אתיקה ניקומאכית (מבוא)

ספר א', ספר ב', ספר ג', ספר ג',ד',ו' מילון מונחים, מצגת (1) מצגת (2)

ראו גם

אתיקה ניקומאכית (קורס המשך)

האתיקה הניקומאכית - ספר על מוסר?

את האתיקה הניקומאכית נוהגים לקרוא כספר בדבר המוסר. האמנם?

המוסר במשמעותו המקראית הוא אוסף של ציווים, ומשמעות זו נגררה לאורך הפילוסופיה החל מהמקרא ועד לכתביו של קאנט. אלא שאריסטו, כמו אריסטו, מייחס משמעות אחרת למוסר.

מושאו של השספר הוא מדע האופי¹ - אוסף התכונות הפרטני בנפשו של כל אדם: ההרגלים שלו, ותפיסותיו. הכוונה מאחורי המונח היא התכונות הפעילות של כל אדם - לא מזג או נטייה תורשתית, ולא רגש ספונטני - אלא מה שאנו נוצרים לאחר שאנו תופסים את כל אלו ומעצבים אותם באופן פעיל. אותו האופי הוא הנושא לשיפוט מוסרי: ישנו אופי רע באופן אובייקטיבי, כשם שיש אופי טוב באופן אובייקטיבי. האופי הוא המצב הנפשי שהצבנו לעצמנו בבואנו לבחור את התכלית הראויה.

ר' גם - הגדרתו של Joe Sachs במילון המונחים (עמ' 202)

בעיניי אריסטו, שאלות של שיפוט מוסרי נסמכות על האופי - אם לא נדע מיהו אדם טוב, לא נדע מהו מעשה טוב. וכמובן, אם לא נדע מה הוא אדם טוב, לא נדע מהם החיים הטובים - ואיך להיות. כל השאלות האלו קשורות קשר הדוק בתפיסה האריסטותלית, ולא ניתן לדון בהן בנפרד.

הבחירה בטוב דורשת אופי טוב, וזה דורש חינוך טוב - אחרת לא נדע לזהות את הטוב ככזה.

הדיון הזה אינו תיאורטי, אלא מעשי - כיצד להגיע לחיים הטובים ביומיום.

Virtus, non stemma

סגולה טובה, לא ייחוס

Every art and every inquiry², and likewise every action and choice, seems to aim at some good, and hence it has been beautifully said that the good is that at which all things aim

אריסטו מסכים כאן עם אפלטון בכך שקובע שאין אדם ששואף במודע לרע. האופי הרע אינו הכוונה להרע, אלא זה אשר התכליות הרעות נראות לו טובות - ולהיפך.

אריסטו מתאר כאן שרשרת סיבתית של תכליות, שכולן שואפות לתכלית אחת עליונה - כל מעשה וכל מחשבה שואפים לתכלית מוחלטת זו. בבסיס כל המעשים שלנו ניצבת שאלה שכל אחד מאיתנו חייב לתת לה תשובה - מה אנחנו רוצים מהחיים האלה?

לשרשרת זו חייב, כמובן, להיות סוף - אחרת כל הרצונות חסרי תכלית. אותו הסוף הוא הדבר שמקים אותנו מהמיטה בבוקר, מה שאנו עובדים עבורו - ולכן חייבים לחקור אותו. מהו הטוב הזה, התכלית העליונה הזו?

התכלית הזו היא חלק מהתהליך הטבעי שמתאר אריסטו בפיזיקה - אותו הדבר שכלפיו צומחים יישים טבעיים. כשם שהעץ חותר לפרוח ולשגשג, אנו חותרים לעבר הטוב בדחפינו הפנימיים. אותו הטוב קובע גם את הטוב היחסי - כשם שאין צפון בלי הקוטב הצפוני, אין טוב פרטני בלי טוב כולל.

בשיפוטינו היומיומיים, אנו מנסים לקלוע לאותו הטוב. כיצד בוחרים מהו? כיצד מבצעים את אותו שיפוט בדבר הטוב הקרוב ביותר לטוב המוחלט?

זהו מושאה של האתיקה הניקומאכית - כיצד מבצעים את השיפוט בדבר הטוב: מהן התכליות הטובות; איך לבחור ביניהן; ואיך להשיג אותן.

הדיון על הטוב

(פרק 2) ולאיזה תחום ידע שייך אותו הטוב? אריסטו קובע דווקא שלפוליטיקה: היא קובעת את עיסוקיה וידיעותיה של העיר, ומה לעשות ולא לעשות (בדמותו של החוק).

