האם הזמן זורם?

ניסינו להבין מה הופך טענות כמו הבננה הייתה ירוקה ותהיה צהובה לאמיתיות. ניסינו להיות רדוקציוניסטים ולצמצם החוצה את הזמן - לא לקחת את הזמן הדקדוקי ברצינות. זה לא הביא את הבשורה.

אז מה אם לא נהיה רדוקציוניסטים, וכן ניקח זמן דקדוקי ברצינות? או - מה עם נגיד שבמצבי קיום בנוי, בהיותם מצבי עניינים, יש אופן זמני (טמפורלי)?

במקרה כזה, הבננה תהיה צהובה אמיתי כי יש עובדות עם אופני קיום טמפורליים שהופכים אותה לאמיתית. כלומר -

1. הטענה עם הזמן הדקדוקי שהיה זה המצב ש\(P\) אמיתית אם ורק אם היה(זה המצב ש\(P\))
2. הטענה עם הזמן הדקדוקי שזה המצב ש\(P\) אמיתית אם ורק אם \(P\)
3. הטענה עם הזמן הדקדוקי שיהיה זה המצב ש\(P\) אמיתית אם ורק אם יהיה(זה המצב ש\(P\))

במקרה כזה, מותר לי להשתמש בזמן דקדוקי (היה, יהיה, עכשיו - מושגי A) רק אם אני מאמין שהוא מייצג נאמנה את המציאות. כלומר, מושגי A לא מטעים אותנו לגבי המציאות. כלומר, באמת יש נקודות מבט על הזמן, כיצור אונטולוגי כזה.

מה זה אמור להביע?

כשאני אומר שהבננה הייתה ירוקה, אני אומר שברגע שבו אני אומר את זה - עכשיו - קיים מצב העניינים היות-הבננה-ירוקה-באופן-עברי. כשאני אומר שהבננה תהיה צהובה, אני אומר שברגע שבו אני אומר את זה - עכשיו - קיים מצב העניינים היות-הבננה-צהובה-באופן-עתידי.

כלומר, עכשיו, אותה בננה מסכנה מכילה גם את היות-הבננה-ירוקה-באופן-עברי, וגם את היות-הבננה-צהובה-באופן-עתידי. ככל שהיא תבשיל, ההווה יהפך להיות-הבננה-צהובה-באופן-הווהי, והעתיד יהפוך להיות-הבננה-שחורה-באופן-עתידי; הפואנטה היא שעובדות סביב אופני קיום באות והולכות כל הזמן, ביחס לזמן - הן לא נצחיות יותר. כלומר, הזמן זורם.

עכשיו עלינו להתמקד בשאלה - איך עובדה באה ויוצאת מכדי קיום? (לעומת השאלה הקודמת - מה זה אומר להיות קיים בזמן?).

1. יש דבר כזה עובדות עם זמן תחבירי?

   • לא (רדוקציוניזם)
   • כן (לא רדוקציוניזם)

2. אילו זמנים קיימים?

   • רק ההווה (Presentism)
   • ההווה, העבר, וכל העתיד (Eternalism)
   • הווה, העבר, אבל לא העתיד (Growing Block Model)

מה שמוביל לכמה צירופים:

• Reductionism + Presentism לא לוקחים את העמדה הזו ברצינות - היא מקפלת הכל לתוך הווה (מלחמת העולם השנייה התרחשה, אבל היא לא מתרחשת עכשיו, אז היא לא התרחשה)

• Reductionism + Eternalism (B-Theory) כל העובדות היסודיות ניתנות לניסוח במושגי B, חסרי זמן (ברגעים).

• Non-Reductionism + Presentism (גם מכונה Presentism, כי את העמדה הקודמת, זו שבאה יחד עם רדוקציוניזם, לא לוקחים ברצינות). רגעים לא נצחיים, ובכל רגע, רגע אחד מפסיק להתקיים, ואחד חדש מתחיל להתקיים - הווה; כיוצא בזאת, רק הווה קיים.

