פיידון
מצגת, טקסט באנגלית (1), 2, 3, טקסט בעברית, מטלה
המסע הסוקראטי אחר ה'סיבה'¶
בכלאו של סוקראטס, תלמידיו מביעים תמיהה מסוימת ללהט שלו לעזוב את העולם. אם האלים הציבו אותנו בעולם הזה, לשרת את תכליותיהם, והאלים הם אדונים טובים, מדוע דווקא הפילוסוף ישאף לעזוב את עמדתו זו ולהשתחרר ממנה, בידיעה שמוטב לו להישאר עם אדון טוב?
Moriatur anima mea mortem philosophorum
סוקראטס מתאר שרצה לדעת את הסיבה2 של כל הדברים3 בצעירתו. הכוונה היא לא לסיבה חיצונית, מכנית - אלא סיבה פנימית - אחראיות. הוא שאל שאלות כמו - איך נוצרים החיים? - איך אנחנו חושבים? - איך אנחנו זוכרים, ויודעים? - כיצד נעים גרמי השמיים? התשובות שהוא מחפש נדמות כחומריות. מאוחר יותר, החליט שאין לו שמץ כישרון לחקירה4 זו, ושזו סנוורה אותו. ההסבר הזה בעייתי - ההסבר החומרי לא מצדיק את קיומו של השלם, והתכונות שלו (אם שולחן מורכב מאש ואדמה וגם סוס, למה לסוס יש פרווה ולשולחן לא? לבנת לגו מאיש לגו נשארת לבנה אבל תא באדם לא ניתן להסביר מחוץ להקשרו של השלם). הקשר פה הוא הפוך - החלקיקים של הדבורה מסודרים כדבורה משום שזוהי הצורה של הדבורה - ולא הדבורה כפי שהיא משום שחלקיקיה מסודרים ככה.
סוקראטס טוען שהשלם לא נגזר מהחלקיקים - החלקיקים נגזרים מהשלם. סוקראטס תוהה כיצד אנחנו סופרים את האחד (דוגמאת סטטיק ובן אל) - כשאנו סופרים אחד5 ועוד אחד, אנחנו מתעלמים מריבוי התכונות של האחד, ומתייחסים רק לאחדות הספירה שלו (Countable). כיצד, איפוא, נהיה האחד לשניים?
בהיותם אחד, אחד נהיו; בהיותם יחד, שתיים.
מהיכן התכונות, שאינן מופיעות במרכיבים - מופיעות בשלם? איך השלם מופיע, אם הוא שונה מהמרכיבים שלו?
סיבה זו ניצבת בסתירה להסברים הקדם-סוקרטיים - שבכוחם להסביר את הפירוק, אבל לא את ההרכבה. משום כך, סוקראטס מחפש דרך חקירה אחרת.
אנאקסאגוראס מציב את הסיבה הזו בתור השכל 6 - לשמחתו של סוקראטס. אך בסופו של דבר, גם אנאקסאגוראס מדבר על השכל כחומר, ועל הסידור כסידור מכאני. הסברים דוגמת אלה, אומר סוקראטס, אינם מסוגלים להסביר מדוע הוא יושב בכלא, או מדבר עם תלמידיו וחבריו. ההסברים האלו מפספסים את הסיבה - משום שהאתונאים שפטו שצודק לכלוא אותו, ומשום שסוקראטס שפט שנכון לקבל את הדין. בחיי האדם, דברים כמו צדק, טוב, יופי - הם סיבות, שהלוגוס הקדם סוקראטי עיוור להם. האבחנה הזו - בין הסיבה, לאמצעי - לא ניתנת להסבר בידי אותו מדע.
בחושים, אומר סוקראטס, אין יכולת לתת לוגוס לצורתו של העולם - בכוחה רק לתת את המרכיבים. כעת סוקראטס יוצא למסע שיני (חתירה בספינה יוונית) - כמו לצפות בבואה של ליקוי חמה. סוקראטס בורח אל הלוגוס - ומבקש להבין את העולם דרך הצורה שאנו מסתכלים עליו.