הטוב, לתפיסתו של אריסטו, אינו סובייקטיבי\פרטני - בניגוד לתפיסתנו כיום. את תפקיד חקיקת הערכים, חקיקת הטוב, מטיל אריסטו על המדינה: הרי הסביבה מעצבת אותנו הרבה לפני שאנו יכולים לבחור בעצמנו. שאלת הטוב, לפי אריסטו, היא בראש ובראשונה פוליטית³ . קביעת הטוב היא השאלה הפוליטית החשובה ביותר. תפיסה זו מתכתבת עם תפיסתו הבסיסית של אריסטו בדבר היותנו יצורים פוליטיים במהותנו, בטבע שלנו ממש.

הטוב מצטייר כתכלית⁴ האדם, כמו כל שאר היצורים הטבעיים. אלא שבניגוד ליצורים אחרים, האדם נדרש לבחור באופן פעיל בתכלית שלו: מכאן מורכבותה של האתיקה. האדם, לתפיסתו של אריסטו, אינו לגמרי 'אפוי' מטבעו: בניגוד לשאר היצורים החיים, ביכולתו להיות טוב או רע - ובכך הוא ייחודי.

(פרק 3) אמנם אריסטו משייך את האתיקה למדע הפוליטי, אך הוא מבדיל אותו משאר המדעים, בכך שפוטר אותו מהדיוק הנדרש משאר המדעים. חקירת הטוב נגועה בכל כך הרבה מחלוקות וסתירות, אומר אריסטו, שהוא מיוחס למוסכמה החברתית⁵ ולא לטבע⁶: הוא סובייקטיבי, ולא אובייקטיבי. אריסטו מתנגד לכך, וטוען שלמרות שהטוב המוסרי הוא דבר שקשה לעמוד עליו, ניתן לדעת אותו. הכתרתו של הטוב כסובייקטיבי אינה אלא פרישה מהדיון לאור קושי זה.

עוד מוסיפה לקושי הזו המעגליות שמתאר אריסטו בחקר הטוב. אנשים צעירים, או כאלו שגדלו בחברות מושחתות, להורים גרועים או בהרגלים גרועים, אינם נמצאים בעמדה לחקר האתיקה; כדי לחקור אתיקה, אתה נדרש להיות אתי מלכתחילה. המעגליות הזו טבעית, ואריסטו לא נותן לה פתרון של ממש - אם אכלת אותה, אכלת אותה. האתיקה היא אובייקטיבית, אבל לא כל סובייקט יכול להיות אתי.

על הטוב כ"אושר" (Eudaimonia)

ובכן, מהו אותו הטוב העליון, שאליו אנו מכוונים מטבענו? בני האדם⁷ יטענו שזהו האושר⁸. אלא שאנשים לא יסכימו על אושר מהו. האם הוא רגש? יעד חומרי? הישג ממשי? ריבוי הנאה ומיעוט כאב? או שפשוט דבר פרטני כלשהו⁹? אריסטו טוען שישנו אושר אובייקטיבי מוחלט. לאושר מתלווה עונג ורגש, אך הוא עצמו אינו עונג ורגש¹⁰. אפילו ציווים חיצוניים - כמו בריאות - אינם חלק מהאושר, אלא תנאים לאושר.

חשוב לשים לב: האושר האריסטותלי אינו רגש - אלא מצב עניינים מוחלט וכולל!

(פרק 5) בבחינת חייהם הרבים של הפרטים, אומר אריסטו, ניתן יהיה לזקק כמה עקרונות מפתח כוללניים בכדי לאפיין את אותו האושר. זאת משום ש, למרבה המזל, אינם מקוריים מספיק להגדיר אושר בעצמם. רוב האנשים, אומר אריסטו, מזהים את האושר עם עונג¹¹, כפי שקובע האדם מן השור, כבוד\תהילה¹², כפי שקובעים הפוליטיקאים, או עיון\התבוננות¹³.

Most people....seem, not without reason, to assume from people's lives that pleasure is the good and is happiness...

אנשים אלו, לפי אריסטו, מתים עוד לפני שהם חיים.

But refined and active people¹⁴ choose honor, for this is pretty much the goal of political life...

אנשים אלו, לפי אריסטו, מתקרבים לתכלית האושר - הם בפעולה. אבל הם הרי פועלים לשם משהו - החיים הפוליטים אינם שלמים בפני עצמם¹⁵

¹⁶And the third way of life is the life of contemplation...

דברי ביקורת על הגישה האפלטונית

בפרק 6, מבקר אריסטו את אפלטון¹⁷. אפלטון ותלמידיו מציבים את הטוב כעניין מטאפיזי, בראש הקוסמוס וכמקור האידאה והפעולה. אם כך היה, אומר אריסטו, אין טעם לעסוק בטוב בחיים המעשיים - הרי הטוב נשגב ובלתי מובן לגמרי. מה הטעם לצפות באידאה של הטוב אם אין להשיג אותה לעולם? מול אפלטון, מציב אריסטו את הטוב אחרת - בתור פועלו התכליתי¹⁸ של האדם באשר הוא אדם.

