מטאפיזיקה

כל בני האדם חושקים מטבעם לדעת. האמנם?¶

נדמה שהראשון בספרי המטאפיזיקה אינו כתוב ליוונים - למעשה, לא ברור כלל למי הוא כתוב¹. אריסטו נוטה לכתוב את מסקנתו בראש הפסקאות, ומכאן המשפט המפוצץ בתחילת הספר - כל בני האדם חושקים³ מטבעם לדעת (All humans beings strech themselves out towards knowing). זו המסקנה שמבקש אריסטו להוכיח בכל ספרי המטאפיזיקה. הוא מגדיר משפט זה בתור הטבע² של בני האדם. זהו תנאי קדם ראשוני להיותנו בני אדם - וממנו נובעים המבנים החברתיים המניעים אותנו לדעת, ולא להיפך.

אריסטו מציג כראיה את אהבתנו לחושים בכלל וחוש הראייה⁴ בפרט - בתור החוש שמאפשר לנו לגלות ולהבחין בצורה הטובה ביותר. הראייה מאפשרת גם לגלות מבלי לפעול ממש: אנחנו אוהבים, למשל, להסתכל על נוף, או על גרמי השמים, בלי שום כוונה לצאת לכבוש את הטבע או את הכוכבים. זאת לעומת מישוש, למשל, שדורש עשייה של ממש בכדי לגלות ולהבחין.

אריסטו מתאר את ההיררכיה הבאה בתהליך הידיעה:

תפיסה חושית⁵ -> זיכרון⁶ -> התנסות⁷ -> אומנות⁸ -> ידיעה⁹

תחילה, מתאר אריסטו את התחילה החושית. זו נקלטת בזיכרון, המאפשר לנו להשוות, לנתח ולעבד את הקלט החושי. זיכרונות רבים של אותו הדבר יוצרים חוויה שלו - הניסיון. מרגע שהניסיונות הללו מאפשרות הכללה, שיפוט כולל אודות הדברים בהם עוסק הניסיון - זוהי האומנות. הרופא בעל הניסיון יודע לרפא אדם מסוים; הרופא בעל האומנות מבין מול מה הוא עומד¹⁰. בעוד שלצרכי היומיום, הניסיון מספיק ואף מייצר אשליה של חוכמה (אין חכם כבעל ניסיון), אריסטו מתאר את האומנות כנעלית על אותו ניסיון יומיומי, כמשהו שמשאיר אותו בשלב מסוים מאחור. הידיעה במלוא המובן, כזו העולה מאומנות, היא ידיעת הלמה - הסיבה¹¹ - מעבר לידיעת המה.

אותן הסיבות אינן נגלות עם החושים - לא ניתן לדעת אותן דרך מה שנמצא תחתיהן. הבנת הסיבה היא מעין הליכה אחורה מן המוכר (עמ' 120, תרגום Sachs - This is the task...).

הידע הוא מסע מן הדבר המוכר לנו, אך אינו ברור לנו - לעבר מה שברור לנו, אך אינו מוכר לנו. אנו מכירים את הדבורה, אך איננו יודעים מהי הדבוריות של הדבורה - ומכאן, לדעת את הדבורה היא להבין את הדבוריות של הדבורה - שברורה לפי הטבע - אך אינה מוכרת לנו.

בעוד שיש דימיון רב בין החושים לידיעה, השניים נבדלים לחלוטין. החושים מאפשרים לנו לעמוד על כך שאש היא חמה, אבל לא למה - מאפשרים את המה, ולא את הלמה. אותו הלמה לא ניתן להסקה מה-מה - ואינו שימושי. עצם העיסוק בדברים אלו, שאינם מעשיים, הוא תוצר של פנאי¹², ומגיע בד בבד עם התפתחות החברה האנושית. כאן, מגדיר אריסטו לראשונה את החוכמה - ידיעת הסיבות והראשיות¹³ של הדברים.

