונה רופפת של המושאים בחיים שלנו. הוא מציב אותנו במצב מוזר בין ההוויה האמיתית - הדברים שישנם - ללא-הווה (דוגמת הסוס, היראקליטוס): זהו האיפיון של כל דבר חלל-זמני. את הדברים האלו בכוחנו לשפוט רק עם הדוקסה - ולא עם הידיעה. ההוויה שלהם חלקית בלבד. לעומתה של הסברה, הידיעה חלה על אותם הדברים שהווים במלואם - האידאות.

הפילוסוף הוא זה שחותר, ששמח, שמברך, רק על הרמה הגבוהה היותר - הידיעה - של הדברים שהווים במלואם, ולא מסתפק בבורות³³, בהוויה החלקית, ובסברה שלה. אלא שבאהבה זו יש סכנה: הפילוסוף שונא את כל מה שנופל מאותה האמת, ואת השקר (485).

הדיון מתדרדר כאן מנושאו המוצהר - הצדק והעיר הצודקת - חזרה לדיון אפיסטמולוגי מטא-פיזי, בדומה לזה של הפילוסופים הראשונים (אותם סוקראטס 'הוריד לערי בני האדם').

אלא שרוב הפילוסופים, אומר אדימאנטוס, מזכירים את סוקראטס של אריסטופאנס: לבושי סמרטוטים, מנוולים לעיתים, ומאוסים על אנשי אתונה. סוקראטס מסכים, וטוען שזה תוצר של המציאות המעוותת בה הם חיים; מעצם היותו בעל הטבע הגדול ביותר, הפילוסוף הוא הראשון שהמציאות הזו תשחית אותו. המציאות הזו נבנית על ידי הדוקסה, אותה בונה העם (Demos) - במובן כלשהו, יריבו של הפילוסוף (כמו המשורר המעצב אותו). יש כאן היפוך של האישום כנגד סוקראטס (השחתת הנוער) - במובן כלשהו, הנוער הוא זה שמשחית את הפילוסוף (491). אותו המון, אומר סוקראטס, לעולם לא מתפלסף (494); מכאן שעירו של סוקראטס אינה פילוסופית, אלא רק נשלטת פילוסופית - ומשום כך, היא לא תוקם, ולא תשרוד. בפילוסוף שולטת אהבת החוכמה, ובעם - אהבת הדוקסה, ועל המתח ביניהם לא ניתן לגשר.

(משל האוניה)

בעיית הטבע והחינוך הפילוסופי¶

אותו השליט יצטרך מצד אחד להיות אמיץ לב, נחוש וזריז, אך בעל יכולת למידה יוצאת דופן (504), וצדק. אלא שיש מה שעולה על כל הסגולות האלה, ועל הצדק - עבורו הקרבנו עד כה את הכל! - משום שאלו סגולות המוניות. הסגולה העולה על כל אלה, אומר סוקראטס, היא החוכמה. מהי, איפוא, אותה חוכמה? מהו המושא שלה?

כאן אנו שוברים את האופק הפוליטי המוכר וצוללים לשיח חדש לחלוטין.

משל השמש¶

מעל הצדק, ומעל כל האידאות האחרות, ניצב מושאה של החוכמה - הטוב: הנעלה על כל דבר אחר, והמקור לדיוק בכל דבר אחר. את אותו הטוב קשה ביותר לתאר - נסו למשל להבדיל בין תענוגות 'טובות' לכאלו שאינן טובות. סוקראטס מציב את הטוב (505) בבסיס התועלת של כל פעולותינו בעולם. בעוד שלעומת התכונות אחרות אנו מסוגלים להסתפק במראית עין (של היפה, של הצודק, וכדומה), בטוב איננו מסתפקים בדבר זולת הטוב ביותר: סוקראטס סבור שהטוב הפרטני אינו מחזיק מים - רק הטוב המוחלט, אליו כולנו שואפים.

הטוב אינו רק התכלית של הפעולות שאנו עושים, אומר סוקראטס - הטוב הוא ראשית כל האידאות. הטוב הוא הארכה, של כל היקום כולו. סוקראטס מציע לגאוקון אלא את הסברה (דוקסה) של הטוב, משום שכה קשה לתפוס את הידיעה (אפיסטמה) של הטוב³⁴, וגלאוקון דורש אותה. סוקראטס מנסה להמחיש את הסברה של הטוב במשל השמש. סוקראטס מחלק את ההוויה לשני חלקים: התחום הנראה, והתחום המושכל (הנתפס עם השכל), ועומד על היחס בין שניהם.