חיפוש האושר כחיפוש אחר העיסוק של "האדם באשר הוא אדם"

(פרק 7) כשם שהחלילן בהיותו חלילן מנגב היטב בחליל, ופסל בהיותו פסל מפסל היטב פסלים, הטוב הוא מה שהאדם במלואו עושה היטב. מהי אותה העבודה שעושה האדם מטבעו? עבודה זו היא מושא חקירתה של האתיקה.

Is there some sort of work for a carpenter or a leather worker, while for a human being there is none? is a human being by nature idle?

מה עושה האדם בהיותו אדם? האם פעולה זו היא התזונה והגדילה²¹? ודאי שלא; זו משותפת לכל חי וצומח. האם זו התפיסה החושית?²⁰ גם זו אינה ייחודית לאדם. האם, איפוא, העשייה היא מתן הסבר תבוני¹⁹? זו הרי מייחדת את האדם.

את השכילה האנושית מחלק אריסטו לשניים - היכולת להשתכנע, והיכולת לחשוב (פוטנציאה²² או בפועל²³). רק שכשאנו נוקטים ביכולת זו, בפעילות זו אנו אנושיים במלוא המובן.

כעת מגדיר אריסטו את האושר²⁴: הפעלת הנפש בהתאם לסגולה הטובה. החיים האנושיים זה להיות פעיל, במלוא המובן, בצורה המושלמת.

הסגולה טובה (Aretē)

(ספר 2) מהי אותה הסגולה הטובה?²⁵ שעלינו להפעיל בכדי להיות מאושרים?

אריסטו מייחס את ההרגל²⁷ לאופי²⁶ - האופי הטוב בונה את ההרגל הטוב. הסגולות הטובות אינן מן הטבע - רק היכולת לרכוש אותן. בניגוד לתהליכים טבעיים אחרים - אש הבוערת מעלה או אבן המתגלגלת תחת משקלה - בני האדם נולדים מן הטבע רק עם היכולת לבנות את האופי הטוב, באמצעותו יירכשו ההרגלים הטובים. כלב, למשל, נולד כלב; אנחנו נאלצים להיות בני אדם, בתהליך פעיל. האדם, בניגוד לכלב, לא נולד לגמרי 'אפוי'. הסגולות הטובות הן אינן טבע, אלא מן הטבע, ונחלקות לשניים - סגולות טובות של האופי, ושל החשיבה.

בעוד שהחושים - ראייה ותפיסה - מולדים בנו, הסגולות הטובות - דוגמת אומץ לב³⁹ - נרכשות בשימוש: אם נפעל באומץ, ניהפך אמיצים. העשייה הזו נובעת מחיקוי של אלו אשר כבר בעלי הסגולות הטובות ("עשה, ואז תבין!"). העשייה הזו והחיקוי הזה הם החינוך הטוב אותו אריסטו מבקש להקנות.

אריסטו כן סבור שאנו נולדים עם היכולת לזהות סגולות טובות כשלעצמן - ומכאן השפעתה של החברה בהקניית סגולות אלו. גם ילד, משיראה מעשה אמיץ, יידע שמדובר במעשה אמיץ - וההרגל, החינוך והבחירה הם שיטפחו את האומץ.

ההרגל נרכש בגיל צעיר, והוא השלב ההכרחי הראשון ברכישת סגולה טובה. בהיעדר ההרגל הזה, הסגולה הטובה כמעט בלתי אפשרית²⁸. אלא שבעוד שההרגל דומה והכרחי לסגולה טובה, אריסטו אינו סבור שההרגל מספיק לכינונה של סגולה טובה. הסגולה הטובה נקנית בהרגל, ונראית בהרגל, אך בניגוד אליו - היא תמיד תוצאה של בחירה. הסגולה הטובה היא של האדם אשר עיצב את נפשו כך, שהבחירה בפעולה הנכונה ברורה מאליה וטבעית. משום שהוא אינו רצוני, הסגולה טובה היא אינה רגש²⁹; היא מתבטאת באופן שבו מתמודדים עם אותו הרגש. הכעס, למשל, כופה את עצמו עלינו - הוא אינו סגולה טובה. אין בו בחירה כלל. לכעוס בזמן הנכון, על המושא הנכון, ולתעל את הכעס הזה בצורה הנכונה, זו סגולה טובה - זו בחירה, ובחירה קשה.

בתמצית: סגולה טובה נובעת מבחירה. היא אינה הרגל, ואינה רגש, אלא עיצוב הנפש לעבר הבחירה הנכונה ביותר.

