תורת התיאורים של ראסל

ברטרנד ראסל מתקן ובונה על התיאוריה של פרגה, לאור מה שהוא רואה ככישלון התיאוריה של פרגה בהסברת ביטויים מורים - כמו האיש הזה, איש כלשהו או מלך מרוקו.

בעיית הביטויים המורים של פרגה

פרגה מתקשה להתמודד עם ביטויים כמו מלך צרפת הוא קירח כאשר הם אינם מצביעים על אובייקט כלשהו בעולם (משום שאין מלך צרפת). מהנקודה הזו מבליח ראסל, עם פיתוח משלו על גבי התיאוריה של פרגה.

ראסל סבור שיש להתייחס לתיאוריה פילוסופית כמו לתיאוריה מדעית - ככל שעולה בכוחה להסביר יותר תופעות ("היבכים"), כך ערכה ההסברי עולה והרי שהיא קרובה יותר לאמת. ראסל מציין שלושה "היבכים"² בתיאוריה של פרגה:

בעיית ההקשר הפסיכולוגי

תחילה, חוזר ראסל על עקרון הכסות (אקסטנציונליות) - שניתן להחליף ביטוי בפסוק בכל ביטוי אחר שחל על אותם האובייקטים בדיוק בעולם. נניח והמחבר של ווברלי הוא סקוט, וג'ורג' הרביעי מדבר על המחבר של ווברלי. פרגה סבור שלא ניתן יהיה במקרה כזה להחיל את 'המחבר של ווברלי' ב'סקוט', בטענה שמדובר בהקשר פסיכולוגי - ג'ורג' לא בהכרח יודע שמדובר באותו האדם ממש. לכאורה, עקרון הכסות לא עובד ברגע שנכנס הקשר פסיכולוגי: המחבר של ווברלי וסקוט הם ברי החלפה בפסוק המחבר של ווברלי מוכשר מאוד, אבל לא בג'ורג' חושב שהמחבר של ווברלי מוכשר מאוד.

בעוד שפרגה פותר את הבעיה הזו, הפתרון קצת דחוק, ולא טבעי; למה שההוראה של ביטוי תשתנה רק בהקשר מסוים? הוראה אמורה להורות על האובייקט, בכל הקשר שהוא; בקיצור, ראסל לא השתכנע.

בעיית הסתירה ("החוק השלישי הנמנע")

הביטוי הזה מציף בעיה נוספת:

א' הוא ב' או שא' הוא לא ב'¹

לכאורה, יש כאן הכרח לוגי: או שדבר הוא א', או שדבר הוא ב'. אלא שאם נבחן את מלך צרפת, 'מלך צרפת הוא קירח' או 'מלך צרפת אינו קירח' חייבים להיות אמיתיים, אבל הנה - שניהם שקריים, משום שאין כלל מלך צרפת! הפסוק אינו אמיתי, ואינו שקרי!

כיצד יכולה אי-ישות יכול להיות נושא של טענה?, תוהה ראסל ^בזלזול^. ברגע שאין לפסוק ערך אמת, ואין לו אובייקט בעולם, אני בעצם לא יכול להגיד את זה בכלל.

בעיית הכסות

ויש אפילו עוד בעיה: המלך של צרפת הוא קירח בפירוש נראה לנו כבעל משמעות: נראה שהוא מדבר על אובייקט בעולם, ויש לו מבנה פונקציונלי (למשל: Fa), ואנו מבינים אותו כבעל משמעות. אבל אין אובייקט שמספק את התיאור: לפסוק הזה אין שום כסות בעולם.

האובייקט הריק של מיינונג

ראסל מציג גם פתרון מוצע - מיינונג טוען כי כל ביטוי שמתיימר להורות על משהו, כמו מלך צרפת הקירח או הריבוע העגול, אכן מכונן עצם שכזה, גם אם אינו קיים. הוא מתיר עצמים שאינם קיימים - שמות ריקים - ובכך פותר את הקושי. אלא שראסל לא מתשכנע: הוא קובע כי הפתרון של מיינונג מפר את חוק הסתירה: הוא מצביע על אובייקט, ואז קובע שאינו קיים - שהוא ישנו ושהוא איננו. לפיכך, הוא פשוט לא יכול להיות.

הפתרון של ראסל

הבעיות האלו נובעות כולן מכך שאנו מניחים שתיאור מיידע מתפקד כמו שם פרטי, בכך שמורה על אובייקט בעולם. כאן מבליח ראסל עם הפתרון שלו: הוא שולל את ההנחה שתיאורים מיידעים מורים על אובייקט, ובוחר לכונן אותם כפסוקים מכומתים. מתחת למבנה הדקדוקי הזהה, מסתתר מבנה לוגי אחר:

לא: 1. מלך צרפת הוא קירח {.is-danger}

אלא:

1. יש לפחות דבר אחד כזה "מלך צרפת" (יש לפחות דבר אחד שהוא K)

2. יכול להיות רק X אחד כך שX הוא מלך צרפת (אין יותר מדבר אחד שהוא K)

3. אם תמצא X שכזה, הוא מלך צרפת (מה שהוא X הוא K)

4. אותו מלך צרפת הוא קירח:

(Ǝx(Kx (UyKy->x=y) ^ Bx)

הביטוי החדש הזה לא מורה על אובייקט - הוא רק כללים לוגיים (אם אמצא מן X שכזה, אז הוא מלך צרפת והוא קירח)

כעת, אפשר לשלול את הביטוי הזה: 1. לא נכון שיש מלך אחד ויחיד לצרפת והוא קרח 2. יש מלך אחד ויחיד לצרפת והוא לא קירח 2 מנביע שיש מלך צרפת, 1 לא מנביע שיש מלך אחד לצרפת 1 אמיתי, והוא השלילה של "המלך של צרפת הוא קירח" 3. לא נכון שיש מלך אחד ויחיד של צרפת שהוא לא קרח

כעת, במקום להורות על אובייקט (מלך צרפת), ביטויים כאלו הם פרדיקטים - וככאלו, יכולים לקבל ערך שקרי.