את התחום הנראה מתאר סוקראטס כמגיע מהשמש - המספקת את כל התנאים בכדי לראות. העין, באמצעותה אנו רואים, דומה במידה מסוימת לשמש - הנותנת את הנראות לצבע, ואת כוח הראייה לעין. סוקראטס מקביל יחס אנאלוגי זה לתחום המושכל - זהו היחס בין הטוב לשכל (508). כשם שהעין אינה יכולה לפעול בהיעדר השמש המעניקה לה את הכוח לראייה, השכל יכול לתפוס משהו רק בכוח ההכרה שמעניק לו הטוב. הטוב הוא מה שנותן למושכל ³⁵ את ההוויה והאמת, ומאציל את השלמות (למעשה, הטוב הוא אידאת השלמות - כל דבר מושלם לוקח בה חלק) לכל האידאות, ומעניק לשכל את הכוח להבחין בה.

למה החיים טובים? למה ראוי לחיות אותם? אפלטון רומז שהתשובה היא משום שהחוכמה אפשרית בהם; היא העונג שאנו מחפשים בכל המעשים האחרים. זוהי ההכרה שמאפשר הטוב, והפילוסופיה, ברודפה את החוכמה, מצדיקה את הקיום.

מה קורה, איפוא, כשהנפש מנסה לדעת?

משל הקו המחולק¶

סוקראטס מציג זאת במשל הקו המחולק(509) - הוא מבקש מגלאוקון לצייר קו, ולחלקו לשניים³⁶: התחום המושכל והתחום הנראה. הוא מחלק כל תחום לשני חלקים נוספים. את התחום הנראה מחלק ל'צלמים'³⁷ ו'כוח הדימיון'³⁸ המקביל לו. אלו מייצגים את הפרטים המוחשיים בעולם³⁹ והאמונה⁴⁰. אלא שכאן נשאלת השאלה - מה מייצג את הקרבה הבלתי אמצעית הזו בינינו לבין הפרטים המוחשים בעולם? כאן אנו פונים לתחום המושכל (510)

את הפרטים המוחשיים בעולם אנו מסוגלים להפוך לישיים מתמטיים⁴¹ מדויקים (דוגמת המשולש הצולע של אנדי, המייצג את המשולש כלשעצמו). סוקראטס מדגים זאת (523) בדוגמת שלושת האצבעות. כל אחד מהחושים שלנו מעביר לנו מידע סותר: בין מה שקשיח (העצם) ולרך (העור), היחס והנראות, אך אנחנו מבדילים בין כל המידע הזה בכוח נפשי אחר: יש חלק קשה וחלק רך, חלק גדול וחלק קטן - אנו עושים אבחנה, חיבור, חיסור ועוד בכל תפיסה מעבר לתפיסה החושית ובכך תופסים מונדות שכליות.

הצלמים הם מושא כח הדימיון, והפרטים המוחשיים הם מושאה של האמונה.

את החשיבה המתמטית הזו, דרכה אנו תופסים את הישים, מכנה סוקראטס כחשיבה מושגית⁴². אלא שחשיבה זו עדיין תלויה בתמונות ובייצוגים, ועדיין מתייחסת למושאים שלה כמו היפותזות, ואינה חוקרת אותם. למשל, החשיבה המדויקת הזו מבצעת פעולות מתמטיות - אך לא שואלת מהו מספר, או מה זה להיות מספר (הדבר כשלעצמו): היא מניחה שכולנו יודעים מה הוא. לכן אנו זקוקים לחלק נוסף, הכרוך במאמץ נפשי אדיר - המאמץ האחרון של הארוס הפילוסופי.

הישיים המתמטיים הם מושאה של המחשבה

זוהי ההכרה השכלית⁴³, שמושאן הן הצורות⁴⁴ (511). החשיבה הפילוסופית המלאה (דיאלקטיקה) כפי שסוקראטס מאפיין אותה היא זו שתופסת את ראשית הדברים וכל מה שמשתלשל ממנה - והיחס בין כל הדברים האלה. ידע פילוסופי מלא הוא לא תלוש הקשר - הוא תופס את העולם במלוא הקשרו - הלוגוס כשלעצמו. רק כאן נסגר לבסוף הפער בין הלוגוס שלנו, במובן החשיבה, ללוגוס של העולם - סדר הדברים בקוסמוס. זוהי ההגדרה האפלטונית לחוכמה: לתפוס את הראשית של הכל יחד עם אותו הכל.