את אותה בחירה³⁴ מתאר אריסטו כמצב נפשי פעיל³⁰ שאנו בוחרים להיות בו, אשר מכוחו אנו נוטים לבחור בופן מסוים אל מול הרגשות והתאוות שלנו. להמחשה, החופש הוא לעשות מה ש'בא לי' - אבל מאיפה 'בא' אותו 'בא לי', שואל אריסטו? אם אתה פועל לפי מה שמגיע באופן סביל, אינך חופשי כלל - אתה עבד נרצע! הבחירה - או החופש - האריסטותלי הוא לעצב את אותו המקום ממנו 'בא' מה ש'בא לי' - הנטייה באופי.

כאן חשוב להפריד: הHexis האריסטותלי אינו הרגל!

האדם הטוב, שלו אופי טוב המורכב מHexei טובים, אינו מחזיק במצב זה לנצח: הוא עלול לעבד את המזג שלו ולשגות. אלא שבכל מצב, האדם יתיישר חזרה לפי הHexis שלו - הוא יימצא את דרכו חזרה. האדם הטוב אינו חסין מפגעי הגורל ומהמצב האנושי - אך הוא יחזור לאופיו הטוב בסופו של דבר.

הטוב (agathon) הוא האושר (eudaimonia); האושר הוא הפעלת הנפש בהתאם לסגולה הטובה²⁵; הסגולה הטובה היא מצב נפשי פעיל³⁰; זהו המצב שמתוכו אנו בוחרים נכון.

כל בחירה טובה היא ניסיון למצוא את המצב הטוב בין עודף לחסר - השאיפה לאיזון³¹ (mean). הסגולה הטובה היא היכולת לזהות ולקלוע לאותו האמצע. אותו האמצע, כמובן, אינו מתמטי; הוא שונה בין כל תכונה, כל מצב - וביחס לאדם עצמו. ישנן גם תכונות ומצבים שלהם אין אמצע כלל (גניבה וניאוף, למשל). בניגוד לאמונה המודרנית שלנו, לפיה אותו הטוב הוא פרטני, כל אדם רציני³² ידע בכל הקשר לזהות את המעשה הנכון - תלוי הקשר, זמן ונסיבות, אך לא פרטני. בכל מעשה, יש אינספור דרכים לטעות - אך רק דרך אחת לקלוע נכון³³.

הבחירה באותו האמצע אינה זהה לתשוקה, אותה אנו חולקים עם החיות; האדם יכול להיות בעל תשוקה למשהו, אך לא לבחור בו³⁵. הבחירה³⁶ אינה משאלה; היא טרודה בדברים שאינם בשליטתנו. הבחירה אינה דעה (טעות פופולרית היום); הדעה אינה מתיישרת בהכרח עם מה שאנו בוחרים, ויכולה לעסוק גם היא בדברים מחוץ לשליטתנו.

(ספר 3) מול כל אלו, קובע אריסטו כך: הבחירה היא תשוקה ספוגה בשיקול דעת³⁷ (או שיקול דעת ספוג בתשוקה³⁸), שעסוק בדברים בשליטתנו.

ר' גם: הסגולות הטובות האריסטותליות - ספר ב', פרק 7

ככלל, הסגולות הטובות האריסטותליות הן נקודת איזון בין שני נקודת קיצון (בין אדישות לחמת זעם, למשל), מלבד סגולות בודדות שעצם נוכחותן מספקת - כמו צדק, וחברות. הסגולות טובות אינן מוחלטות, ונובעות בהתגברות מודעת: האדם האמיץ הוא אינו זה שלא מפחד לעולם, כי אין לו את היכולת לפחד - הוא זה שמפחד ממה שראוי לפחד ממנו, וגובר על מה שראוי לגבור עליו.

(ספר 3, פרק 6) אומץ לב, לפי אריסטו, הוא העמידה מול המוות - אך לא כל מוות: אלא מוות בקרב, ככזה הכרוך בבחירה - להיות אמיץ למען היפה. בקרב, הדבר מולו אנו מתמודדים הוא הנורא ביותר - המוות. גם בטביעה בים, למשל, האדם האמיץ ינהג באומץ, אך זהו לא האומץ ממש - הוא אינו שמח, או בוחר במוות, אלא מקווה להינצל מהמוות: הוא יבוז למוות כזה. האומץ ממש שורד את התקווה לחיות, ועדיין מוכן לעשות את המעשה הנכון עבור מה שיפה.

כמו שאמרנו במטאפיזיקה, ההוויה נאמרת באופנים רבים, כלפי משמעות אחת שולטת: יש מן האומץ במוות במחלה או בטביעה, אבל המשמעות היא מוות בקרב. אותו מבנה חל גם על הסגולות הטובות.

שימו לב למשמעות השולטת של היפה בהגדרות האריסטותליות

אלא שאומץ לב, משום שאינה הטובה ביותר עבור האושר, אינה הסגולה הטובה העליונה ביותר.