כשג'ורג' הרביעי חושב על המחבר של ווברלי, הוא שואל האם יש מחבר לווברלי, ויש רק אחד כזה, ויש אדם בעולם שהוא כזה, והוא חיבר את ווברלי?

הפתרון של ראסל שולל מאיתנו את היכולת לדבר ישירות על העולם, בכך שהוא שולל לגמרי שמות והופך אותם לפרדיקטים; כה קיצוני הפתרון לבעיה של פרגה.

או שמא, קיצוני מדי?

עקרון ההיכרות

הפיכת כל שם לביטוי מורה היא עיוות די רציני של השפה הטבעית, וקובעת סדר שלם של ביטויים מתחזים. האין זה מוגזם? מה אם נגביל את הפתרון הרסליאני רק לשימות ולתיאורים ריקים. אז בשביל זה, עלינו להבין מהו בדיוק שם או תיאור מוצלח, ומה עושים עם תיאורים אגנוסטיים - שאיננו בטוחים באמיתותם. למשל, המחבר של ספר ישעיהו נתון לויכוח היסטורי - יש הטוענים שזה אחד, ויש הטוענים ששניים, ואין ממש הכרעה ביניהם. אז איפה נופל הביטוי מחבר ספר ישעיהו? כשם, או ככמת?

העמדה המעורבת

נניח ונרחיב את המודל הרסליאני גם לגבי תיאורים אגנוסטיים. כעת, אנו חייבים לקבוע מתי אנו בטוחים ששם אכן מצביע על דבר בעולם - אנו זקוקים להבטחה שהאובייקט קיים בעולם. כאן נכנס עקרון ההיכרות הראסליאני.

מטלה

האם האובייקטים שעליהם אנחנו מבקשים לדבר נתונים לנו, כך שנוכל לדבר עליהם ישירות? ראסל סבר שלא.

על מנת להבין פסוק, סבר ראסל, עלינו להבין את כל המרכיבים שלו, ועל מנת להבין את המרכיבים שלו - עלינו להכיר אותם. היכרות מגדיר ראסל כידיעה בלתי אמצעית, בלתי מתווכת. אולם, אובייקטים פיזיים בעולם אינם ידועים ידיעה שכזו - עליהם להיתפס בידי השכל, ובכוחנו להטיל בהם ספק; הרי שהם לא נתונים לנו בהיכרות, ועלינו לדבר עליהם בכמתים.

מכאן עולה, כי על מנת לדבר על העולם בשמות, עלינו לדבר על אובייקטים שאין לנו יכולת להטיל בה ספק קל שבקלים**. זוהי טענה אפיסטמית מובהקת. כעת עולה השאלה - האם נשארו לנו כלל שמות? האם יש בכלל אובייקטים כאלה, ששורדים את חמת הספק?

ראסל קובע אובייקטים כאלו כשם פרטי לוגית - תיאור שניתן להבינו מבלי קשר לאובייקטים בעולם. חשבו, למשל, על כאב - עצם המחשבה על כאב מספקת לכינונו ככזה. אין ביכולתי לחשוב על כאב מבלי שיש שם כאב - עצם המחשבה מספיקה כשלעצמה. כאב, איפוא, הוא שם פרטי לוגית.

העמדה המוכללת

העמדה המוכללת, מנגד, דורשת להתייחס כמעט לכל הדברים ככמתים, כהמשך לעמדתו של הספקנית דקארט בהגיונות - שאין לנו אפשרות באמת לדעת דבר בוודאות זולת זה שאנו קיימים כל עוד אנו חושבים. האני הקרטזיאני של המחשבה הבודדת נתון לנו בהיכרות, סבור ראסל - אך האם ישנו אני מעבר למחשבות הבודדות, שנמשך בזמן ובאופן קבוע? ראסל אינו משוכנע; ולכן, אין בכוחנו לדבר ישירות על עצמנו זולת ברגע המחשבה הבודדת.

מדוע לדבוק בעמדה קשה כל כך? העמדה המעורבת - טיפול פרגיאני לתיאורים ודאים, וראסליאני לתיאורים כושלים - גוררת אפשרות של אשליה של מחשבה. אם אחשוב שמלך צרפת צריך לפנות את מקומו, אך אין אובייקט כזה - נובע גם שעצם המחשבה שלי נכשלה. לא רק שאין אובייקט כזה בעולם, אני עלול לחשוב שחשבתי על אותו אובייקט בעולם, ולמחשבה שלי אין ערך אמת או שקר - אני לא חושב על שום דבר, והמחשבה לא יכולה להיות אמיתית או שקרית.

---

1. ר' גם: חוק הסתירה האריסטותלי ↩

2. קשיים, תסבוכות, פאזלים ↩