בעיית האימוץ
מאמר
קריפקה העלה את אחת הבעיות הבוערות ביותר (אמנם מזמן, אבל תפס עכשיו) - בעיית האימוץ. הבעיה עולה בפרשנות של קריפקה לויטגנשטיין1 (מעיין פרדוקס כללים). קריפקה ביקר בעיקר את קווין ופאטנם.
בעיית האימוץ
האם אפשר לאמץ לוגית כללי היסק?
פאדרו מצא בפרשנות הזו את בעיית האימוץ, שעוסקת ככלל בשאלה - איך מאמצים לוגיקה? אפשר בכלל לאמץ לוגיקה? העיסוק בשאלה הזו מאוד עכשווי.
בירמן טוענת, בגדול, שאי אפשר לאמץ לוגיקה - אין דבר כזה. הטיעון הוא שפירוש לוגיקה דורש כללים מובנים. בפרט, היא טוענת ששני כללי יסוד - מודוס פוננס (MP) והסקה אוניברסלית (UI) - בלתי ניתנים לאימוץ, משום שהאימוץ שלהם כרוך בשימוש שלהם מלכתחילה (צריך מודוס פוננס כדי לאמץ מודוס פוננס!).
אם זה המצב, לכאורה, עולה עמדה ספקנית - למה לנו להשתמש בכלל בכללי ההיסק האלה? איך אני מוצדק בשימוש שלי בהם?
בירמן מצוטטת מאמר של לואיס קרול, שמתאר את המשל הבא:
מגיע אכילס (?) לצב ואומר לו -
$$ A; A \to B$$ הצב משיב - אני לא מבין למה שאקבל את זה. אכילס משיב:
הצב משיב שוב - אני לא מבין. הוא לא דוחה את ההנחות, הוא פשוט לא פועל לפיהן.
אכילס משיב בפסוק נוסף, וככה הלאה - רגרסיה אינסופית מרושעת.
נכנסת כאן ההפרדה של Knowing how וKnowing that. הדוגמאות של אכילס הן Knowing how - אבל חסר הKnowing that, עצם ההיסק.
בדוגמה מהמאמר, הדמות (הארי) מתחילה להשתמש בכלל מסוים - שינוי התנהגותי - מבלי לאמץ אותו רציונלית. כמו שאפשר להסביר הכל על נגינה בפסנתר, אבל יש עוד משהו עד שאפשר לתרגם את זה לנגינה בפועל - כך יש עוד משהו שצריך לאמץ בין שימוש בלוגיקה לאימוץ הלוגיקה.
מה שמונח כאן על הכף הוא המעמד של הלוגיקה. קריפקה מנסה להגן על המיוחדות של הלוגיקה - היא משהו רציונלי באופן טהור שצריך לאמץ. בצד השני יש את האנטי-אקספציונליזם (Logic isn't special).
By now we are pretty sure he hasn’t adopted anything. ‘Come on, Harry. We talked about this. Didn’t you say that you would accept that all universal statements imply each of their instances?’ Perhaps, we think, we haven’t given him enough information, we haven’t told him what a universal statement looks like, and maybe he has just failed to recognise it as such. ‘Don’t you see that the statement, “All the animals in the movie Madagascar talk” is a universal statement? They often have the form “All A’s are P’s”, where, in this case, the A’s are the animals in Madagascar and P is what we are saying of them, the predicate that we are applying to them (that is, “talk”). ‘So’, we go on, ‘if all universal statements imply each of their instances, this particular universal statement, “All the animals in the movie Madagascar talk”, implies that, if Alex the lion is in the movie, he talks, since a lion is an animal, right?’
But Harry is not convinced: ‘Does it …? Haven’t heard of a lion not being an animal … and I’m willing to accept that all universal statements imply each of their instances, but I don’t see the last thing … that the lion Alex talks. The review didn’t say … Maybe I should just go and see the movie’.
What can we say to that? We were hoping that once we had stated the principle, he would be able to pick up the UI inferential pattern. Yet, it is clear that the problem is not due to lack of information, but that to apply the principle he has to perform a universal instantiation, something that by hypothesis he doesn’t do.
42
על פניו, העניין פשוט: 1. כל החיות בסרט מדברות 2. אלכס הוא חיה בסרט 3. \(\therefore\) אלכס מדבר.
