קריפקנשטיין
לודוויג ויטגנשטיין עבד בהיכרות עמוקה עם ברטראנד ראסל, שלאחר שהות ארוכה עמו כתב את הטראקטטוס - הספר היחיד שהתפרסם בימי חייו. את הספר חתם בביטוי יש דברים שעליהם צריך לדבר, ואחרים שעליהם צריך לשתוק - ואכן, מיד אחרי הספר, השתתק - עזב את הפילוסופיה. זהו ויטגנשטיין המוקדם. בסופו של דבר, חזר ויטגנשטיין לפילוסופיה (זהו ויטגנשטיין המאוחר) - והביא איתו רעיונות קיצוניים: הוא קבע שפילוסופיה היא לא עניין של מהות, או של תזות, או 'מלכת המדעים', בסיס המדע - אלא רק לאפשר את הידיעה, ולהראות שכל ידע הוא אפשרי. הוא מושל אותה לפסיכותרפיה - שמשחררת אותנו מתפיסות ודעות מותנות.
כאשר הם קראו לדבר-מה בשם ופנו בתוך כך לעברו, ראיתי זאת, ותפסתי שבצליל שהם משמעים הם מכנים את הדבר שעליו הם רוצים להצביע. שזה אמנם רצונם, התחוור לי מתנועות גופם - השפה הטבעית, כביכול, של כל העמים, שמהבעות הפנים, ניעת העיניים, תנועת האברים ונימת הקול מביעות את רחשי הלב כאשר אנו מבקשים דבר-מה, מחזיקים בו, דוחים אותו או נמלטים מפניו. כך למדתי בהדרגה להבין אלו דברים מציינות המלים ששמעתין מובעות שוב ושבו במקומותיהן המיודעים במשפטים שונים: ואחרי שהרגלתי את פי בסימנים הללו, הבעתי אף אני באמצעותם את מבוקשי (אוגוסטינוס, וידויים I, 8)
מסמלים אלה, כך נראה לי, מצטיירת בפניו תמונה מסוימת של מהות הלשון האנושית. דהיינו, זו: מלות הלשון מכנות עצמים בשם - משפטים הם צירופים של שמות כאלה [...] בתמונה זו של הלשון אנו מוצאים את שורשיו של הרעיון: לכל מלה יש משמעות. משמעות זו מחוברת למלה. היא העצם שהמילה מציינת אותו. על הבדל בין סוגי מלים אין אוגוסטינוס מדבר. מי שמתאר את לימודי השפה באופן כזה חושב בראש-ובראשונה, לדעתי, על שמות-עצם, כמו "שולחן", "כיסא", "לחם", ועל שמות של אנשים, ורק במקום השני - על שמות של פעולות או של תכונות מסוימות: ועל שאר סוגי המילים הוא חושב כעל משהו שיסתדר מאליו. תן דעתך על השימוש הבא בלשון: אני שולח מישהו לקניות. אני נותן לו פתק שעליו מסומן: "חמישה תפוחים אדומים". הוא לוקח את הפתק אל החנווני: זה פותח את המגירה שעליה מסומן "תפוחים": לאחר מכן הוא מחפש בטבלה את המלה "אדום" ומוצא לנגדה דגם צבע: ואז הוא אומר את סדרת המספרים המונים - אני מניח שהוא יודע אותה בעל-פה - עד למלה "חמש", ועם כל מלת מספר הוא מוציא מהמגירה תפוח שצבעו כצבע הדרם. כך, ובאופן דומה, פועלים עם מלים. "ואולם, איך הוא יודע היכן וכיצד עליו למצוא את המלה "אדום" ומה עליו לעשות עם המלה "חמש" - ובכן, אני מניח שהוא פועל כפי שתיארתי. להסברים ישנו סוף באיזשהו מקום.
ויטגנשטיין יוצא מיד כנגד הרעיון שלמילים יש משמעות מובנית. אוגוסטינוס מתאר את למידת השפה כתהליך ילדי, בצבעים עזים - של קישור הדברים בעולם למשמעות המהותית של המילים. ויטגנשטיין יוצא נגד ההנחה הזו - להסברים ישנו סוף באיזשהו מקום. איך החנווני מבין מה אומר חמש, או אדום? תמיד יש גבול להסבר שנוכל לתת. אנחנו לומדים, כמו שאוגוסטינוס מתאר, כיצד להשתמש במילים. אולם, אין די בכך להסביר את משמעות המילים - ההוראה. הפילוסופים של השפה, ובראשם פרגה וראסל, נסמכים על ההוראה כלב המשמעות של השפה: ביטוי אמיתי הוא כזה שנושא משמעות. אולם, קובע ויטגנשטיין, הדימוי הזה פרימיטיבי, וחסר.