כשכלב נכנס לחדר, לא נאמר שנכנסו לחדר חלקיקים הנעים בשדות כוח - אלא כלב. גם אם יפגע מאפיין פיזי כזו או אחר בו - נדע לזהותו ככלב, משום שהוא פועל ככלב. אותה צורה - המאפשרת לנו לזהות אותו ככלב - היא האידאה - המה זה להיות כלב, או אדם, או יפה או צודק - הכלב כלשעצמו, הכלביות של הכלב. הכלב עצמו עלול למות, אך המהות של הכלב תישאר אחריו, ונבדלות ממנו - הכלב רק לוקח בה חלק. זוהי ההיפותזה7 הסוקראטית.
מדוע הפילוסוף אינו נרגש מן המוות?¶
סוקראטס מדבר עם סימיאס, שהציף את השאלה הזו, ומגן על שאיפתו במהלך שמתחיל כך - "אלו המחוברים לפילוסופיה בדרך הנכונה, אינם מקדישים עצמם לדבר זולת המיתה ולהיות מתים" ^64A^. הגוף, על חושיו, מטעה: הראייה והשמיעה כוזבות, ושאר החושים הנחותים להם ודאי כוזבים עד כן. לכן, בחפשה את מה שישנו (is), הנשמה שואפת להיפטר מהגוף, מכאוביו וצרכיו בחיפוש תבוני זה.
אין בכוחו של הגוף לתפוס דברים שישנם - דוגמת הצודק, היפה, החזק - למרות שאלו דברים שישנם. הגוף ברצונותיו גורם למלחמות ושולל את הזמן לפילוסופיה ולו בדרישתו הקבועה למזון. בתהליך שחרורה מהגוף, בכוחה של הנפש לשבור את המגבלה הזו של הגוף, המונעת ממנה לראות משהו בטהרתו. תהליך פרידה זה הוא המוות - ומשום שאין זה ראוי שהטהור יתערבב עם זה שאינו טהור, הוא נפרד מן החיים^?^.
בכך שנמנע מתענוגות החיים, הפילוסוף שואף ככל האפשר להפריד בין הנפש לגוף, להכין את נפשו לאותו רגע של פרידה - ולכן עליו לשמוח בבוא המוות, שלו התכונן לאורך כל חייו בהימנעות זו.
סוקראטס מציג סתירה בהתנהלותם של כל שאר בני האדם. משום שמחשיבים את המוות כרוע גדול, כשמתמודדים מולו בגבורה - עושים זאת בפחד מתוך רוע גדול אחר. הכיצד אפשר להיות אמיצים על ידי הפחד?^68^. אם כך דרכו של עולם - הפחד מוחלף בפחד אחר, הכאב בכאב אחר, התאווה בתאווה אחרת - סוקראטס מאמין שה'מטבע' שבו ניתן לרכוש את הטוב האמיתי, הצודק האמיתי, היפה האמיתי - הוא התבונה, ולכל הדברים האלו שהפילוסוף שואף להשתחרר מהם יש ערך רק בהצמידם לתבונה.
משום שהוא משוכנע שגם שם ימצא רעים טובים ואדונים טובים, ולאור תהליך זה, סוקראטס אינו מתרגש למוות הקרב.
נצחיות הנפש¶
בשלב הזה, קיבס נכנס לשיחה, ומציב בפני סוקראטס שאלה נוספת - כיצד נוכל לדעת שהנשמה אכן שורדת את הגוף, ולא מתפזרת כאפר ברוח? ^70A^ מול טיעון זה, סוקראטס טוען שלכל הדברים יש ניגוד שהם נובעים ממנו - הגדול, היה פעם קטן; הצדק, בהכרח נובע מהאי צדק; מה שחם, ממה שהיה קר; ערות, משינה, ושינה מערות. באותו האופן, מה שמת - חייב שיתרחש מולו התהליך ההופכי. כשם שמה שחי נהיה מת - הרי שמה שמת בהכרח חייב להיות חי^71^.
אילו תהליך הופכי זה לא היה מתרחש, העולם היה כקו ישר, במגמה מתמדת לכיוון אחד - דוגמת אנדימיון. אילו דברים אלו מלכתחילה לא היו נפרדים מהם, העולם היה ככאוס המערבולת של אנאקסאגוראס^72^.