מהפרק הראשון עולה, בתמצית, שהחוכמה היא תוצר של היומיום, ושל החושים; של הצורך הבסיסי ביותר של בני האדם לדעת, כל הזמן. החוכמה אינה אלא זיקוק והכוונה של צורך זה.

איזו מין ידיעה היא החכמה¶

חוכמה היא ידיעת הסיבות והראשיות - אבל איזה מין סיבות והראשיות? לשם כך, פונה אריסטו לדעה הרווחת¹⁴ - מה שמניח בזו אמת מסוימת. מסברה זו ניתן להגיע לידיעת הסיבות ממש - Philosophia causarum cognitio est. האמת מוכלת, לפי אריסטו, בדעה הרווחת - כל אדם יודע להגיד משהו קטן על הטבע, בכלים הטבעיים שלו (Who could miss the doorway?). כשאנשים רבים תורמים את חלקם, מתקבל משהו בעל שיעור קומה, אומדן כלשהו של האמת. אריסטו מתאר את היחס בין הנפש שלנו לידיעת הסיבות 'כעיני העטלף לאור יום' - אילו ננסה בשכלנו בלבד לתפוס את הסיבות והראשיות, נסתנוור.

אנשים מייחסים לחוכמה את ידיעת הכל - לא כאוסף של ידיעות מסוימות (פדנט), אלא כידיעה מקיפה. האנשים מגדירים את החוכמה כידיעת הדברים שקשה לדעת, באופן מדויק¹⁵. עוד מניחים הרוב, בצדק, שהחכם הוא זה שצריך לשלוט, ולא להישלט: זאת משום שהוא יודע את הסיבות המקיפות, לשם עצמן, ולא לשם מטרה מסוימת. אריסטו מתאר את מקור הידיעה הזו, ומקורה של הפילוסופיה בפליאה. הפליאה, לעומת הסקרנות, אינה נעשית למטרה מסוימת, ואינה הכרחית. אין ידיעה מעשית פחות, אך נשגבת יותר.

את כל התבונות האלו מזקק אריסטו לתובנה משלו - כשם שהאדם החופשי הינו לשם עצמו, החוכמה היא חופשית משום שהינה לשם עצמה. האם חירות כזו היא נחלתם של בני האדם? הטבע שלנו משועבד לדברים רבים - לצרכים, לזמן, לחברה. אלא שלעומת הדעה הרווחת¹⁶ השוללת חירות זו מהאדם, אריסטו מצדד בה. לדעתו, יש בטבע שלנו יסוד חופשי, אלוהי¹⁷ אפילו, שמאפשר לנו רכישת חוכמה זו כשלעצמה. כשאנו מפעילים חלק זה בשכלנו, אנחנו באמת חופשיים, ואף נוטלים חלק באלוהות - וזהו הדבר אליו כולנו שואפים ונמתחים אליו, כמו שקובע אריסטו במשפט הראשון של הספר.

מה זה "להיות" (What is being)?¶

נספח: הקטגוריות, מצגת, מצגת (2), ספר גמא, ספר זיתא

To be, is to be something!

זוהי השאלה הפילוסופית הקשה מאז ומתמיד. עם שאלה זו מתמודד אריסטו בספר השלישי - ספר גמא.

'להיות' לא מתכוון רק למובן של היות בחלל ובזמן - גם למספר, או לאלוהות יש הוויה

וכך פותח אריסטו את שאלה זו, הממשית ביותר שניתן להעלות על הדעת:

There is a kind of knowledge¹⁸ that contemplates¹⁹ what is, insofar as it is, and what belongs to it in its own right

מה אפשר לשייך לפועל 'להיות' באשר הוא?

שקולניקוב משתמש בדוגמא של מיצי החתולה. מיצי החתולה, למשל, נושמת - איך היא אינה נושמת באשר היא: פעולת הנשימה אינה מתוקף היותה חתולה.