הצורות הן מושאן של ההכרה השכלית.

אבל האם תפיסה כזו מוחלטת אפשרית בכלל? נדמה כי אפלטון סבור שלא - לפחות לא בחיים האלה. אלא שאנו חווים הבזקים, כמו ברק, של התפיסה הזו - והעונג באלו כה עצום, שאפלטון סבור שדי בו להצדיק את החיים.

משל המערה¶

סוקראטס מציג משל על הטבע שלנו והחינוך שלנו, המפורסם מכתבי אפלטון ואולי אף בעולם העתיק. המשל פונה לאדם באשר הוא אדם - לא ליוונים, או לגברים, או כל דבר אחר (512).

סוקראטס מתאר אסירים הנולדו במערה, הכבולים לחלוטין - הם אינם יכולים להסיט את מבטם מהקיר מולם. מאחוריהם הולכים אנשים המחזיקים צורות, ומאחוריהם אש המטילה צל - והצורות משתקפות על קיר המערה בצל שהם מטילים.

האסירים אינם יכולים לראות את עצמם, ואת הרושם שהם מותירים על אחרים. הם רואים את הצללים, אך לא רואים שהם צללים של משהו. רק הצללים הם אלו שהווים באמת עבור האסירים.

מי הם מחזיקי הצורות? אולי אלו יוצרי הסברה?

ומה יקרה, אם השלשלאות יישברו מעצמן⁴⁵, ואחד⁴⁶ מהאסירים ישתחרר? נגיד לאותו אסיר שהוא יכול לצאת אל אור השמש, ואל הצורות עצמן - והוא ירצה להישאר במקומו. אילו נוציא אותו החוצה - הוא יסתנוור, ולאט לאט יבין שישנם חפצים, ואלו זורקים צל.

המערה, ומה שמחוץ לה, הם אותו העולם - אך המערה היא למעשה התפיסה שלנו, המבוססת סברות.

אם אותו האסיר יחזור לבסוף למערה - מה יראה? תחילה, לא יראה דבר מפאת החושך. נהיה מגושמים ומגוחכים, ויראה בעיניי האסירים האחרים מגוחכים - והללו ייראו בעיניו מגוחכים. אם האסיר המשוחרר ינסה לשחרר אותם - הם יהרגו אותו.

יש יסוד בכל אחד מהנפשות שלנו, שאוהב את הצללים - שמחפש את הסברה.

(519) סוקראטס מגדיר את החינוך בתור סיבוב הגוף לכיוון האור מחוץ למערה - סיבוב הנפש לעבר תפיסת הדברים כפי שהם הווים באמת, כמו העולם מחוץ למערה. החינוך אינו הקניית ידע, אלא רק הסיבוב הזה של הנפש לכיוון הידיעה, מהסברה⁴⁷.

אותו אסיר אינו ישוב למערה; אלא שזה מה שאנו עושים בהמליכנו פילוסוף - אנו מכריחים אותו לחזור למערה, ועושים לו עוול. החיים המאושרים באמת לפילוסוף, הם פילוסופיה; השבתו לעולם הפוליטי הוא אי צדק נורא, אומר גלאוקון. וכעת, למרות כל מה שהקרבנו כדי להקים את העיר הנדמית לנו הצודקת ביותר - היא אינה כזו כלל.

אין פתרון אמיתי לבעיה הפוליטית. כדי שהעיר תהיה צודקת, החוכמה צריכה לשלוט; אך החוכמה אינה רוצה לשלוט, וההמונים אינם מעוניינים בשלטונה. העיר הצודקת ביותר אינה אלא חלום שלא יכול להתגשם.

ר' גם - החלון של אפלטון (תיאיטיטוס)

