דונלן

ראסל וסטרוסון חולקים שתי הנחות משותפת ביחס לשמות:

• לתיאור מיידע יש משמעות עצמאית מן ההקשר
• ההנחות הקודמות לתיאור המיידע יכולות להשפיע על ערך האמת שלו

על הפסוק המלך הנוכחי של צרפת הוא קירח, מנותק מהקשר, יגיד ראסל שהוא שקרי - משום שאין אובייקט כזה בעולם. מנגד, יגיד סטרוסון שלא גלומה בו טענה, ולפיכך אין לו ערך אמת. שניהם מסכימים שערך האמת תלוי בכינונו של אובייקט אחד ויחיד שמספק את התיאור.

דונלן חולק על שתי ההנחות האלה, בכך שמציע שימוש נוסף לתיאורים מיידעים - הפניה, ולא רק הצבעה. עוד טוען דונלן, כי ייתכן שיעלה בידי לטעון טענה אמיתית, מבלי שקיים אובייקט בעולם!

נניח, אומר דונלן, וידידנו היקר סמית נרצח באכזריות יוצאת דופן. סמית היה איש מקסים ואהוב על כולם, צדיק עלי אדמות ממש. נוכל להגיד, הרוצח של סמית הוא מטורף. מי ירצה לפגוע באיש שכזה? זה אבסורד!

אולם, אינני יודע מיהו הרוצח של סמית. מי שהוא לא יהיה, הוא מטורף, אני אומר. זהו שימוש תכונתי (attributive) - אין לי שום אובייקט שאני מצביע עליו, או מנסה להורות עליו - אלא רק אל תכונה מסוימת שיישא אותו האובייקט, יהא אשר יהא. יתרה מכך - ייתכן וסמית כלל לא נרצח - ועדיין ההצהרה שלי תהיה נכונה: אילו היה אדם שכזה, הוא בוודאי היה מטורף. גם בהיעדר אובייקט בעולם ובלי כל ניסיון להפנות אליו, עולה בכוחנו, אומר דונלן, לטעון טענה של ממש - ואפילו טענה אמיתית.

השימוש בביטוי מיידע במובנו ההוראתי, אנחנו מניחים היכרות אפיסטמית, כשם שראסל טוען. אם אני מנסה לדבר על הרוצח של סמית ממש - למשל, ג'ונסון - עליי לדעת מי הוא. אולם, הצבעה לא מניחה היכרות שכזו. אם אני אומר הרוצח של סמית ככינוי לג'ונסון, בידיעה שהרוצח הוא ג'ונסון, מדובר בשימוש מורה, בין שפרגאי, ראסליאני או סטראוסוני. אולם, אם ברצוני לדבר על תכונה מסוימת של אותו הרוצח, יהא אשר יהא, אין כל הכרח בהיכרות עם הרוצח ממש.