מה אפשר לומר, אפוא, על מיצי החתולה באשר היא הווה? נדמה שאין שום דבר - אבל זה לא יכול להיות; אחרת היא אינה נבדלת בכלל.

Being is meant in more than one way, but pointing towards one meaning and some one nature rather than ambigiously

That is a dog; blue is a primary color; Hapoel is the best team in the world; Kate should be married to me instead of that bald English guy.

כל אלו שימושים בפועל להיות (Is) - מה כל אחד מאלו מייצג? איזו מן הוויה הוא מייצג? זוהי לב השאלה המטאפיזית שבה עוסק אריסטו - מספר האופנים שניתן להיות.

הקטגוריות¶

המלצה: הקטגוריות²⁰ של אריסטו, ספר מקדמי למטאפיזיקה העוסק בשאלה זו.

עצם - What is it? (Ousia)
כמות - How many is it? (to poson)
איכות - Of what sort is it? (to poion)
יחס - What is it realted to?
מקום - Where is it?
זמן - When is it?
מצב - What is its position?
קניין - Is it owned? is it the owner of?
פעילות - What is it doing?
סבילות - What is being done to it?

אוסף זה משקף מבנה מסוים של האופנים שאפשר להיות, ומכאן - של ההוויה עצמה. אך אחד מאלו שולט באחרים; כולם תלויים בו אך הוא אינו תלוי באחרים. מיהו אותו האופן השולט?

אריסטו נותן כדוגמה את הבריאות. ניתן לומר על אדם שיש לו מראה עור בריא; שההתעמלות בריאה עבורו; או שהתרופה בריאה עבורו. כל המשמעויות האלו חותרות למובן השולט של הבריאות, למרות שמשמעותן שונה - האחת היא סימן, השנייה מצב והשלישי ניסיון להחזיר למצב.

העצם¶

אריסטו מציב את הוויה השולטת כהיות עצם, ומציב את כל השאר כנגזרות של היות עצם - מה ששייך לך ואינו ניתן לקחת ביוונית יומיומית, ומונח טכני ביוונית של אפלטון ואריסטו. Sachs מתרגם את המונח לThinghood - הדבר המאפשר למשהו להיות בכלל משהו מובחן בעולם הזה.

קחו לדוגמה את מנחם הסוס: הוא גבוה, חום, וכרגע הוא בועט למוישה בראש. כל אלו הן תכונות חולפות - אך מנחם יישאר מנחם הסוס - הוא יכול להיות בעל צבע עור אחר, או נמוך יותר, או לא לבעוט במוישה. מה נותן לו את המסוימות, העצמאות, העצמיות²¹ שהופכת אותו למנחם הסוס? {.is-info}

תכונות, דוגמת צבעים, מתסובבות בעולם בלי עצמאות של ממש: אין ממש 'רק סגול' - יש משהו שהוא סגול. יש עצם שהוא מושא התכונה הזו.

חוק הסתירה¶

הפילוסוף מתחיל בהבדל המטופש לכאורה בין סוקראטס לסוקראטס יושב. עצם הניסיון לעמוד על המקום שבו עובר הגבול בין היותו של דבר מסוים עצם, הבדל שניכר אפילו בשפה שלנו, היא תחילתו של המסע הפילוסופי לפי אריסטו - במובן מסוים, זוהי החקירה אפילו אל תוך האלוהות ממש.

לפילוסוף שייך גם לעיין בראשיות של הכל (Arche Sillogismus) - כפי שמתאר ב'חוק הסתירה':

It is not possible for the same thing at the same time to belong and not to belong to the same thing in the same respect 1005b20 {.warning}

זהו כלל שחל על ההוויה ממש, ומשם הוא נגזר לתוך הלוגיקה האריסטוטלית. להיות פירושו תמיד להיות משהו אחד מסוים - אחרת לא ייתכן שיח בר הבנה לא עם אחרים, ולא עם עצמנו.

מכביר אריסטו ואומר כי אם אין חוק סתירה - אין להיות!²²

כדי להיות שונה מדברים אחרים, משהו חייב להיות קודם כל זהה לעצמו.