הלמידה כהיזכרות - עדות לנצחיות הנפש¶
קיבס מעלה שוב את הטיעון הסוקראטי לפיו הלמידה היא רק היזכרות, כעדות לנצחיותה של הנשמה. ההיזכרות יכולה להיות לדבר דומה - מי שראה את סימיאס, עלול להיזכר בקיבס. אך מי שראה את סימיאס - עלול להיזכר גם בסימיאס. אותה היזכרות, מאותו המושא, יכולה להביע דברים שונים. בצורה זו, בכוחנו להיזכר בדברים דוגמת שוויון - הן שזה שווין (דוגמת אבנים שוות בגודלן) והן שזה שוויון - השווה המוחלט^73^.
החושים שלנו, כאמור, מעולם לא קלטו את אותו השווייון המוחלט - אין בכוחו של הגוף לעשות זאת. אם בכוחנו לזהות שוויון, גם כשזה נופל מאותו שוויון מוחלט - כמו שזיכרון דמותו של סימיאס בהכרח ייפול מסימיאס עצמו - הרי שאנו יודעים אותו שוויון מהו, בנפשנו. זוהי, אומר סוקראטס, עדות לנצחיותה של הנפש - אם אנו יודעים לזהות דברים כמו שוויון, צדק, ויופי אל אף שאלו נופלים מתצורתם המושלמת, הרי שנפשנו יודעת אותם מאיפושהו, בהכרח מחוץ לגוף.
יתרה מכך, אי אפשר לטעון שאנו יודעים מהם אותם צדק, יופי ושוויון - מה שאדם יודע, בכוחו להסביר (לתת לוגוס) - והרי אין בנמצא מי שיידע להסביר מהם הצודק, הטוב והנאה^ר'^ ^מנון^. הלמידה, אם כך, היא בהכרח היזכרות במה שהנפש כבר יודעת - לא מזמן שהיינו אנושיים.
אין בכוחה של טענה זו להעיד על כך שהנפש שורדת את המוות, ושמותו של גוף מסוים לא יפזר אותה. לשם כך, תוהים השלושה אודות איזה מין דבר עלול להתפזר ולהיכלות, ואיזה לא. היופי, הם מסכימים, אינו משתנה; הוא ישנו, נצחי. לעומתו, דברים שהם יפים - דוגמת בני אדם, סוסים, בגדים יפים - הם תרכובות, ומשתנות מטבעם. כפי שהורכבו - כך יכולים להתפזר.
אותם דברים שטבעם בלתי משתנה אינם נראים - אין לראות את הטוב והשווה. לעומתם, אלו שטבעם משתנה ניתן לראות - כמו האדם. את גוף האדם ניתן לראות - ואת הנשמה לא. הרי שגוף האדם בטבעו משתנה, ולפיכך ניתן לכליה, ואילו הנפש קרובה יותר למה שאינו נראה, שטבעו אינו משתנה - ושאינו כלה. משום שהנפש היא זו ששולטת בגוף, נדמה כי היא הדבר העילאי משניהם. ואפילו באותו הגוף, הקרוב יותר למה שכלה (Deathbound), יש חלקים שאינם כלים - כמו העצמות. אם כך, ראוי להסיק שהנפש אינה מן הדברים האלו - והיא נצחית^80^.
81..86 - מדוע נפש הפילוסוף נצחית, והאחרות פחות
הנפש כ'כיוון'¶
סימיאס משווה את נפש האדם להרמוניה מנבל - ההרמוניה, כמו הנפש, היא בלתי נראית, נצחית. אולם אם שוברים את הנבל, או קורעים את מיתריו - היא כלה. האם אין זה אפשרי שהנפש - גם בהיותה נצחית - היא מעיין 'כיוון' (Tuning) של הגוף, ותיכלה יחד איתו?