ההסבר הוא ש: 1. כל הטענות הכוללניות (universal) גוררות את כל הפרטים הרלוונטיים (instantiation) 2. "כל החיות בסרט מדברות" היא טענה כללית 3. "אלכס מדבר" הוא מקרה פרטי 4. \(\therefore\) מ"כל החיות בסרט מדברות" אפשר להסיק שאלכס מדבר
כלמור, כדי להסביר להארי את הטיעון, אנחנו זקוקים להסבר - אך אם הארי זקוק להסבר (קרי, להשתמש בUI) הוא גם לא יבין אותו - (מה זה כל הטענות הכוללניות...? הארי לא מבין את זה). ההסבר הוא לא איך להשתמש בUI - הוא רק מניח את UI. גם אם הארי מקבל את UI, הוא לא יודע להשתמש בו, לאמץ אותו.
Now, no one starts out in a situation that calls for the ‘adoption of basic principles’. So why construe ‘adoption’ in such a restrictive way? Why exclude cases where the acceptance of the principle plays no role? This touches directly on the relevance of the AP. We’ve already said that Harry’s case is intended to put pressure on what we may call ‘inferential cognitivism’ (IC), that is, the idea that our capacity to perform inferences that accord with basic inferential patterns, say UI, is explained and rationalized by the (likely tacit) acceptance of the UI principle. We may find Harry’s case improbable, but IC’s undeniable appeal is evidenced by the fact that the main competing proposals for the justification of logical principles have tended to assume it. Even in the odd case where it was openly challenged, every attempt was made to preserve it.
44
קוגניטיביזם (IC) יגיד שעלינו לפעול לפי מודעות וקבלה של כללים מסוימים. בעיית האימוץ חוטאת לקוגניטיביזם הזה - אפשר להשתמש בכלל כזה או אחר באופן מודע מבלי לאמץ אותו רציונלית. הארי יכול להסיק עם הכללים קוגניטיבית מאה אלף פעם - זה עדיין לא גורר אימוץ!
התיאוריה (או במקרה הזה, לוגיקה) היא נגזרת של היישום בפועל (אנשים הסיקו מסקנות לפני אריסטו), הצדקה שלו במובן מסוים. לכן, בהחלט אפשר ליישם בפועל מבלי לאמץ - להבין, להפנים, ולפעול - מתוך התיאוריה.
אפילו אם הארי יקבל את הכלל אינטואיטיבית - עדיין לא ברור שהוא פועל מתוך תיאוריה, והבעיה עומדת.
מנגד, אפשר לטעון (בקו ויטגנשטייני) שקבלת כלל היא היא פעולה לפי הכלל: כללים הם לא עקרונות תיאורטיים שצריכים ליישם, אלא השימוש בעצמו: יש רק שימוש2. אבל אפילו כאן, אנחנו לא בורחים מבעיית האימוץ - פשוט מנסחים אותה טאוטולוגית יותר (כדי לאמץ, צריך לאמץ).
אפשר גם לטעון כנגד שהיסק זו רכישת מיומנות לפי כלל וזה דווקא... בסדר, ורציונלי - וכך בעיית האימוץ נהפכת ללא הגיונית.
בעיית האימוץ - הפתרון הנטורליסטי¶
מאמר
דוויט ורוברטס מנסים לבחון את בעיית האימוץ מזווית פסיכולוגית-נטורליסטית - הם בוחנים קודם כל איך מאמצים כללים, ומתוך כך האם באמת אפשר לאמץ לוגיקה: נטורליזם זה שם המשחק. אם בעיית האימוץ תיפתר, זה יהיה רק בכלים אמפיריים, לדידם - נראה איך אפשר לאמץ עקרונות לוגיים כמו שאפשר לאמץ כללי פעולה אחרים (רכיבה על אופניים).
עד כה עסקנו בשאלות נורמטיביות - כיצד ראוי שנעשה לוגיקה, שנאמץ לוגיקה. עתה אנחנו שואלים שאלות תיאוריות - איך אנחנו רוכשים כללים, מאמצים לוגיקה (באופן רציונלי).
אצל מחשבון, אין ייצוג של החישוב המתמטי: הידע הוא פרוצדורלי (תהליכי) גרידא - החשמל יעבור שם באיזושהי צורה ותצא תוצאה. גם לנו יש ידע פרוצדורלי - לנשום, ללכת, וכו' (זה פשוט קורה שם בנוירונים). ידע פרוצדורלי קשה מאוד לשנות. גם לאימוץ יש היבט פרוצדורלי - אני חושב שיורד גשם בחוץ, אני יוצא ורואה שלא, אני משנה את המסקנה שלי - תהליך טבעי וברור.
לעומת זאת, ידע פרקטי (יישומי) כולל ייצוג - הוא מודע ומעובד יותר - ואותו אפשר לשנות יותר בקלות. בעיית האימוץ היא בעיה פרקטית.