(ספר 6, פרק 1) עד כה, דיברנו על הסגולות הטובות של הבחירה - אך ישנן גם סגולות טובות של האופי. לסגולות אלו מבנה שונה מהסגולות הטובות של החשיבה. הסגולות הטובות של האופי מסוגלות לחשוף אמת על העולם⁴⁰. אלו הן הסגולות אשר מאפשרות לאמת להיות נוכחת בנפש. ישנם שתי סוגי אמת אשר בכוחה של הנפש התבונית לחשוף: המושאים שאינם יכולים להיות אחרת⁴¹ (כמו חוק הסתירה) ואלו שיכולים להיות אחרת⁴². הכישורים המתאימים הם הכישורים העיוניים (עבור מה שאינו יכול להיות אחרת) והשוקלים (עבור מה שיכול להיות אחרת).

דוגמה בולטת לסגולה טובה של החשיבה השוקלת היא האומנות, העוסקת ביצירה⁴³ של דבר חיצוני לנו, ולא בעשייה⁴⁴. האמנות היא הכישרון התבוני³⁰ ליצור - להחיל כללים מסוימים⁴⁵ על חומר מסוים בכדי ליצור⁴⁶ מצב מסוים. אלא שהאומנות אינה סגולה טובה במלוא המובן - משום שהיא יכולה להיות מנותקת מהיפה. מתכנת מחשבים, למשל, יכול להיות אדם נבזה - אך מתכנת טוב לא פחות. הוא יכול להשתמש בקוד למטרות מכוערות בעליל - ולא רק ליפה.

על יישוב הדעת וגדלות הנפש

(54-6, Sachs) יישוב הדעת הוא הסגולה הטובה שבין עונג לכאב - היכולת למצוא את האמצע בין פריצות להיעדר כל רגש⁴⁷. הכוונה היא לא הנאות נפשיות, אלא להנאות גופניות. אריסטו מסווג חושים מסוימים כלא-בעיתיים (ראייה, שמיעה, ריח) ואחרים כבעיתיים - מישוש, וטעם, היכן שאנו דומים ביותר לבהמות. בחושים אלו אנו נדרשים ליישוב דעת (לא לאכול יותר\מעט מדי, למשל). במובן מסוים, חוסר יישוב דעת בחושים אלו גרוע יותר אפילו מהבהמות - משום שאלו נוהגות כן בכדי להתקיים ותו לא.

יישוב הדעת הוא למען היפה - פריצות\חסר הם דברים מכוערים לפי אריסטו.

(66-70 Sachs) גדלות הנפש⁴⁸ היא הסגולה סביב הכבוד - ה'כתר' של שאר הסגולות. האדם גדול הנפש הוא זה שמעריך את עצמו במידה הנכונה - הוא חושב שמגיע לו כבוד כי הוא ממש טוב, והוא צודק. הסגולה מאזנת בין ענווה ליוהרה.

בין היתר, גדול הנפש הוא בעל שאר הסגולות הטובות: האמיץ, החכם, יישוב הדעת, וכו'. האדם בעל הסגולות האלו, המודע להם - הוא גדול הנפש. זהו המצב שבו הסגולות הטובות מודעות לעצמן.

האדם גדול הנפש, אומר אריסטו, ייתפס כיהיר (הוא יודע במה הוא צריך ואינו צריך להתעסק); יהיה אדיב לאנשים תחתיו, בפומבי, משום דריסת החלשים היא מכוערת; הוא ישנא בפומבי את אלו המתיימרים לעליונות עליו שלא בצדק; הוא לא ישמיץ אותם; הוא יאהב לעזור, אך יימנע מלקבל עזרה⁴⁹.

ידיעה מדעית (Epistēmē)

(ספר 6, פרק , עמ' 104) אריסטו מגדיר את הידיעה⁵¹ כמצב פעיל של הנפש, הקשורה ביכולת ההיסק וההוכחה שלה⁵⁰. היכולת לזהות כשלים לוגיים, וחישובים מתמטיים, כולן תלויות ביכולת הזו - זיהוי תבניות היסק דדוקטיביות כאלו ופעולה בתוכן.

אלא שאריסטו אינו מגדיר את הידיעה המדעית כסגולה טובה: הידיעה המדעית היא מעקב אחרי תבנית ההיסק בהתאם לעקרונות הראשוניים (כמו חוק הסתירה), איך אינה יודעת אותם ממש. כמו כן, ידיעה מדעית יכולה להיות מנותקת מאופי טוב.

שיקול דעת מעשי (Phronesis)

בפרק 5, אריסטו נוקב לראשונה בסגולה טובה של החשיבה - שיקול הדעת המעשי⁵². שיקול הדעת המעשי הוא היכולת לשקול ולהכריע לא בעניינים עיוניים, אלא על החלטות מעשיות שאנחנו צריכים לקבל בחיים.