- המושג הפילוסופיה הזה של משמעות הוא בן-בית בדימוי פרימיטיבי של האופן שבו מתפקדת השפה. אך ניתן גם לומר שהוא הדימוי של שפה פריטמיבית יותר מזו שלנו.
נתאר לעצמנו שפה שמתאים לה התיאור שנתן אוגוסטינוס: על שפה זו לשרת את התקשרות בין בנאי A לבין עוזרו B. A מקים מבנה מאבני ביין: מצויים שם לבנים, עמודים, לוחת וקורות. על B להגיש לA את אבני הבניין לפי הסדר שהו הוא זקוק להן. למטרה זו הם משתמשים בשפה שמלותיה הן "לבנה", "עמוד", "לוח", "קורה". A קורא אותן בקול: - B מגיש את אבן הבניין שהוא למד להגיש בתגובה לקריאה זו. - ראה זאת כשפה פרימיטיבית שלמה.
ויטגנשטיין מתאר פה את השפה כעניין תפעולי גרידא - הרעיון הזה שהיא נושאת משמעות חסר שחר.
ואולם כאשר לכך גורם הלימוד המצביע, - האם עלי לומר שהוא גורם להבנת המלים? מי ששומע את הקריאה "לוח!" תענה לה בצורה כזאת-וכזאת, האין הוא מבין אותה? - הלימוד המצביע סייע ללא ספק להביא לידי כך: אך בכל-זאת רק יחד עם תרגול מסוים עם תרגול אחר אותו לימוד מצביע של המלים הללו היה אחר לגמרי.
כלומר, השפה לא נושאת משמעות מובנית - היא כלי להורות, באמצעות תרגול מסוים ומוסכמה מסוימת.
"אני מפעיל את הבלמים בכך שאני מחבר את המוט והדוושה". - כן, בהינתן כל שאר המנגנון כולו. רק יחד עמו זוהי דוושת בלימה, ובמנותק מתמיכתו אין היא אפילו בבחינת דוושה כלל: היא יכולה להיות כל דבר, או שום דבר. הצורה שבה אנו לומדים שפה, כמו שאוגוסטינוס מנהיר, היא בהצבעה, כמו לילדים קטנים: נצביע על כלב ונגיד, "כלב!". המנגנון הזה נראה פשוט, כמו הדוושה - אבל למעשה הוא מורכב מאוד - השפה כולה. הדוושה לבד, כמו המילה לבד, לא נושאת משמעות מובנית.
- ובכן, אפשר לתת הגדרה מצביעה לשם פרטי, למלה צבע, לשם של חומר, לספרה, לשמות רוחות השמיים וכו'. הגדרת המספר שתיים, "לכך קוראים שתיים" - תוך כדי שמצביעים על שני אגוזים - היא מדויקת בתכלית. - אך כיצד בכלל ניתן להגדיר כך את (מושג) השתיים? מקבל ההגדרה הרי אינו יודע מה רוצים לכנות "שתיים" הוא יניח שאתה קורא "שתיים" לקבוצה הזו של אגוזים! - הוא עשוי להגיד זאת: אבל אולי לא יניח זאת. ולהפך, אם ברצוני לייחס שם לקבוצת האגוזים הזאת, הוא עשוי כמובן גם לטעות ולראותו כשם המספר. וכאשר אני מגדיר בהצבעה שם פרטי, הוא יוכל בה-במידה לתפוס זאת כשם צבע, כציון גזע, ואף כשם של כיוון מרוחות-השמים. כלומר, הגדרה המצביעה יכולה בכל מקרה להתפרש כך או אחרת.
כאן נוקט ויטגנשטיין ביקורת נוקבת: כמו שאני יכול, בלי הקשר, להתיימר להצביע על מספר במלה "שתיים", אפשר לדרדר את זה גם לאגוזים, או לצבע, או לכל דבר אחר - אין ב"שתיים" מהות מובנית, ואין כל הכרח שהוא יפרש את המילה הריקה באופן הרצוי.
אולי אומרים: את שתיים ניתן להגדיר בהצבעה רק כך: "למספר זה קוראים 'שתיים'. (להשלים)
והיה אם מישהו יקשה: "אין זה נכון שכדי להבין הגדרה מצביעה אדם חייב כבר קודם-לכן לשלוט במשחק-לשון, אלא הוא חייב רק - כמובן - לדעת (או לנחש) על מה מצביע המבאר! כלומר, למשל, האם הוא מצביע על הצורה של העצם, או על צבעו, או על הכמות, וכו' וכו'" - אך מה מהווה 'הצבעה על צורה', 'הצבעה על צבע'? הצבע נא על פיסת נייר. - ועתה הצבע על צורתה, - עצה על צבעה - עתה על כמותה (זה נשמע מוזר). - ובכן, כיצד עשית זאת? אתה תאמר שבעת ההצבעה 'התכוונת' בכל פעם למשהו אחר. ואם אשאל כיצד זה נעשה, תאמר שריכזת את תשומת-לבך בצבע, בצורה וכו'. אך עתה אשוב ואשאל כיצד זה נעשה. הנח שמישהו מצביע על אגרטל ואומר, "התבונן בכחול הנפלא הזה - לצורה אין חשיבות" - או: "התבונן בצורה הנפלאה - הצבע לא משנה". אין ספק שתפעל אחרת כשתציית לשתי הנחיות אלה.
