סטרוסון

פיטר סטרוסון התנגד לתפיסה הלוגית של פרגה וראסל וסבר שיש להתחיל את הפילוסופיה של הלשון דווקא בשפה הטבעית, ולא להיקלע לעיוותים הקשים של תורתם של השניים.

קחו את המשפט, המלך של צרפת הוא חכם, אומר סטרוסון. אם מישהו היה אומר לך זאת ברחוב, האם היית אומר לו - לא נכון הדבר? ודאי שלא - היית אומר לו שאין מלך של צרפת.

סטרוסון היה חלק מתנועת פילוסופית שפת היומיום, יחד עם גלברט רייל, ג'ון אוסטין, וויטגנשטיין המאוחר - כולם סברו ששפת היומיום, ולא שפת המדע או הלוגיקה - צריכה להיות מושא החקירה. אין זה ראוי לתקן את שפת היומיום, הללו סבורים.

סטרוסון מבחין בין משמעות לטענה. פסוק, הוא אומר, הוא ישות לשונית בעלת משמעות. רק כאשר הפסוק הזה מכיל טענה, יש מקום להעריך אם היא אמיתית או שקרית.

המלך של צרפת הוא קירח הוא בעל משמעות - היום, ובשנת 843. היום הוא שקרי, וב843 הוא אמיתי¹. אולם, מעגל מלך בערפל הוא לא פסוק בעל משמעות - ובוודאי שאינו טומן בחובו טענה.

מהי, איפוא, משמעות של פסוק? המשמעות היא מערכת כללים המנהיגה את השימוש בפסוק: היא אומרת לך כיצד להשתמש בפסוק כדי לטעון טענה, אמיתית או שקרית.

לדוגמא, נותן סטרוסון את הדוגמה - אני, חם לי. מהי משמעותו? להורות על עצמך, ולטעון לגביך טענה. אולם, אם כל אחד מאיתנו יגיד אותו, הוא יטען טענה שונה ממשנהו. כך ברורה ההפרדה בין הפסוק לבין משמעותו. רק כשאנחנו נשתמש בביטוי כדי להורות על מישהו\משהו, תהיה לו משמעות; אני, חם לי שאינו מורה על אף אחד חסר משמעות.

ראסל סבור ששם פרטי לוגית הוא כזה שניתן לייחסו רק לאובייקט שעליו הוא מורה. אותו אובייקט משתנה בזמן ובהתאם למצב, ולכן כל שימוש בשם מצביע על אובייקט אחר. מצב זה, טוען סטרוסון, הוא אבסורד - אין זה סביר ששמות אינם תיאורים סינגולריים. סטרוסון טוען שניתוח קיצוני זה, המביא עמו את השימושים הכושלים, הוא תוצאה של ההיעדר ההבחנה בין פסוק לשוני למשמעותו. ההנחה הקרטזיאנית שבבסיס התפיסה הראסליאנית - שהשם הפרטי הלוגי מבטיח קיומו של האובייקט בעולם - הוא מוגזם, לפי סטרוסון, וגורר איתו מצבים שבהם לביטויים בשפה אין משמעות - כמו המלך הנוכחי של צרפת הוא קירח.

---

1. לא באמת - זה בקטע אירוני ↩