היראקליטוס ופארמנידס
אחרי ההוגים המילטיים, קמו שני פילוסופיים שמקצוות העולם היווני עם תשובות למעגל ההוויה המילטי - הלוא הם היראקליטוס, איש החידות מאפסוס (לחופי טורקיה), ו-פארמנידס מאלאה (בדרום איטליה).
שני ההוגים הללו עתו על המעגל המילטי מכיוונים שונים, ומנוגדים לחלוטין.
היראקליטוס¶
אין אדם עובר באותו הנהר פעמיים
היראקליטוס בז להמונים ודיבר בחידות וברמזים, אבל מהרסיסים שנשארו לנו מהגותו מצטיירת תמונה ברורה - היראקליטוס שלל את הארכה - הראשית - במעגל המילטי.
עבור היראקליטוס, החוק הקובע ביקום (ה-לוגוס) הוא הסדר הקוסמי, האקראי, שבני אדם מסוגלים איך מתקשים לתפוס. לטענתו, העולם נמצא כל הזמן בשינוי - הקוסמוס נמצא באי-סדר תמידי, דברים כלים ומתהווים ללא הרף, והעולם שלנו הינו כפי שהוא אך ורק מתוקף השינוי האקראי - הקבוע מגיע מן השינוי, ולא להיפך.
כערימה מגובבת באקראי סדר העולם היפה ביותר...1
היראקליטוס סבור שבני האדם מתהלכים בעולם כישנים, ולא מצליחים לפקוח במאמץ רב את עיניהם ולהתעורר ללוגוס - גם במובן של סדר, וגם במובן של הסבר (לתת לוגוס) - הקובע ביקום.
הטבע (פיזיס) אוהב להסתתר...2
היראקליטוס מקבל גם את הסתירות שבהוויה - למשל, שהאדם הוא חי (כי יש בו תאים חיים) ודומם (כי יש בו חומרים דוממים) - ביחד. הכל חלק מהאקראיות שמכתיב הלוגוס של היקום.
אנו עוברים ואיננו עוברים באותם הנהרות. אנחנו היננו ואנחנו איננו3.
פארמנידס¶
כי אותו דבר הווה להוויה ולהכרה
בשירו על הטבע, פארמנידס מתאר סצנה פנטסטית, אודות בן תמותה שמוזמן על ידי אלה לדעת הכל. היא מוסרת לו את טיב הדברים, אך דורשת שיחשוב עליהם בעצמו. האלה טוענת בפניו שיש רק שני דרכי מחשבה - על מה שיכול להיות ומה שלא יכול להיות.
מה שיכול להיות, טוען פארמנידס, הוא הדרך לאמת (לשכנוע), אולם על מה שאינו יכול להיות אין אנו מסוגלים לחשוב, לתפוס או לדעת.
הטיעון שמעלה פארמנידס הוא פשוט למדי, אך חזק ביותר:
- אין אנו יכולים לחשוב על מה שלא יכול להיות (למשל: עיגול דו ממדי עם 3 צלעות, משהו שהוא כל כולו רק ירוק וכל כולו רק אדום, וכו')
- אין אנו יכולים לחשוב על האין (וכאן השפה מטעה אותנו - הכוונה היא ל'אין' בהעדר כל הקשר, שהשלילה דרכו אינה מפנה למשהו אחר. דמיין את עצמך עומד בחדר חשוך לחלוטין, ומישהו מבקש ממך לתאר לו 'לא בקבוק' - אינך מסוגל).
אין לא יכול להיות
ההשלכות של הטיעון החזק של פארמנידס הן מרחיקות לכת.
למשל, כשחושבים על הארכה - איך משהו יכול להיווצר מ-אין? לפיכך, פארמנידס שולל את הראשית - וטוען שהוויה היא נצחית - היא תמיד הייתה, ותמיד תהיה. היא לא נבראה, ולא תיכלה.
איך משהו יכול להיות מוגדר כמשהו אחר, כשבעצם הגדרתו הוא אינו משהו אחר? לפיכך, ההוויה היא אחידה.
וכשחושבים על הזמן - הרי כשזה חולף, מה שהיה הוא אינו עוד, ומה שיהיה אינו עכשיו. לפיכך, הוויה אינה מכילה זמן - יש רק הווה - מה שישנו.
ואיך מגבילים את הכמות (של חומר למשל) אם היכן שאין חומר, אין דבר?
ואיך מסבירים שינוי כשמשהו שהיה אינו, וכעת הוא משהו אחר?
כשחושבים על כל אלו גם יחד, ההוויה של פארמנידס היא אחת, נצחית, אחידה, בלתי מוגבלת ולא נתונה לשינוי.