לשון

סילבוס, מודל, ספר

שיעור

המהפכה הלשונית

הפילוסופיה של הלשון טרודה בכל השאלות שמעניקות לשפה משמעות. למה בכלל אנחנו מבינים שפה? מה מענקים לביטויים משמעות? איך אפשר לדבר על דברים שלא בהכרח קיימים בעולם, ומה הופך רצף מסוים של צלילים ומחרוזות לדקדוקי?

הפילוסופיה של הלשון אינה ממש חלק מהמסורת הפילוסופית לאורך רוב ההיסטוריה שלה. עד סוף המאה ה19~תחילת המאה ה20, בשאלות שכאלו לא היה דיון פילוסופי כמעט בכלל. אך בשנים הראשונות להיווצרותה, הפילוסופיה של הלשון נהפכה לדומיננטית¹. מה הוביל לשינוי הזה?

בפילוסופיה אנליטית, השפה תופסת תפקיד מרכזי, לעומת תפקידה השניוני בפילוסופיה הקונטיננטלית. הפילוסופיה האנליטית רואה בלשון את המפתח להבנת המחשבה. הלה רואים בלשון תנאי מקדים לדיון בשאלות מטאפיזיות, כבדות משקל יותר - מבלי להבין במדויק את משמעות הפסוקים, לא ניתן, לשיטתם, להבין את מושאי המחשבה.

משמעות, למשל, הוענקה אך ורק לפסוק שניתן לאמת או להפריך בצורה אמפירית; כל ביטוי אחר הוא חסר משמעות. הפסיקה הזו דרמטית: היא שוללת מהפילוסופיה שקדמה לאותה נקודה - לרבות אריסטו, אפלטון ודקארט - כל משמעות. כאן התחוללה מהפכה בפילוסופיה.

הפילוסופים מעניקים קדימות לשלוש נושאים: העולם, ההכרה והשפה. ההוגים הקדמונים עסקו תחילה בעולם - בשאלות מטאפיזיות קודמות (על הטבע). משם המשיכו לשאלות של הכרה - דוגמת האתיקה (האם יש בכלל ערכים? איך מצייתים לערכים אלה?). בתפיסה המוקדמת יותר, עיקרו של השילוש הזה הוא בעולם - במטאפיזיקה².

המהפכה הקרטזיאנית הטתה את הכף לעבר ההכרה, כפי שעשה דקארט בהגיונות שלו. השאלה הראשונה של דקארט הינה אפיסטמית לחלוטין - מה בכוחי לדעת? מה אני יכול להכיר?. התפיסה ממשיכה להוביל בפילוסופיה של הבאים אחרי דקארט, דוגמת בארקלי והאידיאליזם שלו - האפיסטמולוגיה ניצבת בחזית ומכתיבה את השאלות המטאפיזיות.

וכשם שעשו המהפכות שקדמו לה, המהפכה הלשונית שוב מטה את הכף, ושמה את מלוא הכובד סביב המחשבה, כפי שזו עולה בשפה. כעת, הפילוסופים טרודים בלוגיקה, ובראשם פרגה³ - אבי הלוגיקה המודרנית והפילוסופיה של הלשון⁴.

תורת הייצוג של לוק

התפיסה הלוקיאנית של השפה(מתוך: מסכת טבע האדם)

לוק, כרבים מהפילוסופים בתקופתו, היה טרוד באידאה - פיתוח קרטזיאני - שמשמעותה מושא מחשבתי מסוים - ישיים ממשיים בתודעה הפרטית של כל אדם ואדם⁵. לוק העניק אף הוא קדימות למחשבה, וטען שזו בלבד מעניקה משמעות לשפה.

האידאה הקרטזיאנית היא לא האידאה האפלטונית!

האידאה הקרטזיאנית מדברת יותר על הצורה ממש של חפץ מולנו, ולא מושא מטאפיזי כזה או אחר. אנחנו מדברים על הבקבוק ממש, לא על הבקבוקיות של הבקבוק.

את האידאות שבתודעתו של כל אדם ואדם ניתן לתקשר רק באמצעות השפה - אך משום שהאידאה היא לעד פרטנית (אני לא יכול לחשוב את הבקבוק בראש של מישהו אחר), בני האדם נשענים על שתי הנחות נוספות בשימוש בשפה.

• ראשית, הם מניחים שהמילים מבטאות הן את האידאה שבתודעתם והן את זו שבתודעתו של האחר. כשאני אומר 'בקבוק', אני ואתה חושבים על אותו הבקבוק, אותה האידאה.

• שנית, הם מניחים שהמילים שלהם מבטאות דברים ממשיים. המילים הן ביטוי של אידאה ממשית במחשבתו של הדובר. בהיעדר אידאה מאחוריה, המילה חסרת משמעות.

האידאות הן מוחלטות, כפי שמסיק דקארט בהגיונות: על נוכחותו של בקבוק כזה או אחר מולי ניתן להטיל ספק; על התמונה של הבקבוק ברוחי לא ניתן לערער.

אלא שכאן עולה בעיה - הרעיון של האידאה חותר ישירות תחת השפה: מטרתה של השפה היא לתקשר מחשבות - אך אם האידאה - מושא המילים - היא לעד פרטנית לכל אדם ואדם, איך תיתכן בכלל תקשורת?

---

נניח וכשאומרים 'אדום', אני חושב על 'ירוק', ובן השיח שלי חושב על 'אדום'. אנחנו יכולים לדבר כמה שאנחנו רוצים על 'אדום', בביטחון גמור שאנחנו מדברים על האותו הדבר; למעשה, אין שום קשר, ואנחנו לא באמת מתקשרים.

---

כאן מזדנבת פנימה המהפכה הלשונית של פרגה - תחילה בתורתו המוקדמת ואחר כך בתורתו המאוחרת.

---

1. ((בארצות דוברות אנגלית)) ↩

2. ר' גם: משל הקו המחולק של אפלטון. ↩

3. תחשיב הפרדיקטים הוא תחום של פרגה. ↩

4. עד העת המודרנית, האפיסטמולוגיה (ההכרה) והמטאפיזיקה (העולם) התקדמו פלאים, אך הלוגיקה עמדה במקום מאז זמנו של אריסטו,כפי שמקונן קאנט בביקורת התבונה הטהורה. ↩

5. מושג ↩