A truth disclosing active condition³⁰ invloving reason⁵³ which governs action⁴⁴, and is concerned with what is good and bad for a human being as a whole

התבונה המעשית אינה טרודה רק בטובתו ורעתו של האדם הבודד, אלא של המכלול - משום שהתכלית היא הפעולה הטובה בעצמה - בניגוד לאומנות, שתכליתה חיצונית, והתוצר שלה נבדל מהיוצר. הנוקט בשיקול הדעת המעשי הוא עצמו התוצר.

בתמצית: שיקול הדעת המעשי הוא מה שחל על אותם הדברים בחיים שאין לגביהם אומנות, שתכליתו הוא הפעולה הטובה בעצמה.

התחום האתי הוא כזה בלא חוקים; בלא אומנות - לכן אריסטו אינו מעניק לנו כללים מדויקים דוגמת הצו הקטגורי. בהיותו תחום בלא אומנות, העשייה המוסרית נופלת תחת שיקול הדעת המעשי.

It is for this reason that we believe that Pericles, and people of that sort, possess practical judgement⁵², because they are able to see what is good for themselves and for human...

לאור זאת, אריסטו מכנה את שיקול הדעת המעשי כסגולה טובה במלוא המובן - בניגוד לאומנות. סגולה זו היא זיהוי היפה מבין כל האפשרויות מולנו, ולקלוע לתוכו - ולכן הוא נוכח בכל הסגולות הטובות של האופי. בלי שיקול דעת מעשי, איננו אמיצים, או מיושבים בדעתנו, או גדולי נפש.

שכל (Nous)

(פרק 6) זהו הפרק הקצר ביותר והמוזר ביותר בספר - אריסטו מדבר על הסגולה הטובה של המחשבה שהיא השכל⁵⁴, אך לא אומר מה היא - רק מה היא לא.

השכל הוא הסגולה הטובה של הראשיות - הבנה של עקרונות מטאפיזיים כמו העצם, האנרגיה והדינאמיס. הוא הכישרון איתו אנו רואים את הראשיות של כל הוכחה - שאינן ניתנות להוכחו נוספת. השכל הוא גם הכוח שבנו שמסוגל לראות את הכלל בתוך הפרט - כמו זיהוי של האנושיות אצל אדם בודד⁵⁵.

הזיהוי של עקרונות כאלה אינו אומנותי; אינו ידיעה עיונית; אינו שיקול דעת מעשי.

אריסטו ממשיך כאן את קו המחשבה האלפטוני, כפי שזה עולה, למשל, במנון.

מהי החוכמה (Sophia)?

(פרק 7)

So wisdom would consist of intellect⁵⁴ and knowledge⁵¹ - knowledge with its head screwed on, as it were, at work⁵⁶ in knowing what is most highly honored

הנוכחות של אפלטון וסוקראטס נוכחת ביתר שאת כאן.

For it is absurd for anyone to believe that politics or practical judgement is the most serious kind of knowledge, if a human being is not the highest thing in the cosmos...For there are also other things that are much more divine in their nature than a human being...

אריסטו קובע כאן שחוכמה, למעשה, יש רק אחת - והאדם רחוק מלהיות מושאה העליון ביותר.

החוכמה במלואה קשה להשגה - אולי אפילו נשגבת מאיתנו לגמרי - ולפיכך נדירה מאוד.

כאן הגענו שוב למשפט הראשון של המטאפיזיקה - כל בני האדם חושקים מטבעם לדעת...

אושר וחיי העיון

בספר 10, פרק 6, אריסטו מדבר על העונג - כתסמין של השלמות - ולפתע, גורר אותנו אל חיי העיון.

החיים הטובים מלווים בהכרח בעונג - כאן מסכים אריסטו עם הדעה הרווחת. אריסטו מתייחס אליה במלוא המובן - האם ייתכן שהחיים הטובים ביותר הם חיי התענוגות וההנאה, חיי השעשועים?

...those activities are chosen for their own sake from which nothing is sought beyond the being-at-work⁵⁷. And actions in accord with virtue seem to be of this sort...But, then, so are the pleasures that come from play. They, too, aren't chosen for the sake of any other thing!

כשם שלא ניתן לעבוד כל הזמן, לא ניתן לשחק כל הזמן; זמננו מוגבל. לפיכך, העבודה והעונג שניהם אינם יכולים להיות התכלית של האדם, שמשרתים את העבודה⁵⁷ האנושית. המחשבה שאנו חיים בשביל להתענג, אומר אריסטו, ילדותית; זה אבסורד שאנו עומלים וטורחים כל חיינו בשביל העונג. מנגד, לא ניתן לעבוד כל החיים; לא ייתכן שזו התכלית גם כן.

(פרק 7) כאן אריסטו מכתיר במפורש בפעם הראשונה את חיי העיון⁵⁸ כאושר.

הטיעון בעד חיי העיון

But if happiness is being-at-work⁵⁷ in accord with virtue it is reasonable that is would be in accord with the most powerful virtue, and this would belong to the best part of us...That this way of being-at-work is contemplation has already been said...

