וילארד וון אורמן קווין
שלילת המודאליות של קווין¶
Quine היה אחד מהפילוסופים האמריקנים הגדולים בכל הזמנים.
קווין הושפע מאוד מקארנפ, מהפוזיטיביסטים הלוגיים, כאשר האחרון היה בטוח שהראשון ממשיך אותו, בעוד שהראשון היה בטוח שהוא מפריך את האחרון. הוא התעניין במושג ההכרח, אבל לא במובן האנליטי שקארנפ חקר אותו.
קווין תוקף חזיתית את מושג האפשרות, ומכתיר אותו כלא-לגיטימי - לא בפילוסופיה, ולא במדע.
אנחנו משתמשים המון במושג האפשרות, לרוב במובן שלילי (אין מצב שאני עובר את כל מועדי א'1). אבל קווין דוחה אותו לאור הבעיה באינדיוידואציה של ישים אפשריים.
חשבות על השאלה -
כמה אנשים שמנים יכולים לעמוד בפתח הדלת הזאת?
וכמה מהם הם קירחים?
למושג אנשים שמנים אפשריים אין אינדיוידואציה - איך אנחנו אמורים לדעת אם הם קירחים?
על זאת קווין אמר -
No entity without identity
אין ישות ללא זהות
אני לא יכול להגיד שמשהו קיים אם אני לא יכול לברר כל תכונה שלהם - איני יכול, באופן עקרוני, לדעת כמה מהאנשים השמנים הם קירחים. אם אין אינדיוידואציה, האובייקטים האלה לא קבילים!
כמה נכנסים?
לכאורה יש עוד שימוש במושג ההכרח -
אם X נמר, אזי בהכרח יש לו חברבורות
אם אני אנבח את כל הנביחות שלי, אז בהכרח אהיה נבוח
אבל, קווין יגיד, אפשר לזרוק כאן את מושג ההכרח ולהגיד -
לכל הנמרים יש חברבורות
בכל מקרה בו אני נובח את כל הנביחות שלי, אני נבוח
חברבורתיים בהכרח?
והנה עשינו רדוקציה ונפטרנו ממושג ההכרח. האם האסטרטגיה הזו עובדת?
דברים כמו - סוכר בהכרח מסיס במים - נהפכים לדברים כמו - חומר מסיס אם בכל פעם ששמים משהו מסוגו במים הוא מתמוסס. לא ברור שאנו זקוקים בכלל למושג ההכרח.
הכיוון של קווין הוא אמפריציסטי, כמו של יום - איפה יש אפשרות או הכרח בעולם? השימוש האמיתי שלהם הוא קישור בין אירועים - לא ישים מטאפיזיים של ממש: יש לנו רק אירועים, שאנחנו מקשרים בדימיון (בעיית האינדוקציה). כל מה שהמדע יכול לעשות הוא לבחון היפותזות.
לא ברור שיש בכלל הגדרות בלי תיאוריה - ולכן אין הכרח: תמיד יש תלות במה שיש בעולם. נהוג לומר שקווין ערער על ההבחנה בין האנליטי לסינתטי - מה שאמיתי בהגדרה ומה שאמיתי כי הסתכלנו וראינו: קווין מערער על זה שיש בכלל משהו אמיתי בהגדרה, ולכן התנגד מאוד ללוגיקה מודאלית2
הריאליזם המודאלי של לואיס¶
תלמיד אחד של קווין היה דוויד לואיס, שהגה את תזת הריאליזם המודאלי, ההפוכה לגמרי, שאומרת שכל העולמות האפשריים קיימים - בדיוק כפי שהעולם שלנו קיים! וזאת בהצדקה שאין לנו חלופה או תזה טובה יותר.
איך אפשר לדבר בכלל, שואל לואיס, על אפשרויות חלופיות מבלי לערב עולמות אפשריים? ומבלי שהם קיימים, אפשרי הוא סתם מושג לא מפוענח כזה: תיאורים כמו מצבים אפשריים כבר מניחים מודאליות.
מושג האפשרות, הוא אומר, הוא אינדקסיקל - מושגים שנקבעים על ידי הקשר. למשל, כשאני אומר אני, אני מתכוון אליי, אבל כשרע אומר אני הוא מתכוון לרע, כמו גם כשאנחנו אומרים עכשיו. באותו האופן, כשאנחנו אומרים ממשות, אנחנו מתכוונים לממשות הזו, בעולם אפשרי אחר הם ממשיים שם.
ומה בעניין האנשים השמנים שלנו? לואיס לא מרשה מעבר בין העולמות האפשריים האחרים: בעולם הממשי האחר יש להם תנאי ממשות אחרים, אבל בעולם הממשי שלנו אין תנאי ממשות כאלה: החטא של קווין, הוא אומר, הוא הנחת מעבר בין העולמות האפשריים.
ראו גם
בכך משתלם היפוך שלם במעמד של המטאפיזיקה - קארנפ וקווין התנגדו מאוד למטאפיזיקה, וקריפקה ולואיס הציפו אותה לפני השטח, עם השלכות פילוסופיות מאוד משמעותיות.
עמדת הביניים של קריפקה¶
קריפקה מציע פשרה: העולם הממשי הוא רק זה, והעולמות האפשריים הם רק מה שיכל להיות. עולמות אפשריים הם פשוט אוסף כל השיפוטים (פרדיקטים) שמרכיבים אותו. המסקנות שהוא גוזר מכך הן לא ברורות מאליהן.
מאז קאנט, מזהים הכרח עם אנליטיות. קריפקה מתווכח עם הזיהוי הזה. למשל:
מים הם Η2Ο
זהו משפט הכרחי (כל המים הם H2O), אבל אפוסטריורי (היינו צריכים לגלות את זה).
דוגמה נוספת היא הזומבי של הפילוסוף. נניח ויש אנשים שנראים, מתנהגים ופועלים כמונו - אבל אין להם נפש; הם חסרי תודעה. זו עמדה לא רחוקה ממטריאליזם.