בהיעדר חוק הסתירה, כל דבר שנוכל להגיד על כל דבר אחר הוא חולף, והכל יתדרדר לבליל אחד בלתי מובחן.

מכאן נובע חוק הלוגיקה המפורסם מימי הביניים - עיקרון הפיצוץ:

Ex contradict sequitur quodlibet

מסתירה נובע כל דבר

בעוד שלא ניתן להוכיח חוק זה ישירות, אריסטו אינו מאמין שיש אדם שבכוחו לטעון כנגדו ברצינות - מרגע שמשתמשים של מילים, מנסים לתת לוגוס, כבר נופלים ברשת של חוק הסתירה - הרי אתה מבחין בין דבר למשנהו. אפילו אם תבחר לא לדבר בכלל, תהיה כמעין צמח - לא תיתן טיעונים - ועם צמח בוודאי לא ראוי להתווכח.

אריסטו מציב את חוק הסתירה בבסיסה של המטאפיזיקה שלו - חוק יסוד של המציאות שלא ניתן להתכחש לו. זהו לא חוק לוגי שאפשר לשחק איתו, או לעשות איתו משהו; זהו אינו מברג או פטיש לפתור בעיות מסוימות; זהו בסיס של המציאות.

בספר זיתא, אריסטו מציב בלב שאלת 'מה זה להיות' את השאלה 'מה הוא עצם'? ^1028b^ להיות עצם מציין שתי משמעויות: ה'מה זה להיות' של משהו - דוגמת היותו אדם, וה'מה זה להיות אדם' שהופך כל אחד מאיתנו לאדם נפרד.

אריסטו מציב את העצם כקודם לכל הקטגוריות האחרות: logos, chronos, gnosis (הסבר, זמן, הכרה). קיר לבן מחייב היותו של קיר; הכרה בלובן של הכיר מחייבת היותו של קיר; שינוי בזמן בלובן של הקיר מחייב היותו של קיר.

מהו העצם? חומר? צורה? תרכובת?¶

ובכן - מה יכול להיות בכלל עצם? לשם צולל ספר זיתא - הר האוורסט של המטאפיזיקה המערבית. אותו הדבר שהוא עצם חייב להכיל עצמיות מסוימת, כזו שנוכל לזהות - דוגמת גופים (לרבות הכוכבים). אבל האם רק גופים שכאלו יכולים להיות עצם? לא בהכרח; אפלטון, למשל, סבר שמספרים, וצורות (אידאות) הן עצמים. תפקידנו לקחת את כל המובנים היומיומיים האלו שבהם אנו מציינים עצמים, ולנסות להבין מי מהם באמת ובתמים עצם.

העצם נדמה כארבע אופנים: - קיום מהות (The "what something keeps on being in order to be at all")²³ - הכולל (The universal)²⁴ - הסוג (The general class)²⁵ - המצע - זה שמונח מתחת (That which underslies)²⁶

נדמה שאריסטו סבור שזה המצע:

Remanens capax mutationem

זה אשר יכול להשתנות אבל להישאר עצמו

אבל ישנם גם מתמודדים טובים להיות אותו המצע: החומר, התרכובת, או הצורה.

למשל, פסל ארד של 'דוד': אנו יכולים להתיך את הארד, לעצב אותו מחדש, ולהפוך אותו שוב לפסל 'דוד'. מה הוא העצם כאן - הארד? הצורה של דוד? או הצורה של דוד בארד?

נדמה שאריסטו בוחר ב'צורה' - אך לא במובנה האפלטוני.