משום מקום, אריסטו שולל במחי יד את החיים המעשיים, שבדברם דיבר מתחילת האתיקה, כאושר במלוא המובן - ומכתיר במקומם את חיי העיון.

כמובן שברור מאליו שאריסטו, כפילוסוף, יכתיר את החיים האלו כחיי האושר - ואם לא ינמק הכתרה זו באופן משכנע, הרי שהאתיקה היא בזבוז זמן. הצדקה זו מגיעה בפרקים 7-8.

האושר, כאמור, חייב להיות בפעולה - פעולה מצוינת²⁵. האושר אינו יכול להיות רק רגש: קאניבלים ורוצחים גם מרגישים טוב. האושר הוא פעולה בהתאם לסגולות - ובפרט, הסגולה העליונה ביותר שהנפש מסוגלת לה. סגולה עליונה זו, אומר אריסטו, היא הבנת האמת.

למה הבנת האמת, הפעלת התבונה, היא הפעולה הגבוהה ביותר של האדם?

האמת היא אמת המידה לפיה אנו קובעים את כל אמות המידה האחרות: התבונה היא תמיד הערכאה האחרונה. אפילו אם נקבע שהעונג הוא הפעולה הגבוהה ביותר, עצם ההגעה למסקנה הזו, וביטויה המילולי, כרוך בתבונה - ביטוי לעליונותה על כל טענה אחרת.

על מנת להוכיח קביעה זו, אריסטו ממשיך לבחון את שאר הדעות המקובלות על האושר, מנסה לחלץ מכל דעה כזו גרעין של אמת, ולהנכיח אותו בחיי התבונה.

אריסטו מתחיל בלקבוע את השכל כגבוה ביותר, החזק ביותר⁵⁹, ואת מושאיו כמושאים העליונים ביותר.

השכל הוא זה שמאפשר לנו להבין מה זה להיות - והרי אין דבר עליון יותר מלהיות! השכל מאפשר לנו לשכול כל דבר שהווה.

(ר' גם - ציטוט של Wolfgang Smith מתוך המצגת)

פעילותו של השכל היא גם הרציפה ביותר - אנו יכולים להיות פעילים בחיי העיון יותר מכל פעולה אחרת. אנו נוכל לחשוב הרבה אחרי שנוכל לרוץ, הרבה אחרי שהגוף יבגוד בנו. הדעה הרווחת תובעת אושר רב ככל האפשר; בעוד שהנאות הגוף זמניות וחולפות, הפכפכות ובוגדניות, השכל נוכח בנו כמעט כל זמן שאנו הווים. יתרה מכך, לחושים יש גבול עליון: אם נראה משהו בהיר מדי, נסתנוור; אם נשמע משהו חזק מדי, נתחרש; ולעומת אלו, אם נשכול משהו מורכב בהרבה משאנו יכולים להבין, לא רק שלא נסתנוור - אלא נתעצם! הקיבולת השכלית נפרדת לגמרי מההפכפכות של הגוף, ונדמית כבלי גבול עליון.

עוד אומר אריסטו כי החיים העליונים הם המספיקים והעצמאים ביותר בעצמם⁶⁰. בעוד שדברים כמו האומץ כרוכים באנשים אחרים, בנסיבות ועוד דברים רבים אחרים, חיי העיון אינם דורשים דבר - יש להם כלכלה שונה לחלוטין מכל מה שאנו מכירים⁶¹. חיי העיון אינם דורשים דבר זולת הפנאי⁶².

אפילו הפוליטיקה, שאליה משייך אריסטו את האתיקה, אינה הסגולה הגבוהה ביותר. הפוליטיקאים רוצים תהילת עולם בזכות דברים יפים כשלעצמם, אליהם הם שואפים. המלחמה, מטרתה ניצחון; הניצחון, מטרתו שלום; והשלום, מטרתו פנאי - פנאי אשר מתוכו ניתן לנהל את חיי העיון, אשר אינם רצויים לתכלית כלשהי. כל הטובין שחיפשנו, בכל החיים שעברנו עליהם עד כה, מתגלים במלוא עוזם בחיי העיון.

בסוף פרק 7, אף מכביר אריסטו וקובע את החיים האלו כדבר נשגב מן האנושות - המתנהל בחיי העיון מתנהל כבן אלמוות (1178a). אצל אריסטו, האל הוא פעילות השכל, והחיים התבוניים - אלוהיים.

מכאן אלו, שהחיים האנושיים ביותר הם אינם אנושיים לגמרי - אלא יסוד של משהו על-אנושי שטמוע בנו. החוכמה אינה אישית, וההבנה אינה אישית - אבל היא אנחנו, במלוא המובן.

האל האריסטותלי הוא מחשבה שחושבת את עצמה - ובניגוד לרוב הדתות, אינו כל יודע או פעיל.