האם הנפש יכולה להיכלות?¶
קיבס מושל את הנפש לאדם התופר בגדים, ואת הגוף לבגד שאותו התופר. האדם עילאי, ועמיד ונצחי בהרבה מהבגד, אך ישנה האפשרות שימות, והבגד ישרוד אותו. האין זה אפשרי שהנפש - גם בהיותה נצחית - בסופו של דבר תיכלה לפני הגוף, בתהליך הלידות והמיתות הרבות שעברה? כדי לענות על שאלה קשה זו, סוקראטס עוצר - עדות לרמת עומק חדשה בדיון - וקובע כי על מנת לדעת האם הנפש יכולה להיות דבר שכלה, עלינו לעמוד על הכיליון והבריאה בכלל - והוא עושה זאת תוך תיאור של מסלול חייו הפילוסופיים.
הסיבה האמיתית¶
בהיותו צעיר, סוקראטס הסתפק בהסברים ברורים לסיבה שבגינה דברים נבראים, כלים, וישנם כפי שהם. האדם גדל משום שאוכל ושותה; אדם אחר גדול ממשנהו בראש מפאת הבדל זה; ואחד ועוד אחד הם שניים משום שמוסיפים ביניהם.
אלא שהתחוור לו במהרה שאין בכוחו של הסבר זה, נחלתם של ההוגים הקדם סוקראטיים, לתאר את סיבתם של הדברים - אלא רק לספק את האמצעי. כשמחברים אחד לאחד אחר - נהיים שניים. האם האחד שלו מתווסף האחר נהיה לשניים, או שמה האחד הנוסף? מה בגורלו של האחד האחר? הכיצד זה עולה על הדעת שמן האחד - הראשוני והאי זוגי - נוצר השניים - הזוגי והבלתי ראשוני? ואיך - בסתירה מוחלטת - השניים נוצר גם כשמקרבים אחד לאחד, אך גם כשחוצים אחד?
כשאנו חווים תופעה מסוימת (דוגמת סוס, או המספר שתיים), איננו חווים משהו שהוא רק סף חלקיו - מדוע, לפי אותו הסבר חומרי, אוסף החלקיקים שהוא סוס, למשל, נפרד מאוסף חלקיקים שהוא הסביבה? מפשר מה אנו תופסים את האחד כנפרד ואת האחר לא? מהיכן הגיעה ה'שניות' של השניים, ה'אחדות' של האחד, מסך החלקים?
סיבה דוגמת זו סוקראטס מקווה למצוא בהגותו של אנאקסאגוראס, משום שזה דיבר על השכל (Nous). בכוחו של אותו שכל לספק הסבר תבוני - האחד הוא כפי שהוא, ונוסף לשניים כך, משום שזהו הסדר (Logos) הטוב ביותר לדברים. אילו נדע לעמוד על מהו אותו הטוב ביותר, בהכרח נדע גם את הגרוע ביותר, ללא סתירות - ונדע לתת את הסיבה לדברים. אלא שאנאקסאגוראס לא מספק הסבר זה, ונופל חזרה להסבר חומרי.
האידאה¶
במשט השני במסעו, סוקראטס הוגה את רעיון האידאות - היפה יפה הוא, משום שיש בו מן היופי; רק דבר מה שיש בו מן היופי, הוא היפה. כך גם לגבי שוויון, וצדק, והגדול והקטן. שני אבנים שוות, למשל, הן 'שוות' - בגודלן, בצורתן, וכדומה. אך אותו שוויון אינו אלא צל חיוור של השוויון, ונחות ממנו. את אותו שיוויון אין בכוחו של הגוף לתפוס לעולם, אך אנו מכירים בו - מנצחיותה של הנפש. אנו מסוגלים להיזכר בו, כפי שבכוחנו להיזכר בדמותו של סימיאס הנופלת בהכרח מסימיאס, משום שהנפש יודעת אותו.
כך, עמדנו גם על נצחיותה של הנפש, וגם על הסיבה לדברים - דבר שהוא גדול, זה משום שיש בו מן הגודל, והצודק, מה שיש בו מן הצדק, וכך הלאה.
המהלך העיקרי כאן הוא היפוך קשר הסיבה והתוצאה - השתיים אינו שתיים משום שהוא עשוי מאחד ואחד - הוא עשוי מאחד ואחד משום שהוא שניים.