תחילה, מתחיל אריסטו מנקודת המבט היומיומית - החומר (1029a 10). אם המצע אינו חומר, מה עוד הוא יכול להיות? נקודת המבט הזו מנחמת; אנחנו חושבים שאנחנו יודעים מה זה חומר, לעומת האפשרויות האחרות והמופשטות יותר. אלא שאריסטו איננו סבור כלל שאנו מבינים את החומר, ושולל את היותו עצם (1029a 30). היות עצם דורשת היותו של דבר מה כמובחן ועצמאי. מהו, אפוא, חומר? רק חומר? אין ביכולתנו לעמוד על כך - ומכאן שאיננו עצם. הארד של מיכאלנג'לו יכול להיות גם חומר של כל דבר אחר - של מגן, או של כד. החומר האורגני שמרכיב אותנו יכול, וייהפך, יום אחד לחומר בבסיסו של משהו אחר, כמו צמח; אבל אין לאף אחד מאלו מסוימות.

העצם - חומר?¶

אריסטו מתחיל מנקודת המבט היומיומית - חומר הוא מה שמגדיר 'להיות'. האמנם? (1029a10) אם לא חומר - אז מה?

שימו לב: אריסטו אינו שואל האם יש חומר, או האם חומר נחוץ²⁷.

אלא שבבסיס הנחה יומיומית זו ניצבת היומרה שאנו מבינים על מה אנחנו מדברים באומרנו 'חומר' - המציין משהו ברור ומוכר²⁸. אלא שאריסטו - שפחות או יותר המציא את המונח - עומד להוכיח אותנו על טעותנו. מה זה בכלל להיות חומר?

כשאנו אומרים על משהו שהוא עצם, אנחנו מתכוונים לכל הפחות שיש לו מובחנות מסוימת - משהו שהופך אותו לעצמו. אלא שבחומר חסרה המובחנות הזו - החומר אינו מסוים כלל! ארד, למשל, יכול להיות פסל, או מגן, או חרב, או כד - אף אחד מאלה אינו ארד כשלעצמו.

כשאנו מדברים על פסל, או מגן או חרב או כד - אנחנו מתיימרים להצביע על החומר, אבל בפועל מצביעים על הצורה²⁹ - אנו נקרא לפסל 'פסל' בין אם הוא משיש, ארד או משהו אחר. אריסטו אינו מוטרד מקדימות בזמן - החומר הרי חייב לבוא לפני הפסל - אלא באותו הדבר שיעניק לו את המסוימות שכרוכה בהיותו עצם.

החומר³⁰ - כ ש ל ע צ מ ו - נטול מסוימות לחלוטין. נסו לחשוב על חומר -רק חומר - ולא חומר מסוים (מים, שיש, אטומים). אתם לא יכולים - משום שאין! חומר הווה רק בתצורות מסוימות - לעולם לא כשלעצמו.

בפיזיקה המודרנית ניצבת הנחה מסוימת שברגע שנגיע לחלקיק הקטן ביותר, הבסיסי ביותר, נבין את הוויה של דברים. אלא שהתגליות החדשות מראות בדיוק ההיפך - ככל שמגיעים לחלקיקים קטנים יותר, החומר בהיר פחות - נדמה שאנחנו לא לגמרי מבינים מה אנחנו שואלים. הגישה האריסטותלית סבורה כי, ככל שמתרחקים יותר מהצורה - התמונה בהירה פחות.

העצם - הכולל?¶

דברים כמו 'לובן' יכולים להיות כוללים (לבן כזה, לבן אחר...) - אך הכולל אינו פעיל בלהיות עצמו (אין 'להיות לבן' - יש להיות משהו לבן.

העצם - סוג?¶

מה לגבי סוג של דברים (כל האייפונים, כל בעלי החיים, וכו') - במידה מסוימת, זוהי העמדה האלפטונית. הסווג הוא ה'דבר האחד מעל', שמכיל את כל הקבוצה. אלא שאריסטו סבור שאם נחשוב על עצם כמאפיין אחד מעל רבים, לעולם לא נבין מהו באמת עצם - איך המהות של הקבוצה יכולה להיות נפרדת מהקבוצה עצמה? חשיבה שכזו מובילה אותנו למבוי סתום. החשיבה הזו, לדעת אריסטו, היא תמונתית, היכן שהיא צריכה להיות מושגית.