---

1. Ethike - מדע אופי, וכיצד אופי נעשה טוב או רע. מלשון Ethos - אופי. ↩

2. Methodos ↩

3. "למדינה לא אכפת מהטוב? זה השכן שלך! מי ישמור לך על הכלב כשתטוס לאמאלפי?" ↩

4. Telos. מכאן ההגדרה מוסר טלאולוגי. ↩

5. Nomos ↩

6. Physis ↩

7. hoi poloi ↩

8. Eudaimonia ↩

9. "להיות מסטול כל היום ולשחק בXBOX" ↩

10. זהו ההבדל בין אושר - Eudaimonia לעונג - Hedone. ↩

11. Hedone ↩

12. Time*Gloria* ↩

13. Theoria ↩

14. הPraktikoi - האנשים שרוצים גם לעשות, ולא רק לחוות - התכלית של החיים הפוליטיים. ↩

15. Autarkeia - שלם ומלא בפני עצמו ↩

16. Bios Theoretikos - חיי העיון ↩

17. Amicus Platonis, sed magis amica Veritatis - חבר של אפלטון, אך חבר גדול יותר של האמת. ↩

18. Energea - מה שהאדם צריך לעשות על מנת להמשיך להיות אדם באשר הוא אדם (ר' פיזיקה). ↩

19. logos ↩

20. Aisthesis ↩

21. על סמך קביעה זו טוען אריסטו כנגד העונג כאושר: לאכול ולרדוף את העונג אינם מיוחדים לאדם. ↩

22. dynamei ↩

23. energei ↩

24. Eudaimonia - Psyches energeia kath'aren ↩

25. Aretē - ראה הגדרתו של Joe Sachs בעמ' 5. ↩↩↩

26. êthos - אופי ↩

27. Ethos - הרגל ↩

28. כאן אריסטו מסכים עם אפלטון, כפי שאפלטון טוען בפוליטאה - שם מבקשים לצנזר את מה שרואים אזרחי העיר. ↩

29. Pathē ↩

30. Hexis - מצב פעיל, הצורה שבה אנו עומדים בעולם, The way one holds itself ↩↩↩↩

31. Mesotes ↩

32. Phronimos - האדם בעל שיעור הקומה המוסרי ↩

33. ר' גם - הערה 34 של Sachs ↩

34. Proairesis ↩

35. ניתן גם להיות בעל תשוקה לטוב, ולבחור ברע; זהו החטא הקדמון ↩

36. כמו משאלתו של אנדי שהפועל קטמון ייקחו את האליפות ↩

37. nous orekitkos ↩

38. orexis dianoetike ↩

39. Andreia - הסגולה הטובה הברורה ביותר, הבהירה ביותר, ומכאן החביבה על פילוסופים לנתח. מלשון Anēr - גבר (כמו בעברית - גבורה). הכוונה היא לתכונה הנפוצה יותר בגברים, אך לא בלעדית להם (כמו שרואים במחזות יוונים כמו אנטיגונה - נערה בת 16) ↩

40. Aletheuin - מלשון Aletheia - אמת ↩

41. Epistemonikon ↩

42. Logistikon - מכאן מגיעה המילה לוגיסטיקה. ↩

43. Poiesis - יצירה ↩

44. Praxis - עשייה, Action ↩↩

45. Alethe logos ↩

46. Poietike ↩

47. אנהדוניה - חוסר היכולת להנות ↩

48. Megalopsuchia ↩

49. קשר אדוק לפיזיקה: הצורה היא עליונה, והאדם רוצה להיות פעיל. ↩

50. apodeixis - הדגמה ↩

51. Epistēmē Epistemonikon* - סגולה טובה של המחשבה ↩↩

52. Phronesis ↩↩

53. Logos ↩

54. Nous - שכל. ↩↩

55. אנו לא צריכים לראות 46 בני אדם או 34 כלבים כדי לזהות בני אדם הוא כלבים, או לחשוב על כל צורה בעלת שלוש צלעות האם היא משולש או לא - את כל אלו אנו קולטים בלו אינדוקציה\דדוקציה, באמצעות ה'עין הפנימית הפתוחה תמיד' שלנו, שקיימת בנו מהיותנו בני אדם. זהו השכל. ↩

56. energei ↩

57. energia ↩↩↩

58. bios theoretikos - חיי העיון. הכוונה היא לא לחיים של בהייה בספרים, אלא לחיים של חקר והבנה. ↩

59. Kratiste - חזקים ביותר (מלשון Kratia - עוצמה, כמו דמוקרטיה) ↩

60. Autarkeia - מלאים כשלעצמם (Self sufficient) ↩

61. "הדירה המסכנה שלי בירושלים עולה מיליונים, אבל האתיקה הניקומאכית חינמית בספריה!" ↩

62. Schole - פנאי ↩