It is time to consider Padró’s ‘exclusions’. Refuting her AP requires us to show how someone like Harry could acquire the cognitive skill of inferring by UI ‘on the basis of ’, ‘in virtue of ’, the acceptance of the UI principle. Yet, having stated AP, Padró immediately claims that some possible solutions are ‘excluded’. We have already noted that this is not so (§2): these exclusions are additional. Furthermore, they are mistaken. Here are the exclusions:
First, mere causal connections, where the relation between Harry’s acceptance of the principle and his inferring in accordance with it are fortuitous, do not count as a case of “adoption”. The principle should be used to generate his UI inferential practice. Second, the possibility of developing the practice by training or psychological conditioning is excluded. There should be no doubt that Harry’s acceptance of the principle is the reason and explanation for his inferring in accordance with it.
(p. 40)
(a) Connections between a skill and its ‘principles’, if any, will indeed be ‘mere causal’ ones (§3). (b) There is nothing ‘fortuitous’ about learning a skill by intentionally training to acquire it. (c) The only way to get from knowledge about a skill to having the skill is by training; that’s the route from knowledge that to knowledge how. (d) Most important of all, Padró’s exclusions would make all explicit skill learning impossible. Not only could we not learn to infer ‘on the basis of ’, ‘in virtue of ’, accepting a principle (declarative knowledge), we would not be able to learn any skill on that basis
p. 68.
פדרו מבקשת להוציא רכישת ידע בתרגול - לדידה קשר סיבתי בלבד (לעומת נורמטיבי), ולא קוגניטיבי, ללא קשר בין התיאוריה (ידע ש) לפרקטיקה (ידע איך). דוויט ורוברטס אומרים לעומת זאת שזה לא באמת עובד ככה: התרגול הוא רק יישום של ידע תיאורטי.
הטיעון של פדרו, בגדול, הוא אקספציונליסטי - רכישת ידע בלוגיקה לא עובדת כמו כל דבר אחר; הטיעון של דוויט ורוברטס הוא אנטי-אקספציונליסטי - לוגיקה היא מיומנות נטורליסטית, כמו כל מיומנות אחרת. זו לא טיעון - אלא הנחת העבודה שלהם, לעומת פדרו.
האתגר, אפוא, הוא תיאור נטורליסטי של רכישת כללים לוגיים.
בשלב אבולוציוני מסוים, אומרים דוויט ורוברטס, בני אדם החלו להסיק היסקים, וזה סייע להם לשרוד. ההיסקים האלו חייבים להיות טובים, אחרת בני אדם לא היו שורדים. התיאוריה הגיעה מאוחר יותר (עם אריסטו - ובני אדם הסיקו מסקנות הרבה קודם). דקארט ובוודאי קאנט יגידו שזה אפריורי - התיאוריה קודמת לניסיון ומהווה תנאי לרכישת ניסיון (או במקרה הזה הסקת מסקנות): הכיוון הנטורליסטי דוחה את זה בתוקף.
ועכשיו נעבור לכללי היסק. קיבלתי כלל היסק חדש - איך אני מתרגם אותו לכלל פעולה חדש? אנחנו לומדים פילוסופיה זמן מה - האם אנחנו באמת אימצנו את הכללים שתרגלנו? דוויט ורוברטס רוצים להגיד שכן.
This brings us to part (ii) of the Adoption Question. If we look to the account of explicit skill learning in §4, we see that this failed attempt to get Harry to adopt the UI rule presumes the wrong view of how accepting the UI principle might result in adopting the UI rule. The log ical principle is declarative knowledge, whereas being governed by the rule is procedural knowledge. Procedural knowledge is not declarative knowledge and so adopting the principle, indeed adopting any declarative knowledge, could not ever be sufficient for the procedural knowledge of reasoning. So, how does declarative knowledge about a skill help in the acquisition of procedural knowledge of the skill? The declarative knowledge about a skill can result in the procedural knowledge only by yielding the instructions used in explicit learning to train someone in the skill. A person explicitly learning the skill must follow these instructions repeatedly to train in and acquire the skill.
איך אנחנו מאמצים? אנחנו לומדים את העיקרון; אנחנו מקבלים הנחיות איך ליישם אותו; ואנחנו מיישמים אותו שוב ושוב ושוב - עד שזו נהיית מיומנות. זה תהליך רציונלי - אתה קיבלת את העיקרון, בחרת ליישם אותו, האימון הוא לאור העיקרון שקיבלת - חדור מטרה.
עצם התהליך הקוגניטיבי של הלמידה הוא הרציונליזציה - לו היה ניתוח מוח שמאפשר לנו לאמץ כלל לוגי מסוים ("ניתוח מודוס פוננס"), אימוץ הכלל לא היה רציונלי, לדידם.