אריסטו מסכים עם אלפטון על כך שהעצמיות של עצם כרוכה בצורה שלה - אך השניים חלוקים באופן שבו אותה צורה מתקיימת.

בגלל זה לא גוררים את האידאה של אפלטון לשיח אריסטותלי. שימו את אפלטון בצד!

העצם - צורה?¶

הדיון המטאפיזי הזה הוא Aporotatos - הכי מלא בAporia - מבואות סתומים ("The greatest stumbling block"). חשוב להבחין כאן בין הצורה הנראית - Morphe - לצורה של ממש, הצורה הנראית - Eidos. המילה 'צורה' בעברית נושאת משמעות פיזית, אבל הכוונה היא לא למשהו פיזי - דוגמת Form באנגלית (שכן יש פועל To form). יש המתרגמים מונח זה בעברית ל'תבנית'. כשאריסטו מדבר על צורה, הוא מדבר על פעילות מסוימת - לא על תמונה מסוימת.

אריסטו מתאר את העצם במונח משלו²³ - "What something keeps on being in order to be". הכוונה כאן היא פעילות מתמשכת - כזו שקרתה בעבר, מתרחשת עכשיו ותתרחש בעתיד³¹. המבנה הזה משמר רק את התכונות המהותיות, ומנפה את כל התכונות החולפות. סוקראטס אינו חייב להיות נשוי כדי להיות סוקראטס - הוא היה סוקראטס גם קודם. הוא אינו חייב להיות חיוור - הוא יכול ללכת להשתזף. הוא אפילו לא חייב לשאת תכונת אופי מסוימת - הוא ישתנה לאורך חייו. לעומת זאת, סוקראטס חייב להמשיך להיות בן אדם על מנת להישאר סוקראטס - ולכן זה חלק מהוויה שלו, כל עוד הוא הווה³².

את 'כל הבוחטה הזו' תרגמו ללטינית כEssentia - מלשון Esse - להיות. התרגום הקרוב ביותר בעברית הוא 'מהות' - אבל המונח הזה חסר פעילות.

זוהי הצורה האריסטותלית - אותו המשהו שממשיך להיות כדי להיות בכלל.

התמונה העולה פה קשה לתפיסה היחידנית המודרנית. להיות אדם - לא להיות מתן, או להיות אנדי - היא יותר יסודית מכל דבר אישי. במובן מסוים, להיות אדם זה יותר להיות עצמי מתכונות האופי שלי.

אריסטו מטיל את הסיבתיות אצל הצורה: לאדם יש רכיבים כאלו וכאלו, מחומר כזה וחומר כזה, משום שהוא אדם - ולא אדם משום שיש לו את הרכיבים האלו.

הצורה והעצם תמיד באים יחד, ולכן, בטבע³³ - שרק בו סבור אריסטו שיש צורות - התרכובת היא העצם.