Politea - המשטר (כמו Polis - עיר, Polites - אזרח, Politike - פוליטיקה) ↩
Dikaiosyne - הכוונה למצב נפשי, ממנו נובע הצדק ↩
התראקים היו יריבים של האתונאים ↩
Polemarchus - שליט הקרב - אותו סוקראטס מנשל מעוצמתו בפלפולים ↩
Cephalus - ראש ↩
לפי אנדי, התרגום הזה עובד הכי טוב ביידיש - אלטעקאקן - זקן עם רגל אחת בקבר. ↩
במשתה, אפלטון מגדיר בפנינו את הפילוסופיה כזיקוק של כל התשוקות. לפי הגדרה זו, התשוקה שחש כפאלוס לפילוסופיה אינה אמיתית, בעיניי אפלטון. ↩
הזקנה מייצגת בתרבות היוונית את המסורת. ↩
Kosmo Polites ↩
ניכר כאן מתח בין מה שנדמה (סברה) למה שבאמת (ידיעה) ↩
בגורגיאס, פולוס נכנס לתסביך דומה בשיחתו עם סוקראטס ↩
Tharsymachus - הלוחם הזועם. סופיסט, 'ומהמוצלחים ביניהם' ↩
Glaucon - עיניים בוהקות ↩
Adeimantus - קשוח כיהלום ↩
אפלטון בונה כן מעיין אנדרטה לאחיו - וחריג שהוא אינו מופיע בעצמו. פרשנים מייחסים לו אופי שהוא שילוב של שני האחים. ↩
חשוב לשים לב שגלאוקון הוא הראשון הדיאלוג שמשתמש במילה פיזיס. ↩
בספרות - האנלוגיה של העיר והנפש - ליבה של הפוליטאה. אנאלוגיה - Analogos ↩
עצם עקמת עיר דורשת השמדתה של העיר הקיימת, ולקיחת צעד אחורה ממנה. לא במקרה זה קורה בפיראוס, מקום לרעיונות חדשים. ↩
סוקראטס עצמו היה גווע בעיר שכזו: סוקראטס אינו מועיל בעבודות פשוטות. הפילוסופיה נכנסת עם התאוות, וההשחתה, ומות התמימות. ↩
Demos - עם ↩
מזכיר את האזהרות של גורגיאס מפני הרטוריקה! ↩
Gynmanstike - עיצוב וויסות הגוף (מלשון Gymnes - ערום - גאוותם של היוונים) ↩
Musike - חינוך מוזיקלי (כמו גם שירה) ↩
האתונאים התהדרו בהיותם Autochtonoi (αὐτόχθων) - יוצאי האדמה ממש, ולא מהגרים ממקומות אחרים ↩
Eubolia - חשיבה מצוינת, 'התפלפלות' - לפי אריסטו ↩
Sophrosyne (σωφροσύνη) - מצוינות הנפש ויישוב הדעת ↩
בהגדרה הזו יש מתח מול הגדרת הנפש בפיידון, שם מתואר שהנפש תשרוד את המוות משום שהיא פשוטה לחלוטין. ↩
בניגוד גמור להגדרתה של התבונה במשתה - שם מתוארת כמושא הטהור ביותר של הארוס ↩
הצעה מ ט ו ר פ ת בהתחשב בתקופה שאפלטון חי! ↩
טרגדיות יווניות דוגמת המלך אדיפוס של סופוקלס ממחישות כמה חזק הטאבו הזה, שסוקראטס מוחק בכזו פשטות ↩
קטע קומי כמעט, לפי אנדי ('החלק האהוב עליי בדיאלוג!') ↩
זוהי אמרה מגוחכת ברמה מקוממת באוזני האחרים ↩
Agnoia - בורות (Agnostic מגיע מכאן), בניגוד לScientia ↩
Agathon ↩
Noeton ↩
החלקים בלתי שווים, אבל סוקראטס לא מציין את היחס; ספרים שלמים נכתבו בריב על זה. ↩
Eikones - צלם שאנו בונים בתודעה (כמו צלם אדם) ↩
Eikasia - היכולת שלנו לדמיין ולהבדיל בין הדימיון הזה לאמת. ↩
Ta Aistheta - הפרטים המוחשיים בעולם והכוח הקוגניטיבי לתפוס אותם ↩
Pistis - אמונה (מכאן מגיעה המילה Piety), אך לא במובן הדתי המוכר לנו, אלא במובן של Belief, Trust - האמנה, או אמון. ↩
Ta Mathemata - הדברים שאנו יכולים ללמוד (מכאן מגיעה המילה מתמטיקה). גם שפה, בהיותה מושגית, נכללת בהגדרה זו. ↩
Dianoia ↩
Nous ↩
Eide ↩
או מכח הארוס? ↩
רק אסיר אחד משתחרר: רוב האנשים לא חיים את החיים הפילוסופיים. ↩
מסיבה זו הטיפו סוקראטס ואפלטון לנושאים כמו מתמטיקה, מוזיקה, אסטרונומיה, והדיאלקטיקה: אלו מכריחים אותנו לעזוב את הסברה לכיוון הידיעה. מסיבה זו נתפסת האקדמיה של אפלטון כאוניברסיטה הראשונה. ↩