ההצבעה לבדה, אומר ויטגנשטיין, לא נותנת לנו כלום - היא מניחה את הדבר שאנחנו מנסים לרכוש. אנו ניאלץ לנחש את ביאורן של ההצבעות האלו - לעיתים נכונה, ולעיתים לא.
- [...] ועתה סבורני שביכולתנו לומר: אוגוסטינוס מתאר את לימודי השפה האנושית כאילו הילד מגיע לאר זרה ולא מבין את שפת הארך: כלומר: כאילו כבר הייתה ברשותו שפה, רק לא שפה זאת. או אף: כאילו כבר יכול הילד לחשוב, רק עדיין לא לדבר. ו"לחשוב" פירושו יהא כאן משהו כגון לדבר לעצמו.
מתן השם לכל מונח שכזה הוא תהליך מסתורי - קישור מוזר של מילה עם עצם. אולם הכוונות שלנו כשאנו משתמשים בכל שם - כמו "כחול" או "שתיים" - יכולות להיות שונות לחלוטין; אין מהות אמיתית מאחורי השם. הרבה מהויכוחים הפילוסופים, ויטגנשטיין סבור, נובעים מחוסר יכולתה של השפה לקלוע למהות הזו.
[...] שכן הבעיות הפילוסופיות נוצרות כאשר הלשון יוצאת לחופשה.
ויטגנשטיין יוצא נגד הרעיון של דברים פשוטים ומורכבים במציאות (48), שסביבם אנו יכולים להורות - ומייחסים אותם כפונקציה שפתית סובייקטיבית. (59). הוא יוצא כנגד הרעיון שישנם דברים בסיסיים - בין שחלקי חומר, ובין שתחושות בלתי-ניתנות להכחדה, כמו שראסל סבור שישנן (69).
פרדוקס הכללים של קריפקי¶
בארקלי ויום לקחו את הספקנות היוונית הקלאסית וגררו אותה לעולם המשמעויות - לאני, לזמן, ולמשמעות. אולם עד סול (שאול) קריפקי, איש לא הטיל את הספק הזה במשמעות של השפה.
קריפקי מרחיב את פרדוקס הכללים של ויטגנשטיין:
"This was our paradox: no course of action could be determined by a rule, because any course of action can be made out to accord with the rule".
הוא מדגים את הטענו שלו בפונקציית החיבור - היא תמיד נותנת תשובה חד משמעית, שאנו לא מטילים בספק. נניח ואנחנו מחברים 58+67. אנחנו נכנה זאת בשם חיבור, שכסותו היא פונקציית החיבור. אולם, מגיע הספקן של קריפקי ואומר, מה אם בכל הפעמים הקודמות, בשם חיבור, לא הפנית לפוקנציית החיבור, אלא לשמיבור1? ואותו שמיבור, עד לתוצאה 124, מתנהג בדיוק כמו חיבור, אבל מ125 והלאה - התוצאה תמיד 5? אם זה המצב, איך אתה יודע שהתוצאה שלך היא 125, ולא 5? אולי פשוט עד כה לא חיברנו עד ל125?
הנקודה של קריפה\וינטגנשטיין\קריפקנשטיין היא, שהחלנו כל כלל שכזה על מספר סופי של דוגמאות, שמהן אנחנו גוזרים את הכלל. אולם אין כל הכרח שזהו אכן הכלל; מתוקף מה אנחנו קובעים זאת בהכרח?
בתמצית, קריפקי מראה שאפשר לקחת כל כלל, לקבע אותו כנגזרת של כלל אחר, שמזמין פירוש נוסף, וככה למעשה לבטל אותו לחלוטין: לכל 'פלוס' יש 'קווס', לכל 'חיבור' יש 'שמיבור' - ולכן, כללים נותרים חסרי משמעות. קריפקנשטיין יוצאים נגד המשמעות של השפה כמערכת כללים: כל כלל מזמין פרשנות שכזו, שניתן להטות ולרוקן באופן פסיכולוגי. כשמציגים בפנינו מספרים בסימן ה+, אנו פועלים על פי נטייה התנהגותית לחיבור, ולא לשמיבור, אבל אין בכך כל הכרח. קריפקי מרחיב את הטיעון המקורי של ויטגנשטיין, שהוא ביהוויוריסטי במהותו (סביב הנטייה ההתנהגותית) לפסיכולוגיזם של ממש.
-
plus וquus אצל קריפקי ↩