אצל אריסטו ניכרת החשיבות העצמית המייחדת את היוונים - נדמה כי ידעו מה מקומם ההיסטורי. ↩
מלשון Physei ↩
מלשון Orexis - תיאבון, במובן של אוכל. השימוש הזה אינו מקרי - טבע הידיעה הוא כטבע התזונה. מובן זה מקובל גם היום ביוון (Kali Orexis - בתיאבון!) ↩
אצל אריסטו ישנה היררכיה ברורה בין החושים, והראייה ניצבת בראשה. ↩
Aisthesis ↩
Mneme ↩
Empeiria - מקור המילה אמפירי. למרבה האירוניה, מה שאנו מחשיבים כיום כאמפירי הפוך ממה שאריסטו חושב - האמפירי האריסטוטלי הינה חוויה ישירה, בלתי ממוסכת של העולם באמצעות החושים - לא החלת מודלים מדעיים כאלו ואחרים. ↩
Techne ↩
Episteme ↩
יחזקאל, הדוד של אנדי, שירת בצבא כרופא - כל מי שהגיע, קיבל אקמול. הוא היה רופא בעל ניסיון - אך לא בעל אומנות. ↩
Aitia - סיבתיות, אך לא סיבתיות מכנית במובן המודרני: לא רק מניין נוצר דבר מסוים, אלא המהות של אותו דבר - היותו כפי שהוא. ↩
Schole - פנאי. מכאן מגיעה המילה School - אי אפשר לרכוש השכלה אם אין לך פנאי. מילה יוונית נוספת לפנאי היא Anapausis - הפוגה ממה שעושים כעת, לעומת Schole - פנאי מהצורך להתקיים כל הזמן. ↩
Arche ↩
Endoxa - הדעה הרווחת, הסברה ('נראה לי'). זוהי הDoxa בניב היוונית שדיבר אריסטו, הנבדל מעט מזה של אפלטון וסוקראטס. אריסטו התייחס לדעה הרווחת כאמת, מכוסה בפסולת - גרעין אמיתי מסוים שמוקף בהבלים. ↩
לא במובן המתמטי - במובן של לקלוע ללב כל עניין. כדי לדעת מה זה אדם, צריכים לדעת מה טבעו, וכדי לדעת מה טבעו, צריכים לדעת את תכליתו, וכדי לדעת את אלו, צריך לדעת מהו הטבע בכלל - ומה זה להיות בכלל. ↩
כפי שמביע אותה המשורר סימונידס ↩
לא במובן המקראי, או הדתי: בתפיסה האריסטוטלית, האלוהות היא שכל בלבד. ↩
episteme ↩
theorei ↩
categoreo - לייחס לדבר מה תכונה מסוימת. מכאן גם המשמעות המשפטית (להאשים מישהו - לייחס לו תכונה כזו או אחרת) ↩
מכאן התרגום העברי לעצם ↩
חשוב לשים לב שאריסטו לא מוכיח את החוק הזה דדוקטיבית - משום שעל כלל זה נסמכת כל הלוגיקה בכלל. במקום, אריסטו הולך על דרך השלילה (Reducto ad absurdum) ↩
To ti en einai ↩↩
To katholou - מכאן מגיעה המילה 'קתולי' - הכנסייה המתיימרת להיות לכל המין האנושי ↩
To Genos ↩
To hypokeimenon ↩
שאלה זו אינה עולה כלל אצל אריסטו - מה שמעיד על מחלוקת בינינו, אנשים מודרנים, לאריסטו. ↩
כלל גרמן לתחביר עברי: כשישראלים דוברי אנגלית מדברים - הם משקרים. ↩
גם כאן, ההנחה בבסיס המונח שגויה: הצורה היא לא מתאר פשוט, כמו שאנו חושבים עליה ביומיום, אלא המאפיינים ממש של הדבר - הצורה של מתאגרף, למשל, מאפשרת לו לתת לנו בוקס - זה חלק מהצורה! ↩
בהיעדר מסוימות, נותר רק Prote Hyle - חומר ראשוני, מופשט, שאינו קיים בטבע - רק בלוגוס. ↩
כמו המשפט "I've been swimming for twenty years" - הכוונה של הדובר הוא שהוא שחה בעבר, עדיין שוחה עכשיו ומתכוון לשחות גם בעתיד. ↩
כשנשאל בפיידון מה ירצה שיעשו עם גופתו, סוקראטס משיב בלעג שהוא כבר לא יהיה, ולכן שיעשו מה שהם רוצים. כל עוד הוא מקיים את היותו אדם, סוקראטס ישנו, אולם ברגע שמת - ומפסיק להיות אדם - סוקראטס אינו הווה. ↩
בניגוד לאפלטון, אריסטו סבור שרק ישים טבעיים - בעלי חיים, צמחים, בני אדם - הם צורות, ולא דברים כמו פסלים, או הצדק, וכדומה. ↩