• Non-Reductionism + Eternalism (Moving Spotlight Theory) העבר, הווה והעתיד קיימים ממש, אבל עובדות כן באות ויוצאות מכדי קיום - כלומר, הזמן נצחי, אבל זורם - ומתמקד בכל פעם בעובדה אחרת. העמדה הקלאסית אומרת ש"הפנס מאיר" את ההווה - קרי, יש תכונה מיוחדת היות-עכשיו; כל הרגעים קיימים, אבל היות עכשיו מתחברת כל הזמן לרגע אחר, ומייחדת אותו.

	Reductionism	Non-Reductionsim
Presentism	X	Presentism
Eternalism	B-Theory	Moving Spotlight Theory

כלומר, אופני הקיום האלו - עברי, הווהי, או עתידי - נובעים או מהיכחדות של רגעים, או מהופעת תכונת ההווהיות.

איך בוחרים אחת משלוש העמדות האלה?

כנגד תיאוריות B

כנגד הרדוקציוניזם הטחנו את התנגדות ה[אין-שינוי]((../זמן#הביקורת-מהיעדר-השינוי) (הרדוקציוניזם משיב: נכון.). אבל יש התנגדות נוספת.

ההתנגדות מהניסיון החושי

1. אירועים (מישהו מחליק על בננה) נדמים לנו כמתרחשים עכשיו. אירועים בעבר לא נראים לנו כמתרחשים עכשיו - הם לא נראים לנו בכלל. אירועים בעתיד גם לא נראים לנו בעתיד. במילים אחרות, אירועים נראים לנו עכשוויים.
2. אירועים (מישהו מחליק על בננה) נדמים לנו כחולפים - האיש החליק על הבננה, ועכשיו הוא כבר לא (למה אתה צוחק? רשע מרושע). ההחלקה הייתה ואיננה.
3. (זה הבשר) ההסבר הסביר היחיד הוא שלאירועים באמת יש את התכונות שנדמה לנו שיש להם. למה נדמה לי שאני חווה את האירוע עכשיו? כי הוא מתרחש עכשיו. למה נדמה לי שהוא חולף? כי הוא חולף¹.
4. כלומר, יש כאלו תכונות עכשווי וחולף - כלומר, הזמן זורם, ורדוקציוניזם שקרי.

לורי פול (L.A. Paul) תוקפת את 3.:

• להגיד שמשהו נחווה על ידינו כהווה זה להגיד שמשהו נחווה על ידינו (כלומר, אין דבר כזה "להיות הווה" - זה פשוט נחווה) "קרמיט נראה לי ירוק" ו"קרמיט נראה לי ירוק עכשיו" זה ממש אות והדבר: עכשיו חסר ערך כאן, עובדה ביולוגית (ולא מטאפיזית).

• להגיד שמשהו נחווה על ידינו כחולף זה להגיד שמצב המוח שלי כרגע הוא כזה שחווה את אותו המשהו. כשאנו חווים את "קרמיט הירוק מחליק על בננה" נדמה לנו שהנה, הישבן שלו הולך ומתקרב לרצפה - אבל אין פה שום דבר חולף; זה פשוט מצב העניינים של המוח שלנו. כמו שסרט נדמה לנו כחולף אבל הוא בעצם מצב מוחי שמורכב מרכיבים נצחיים (אוסף של תמונות), כך גם אירועים.

אבל להסבר של לורי יש מחיר: כל החוויות הזמניות שלנו הן אשליות (אוי). אפשר "לאכול את זה" כ:

• נכון. אם אתה רוצה ללכת לפי מה שנדמה לך, אל תעשה מטאפיזיקה.
• לא נכון. מטאפיזיקה טובה מנסה לשמר כל מה שניתן לשמר - מניסיון אמפירי, ומאינטואיציה; המשחק הוא למצוא עמדה גם הסברית, וגם לא רצחנית. למה שאקבל את זה שכל החוויות שלי הן אשליות?

התנגדות תודה לאל שזה נגמר

זוהי התנגדות של Prior.

תחשבו על מיגרנה (כאב ראש כל כך חזק שאור כואב). ברגע שהיא תסתיים, אין תגובה הגיונית מלבד תודה לאל שזה נגמר.

אבל אם עובדות הן יישים נצחיים כאלה, אין תודה לאל שזה נגמר - למה שתגיד תודה לאל שזה נגמר? זה לא נגמר, זה ישנו! ואם כאב הראש הוא עתידי - על מה בדיוק אנחנו מודים? תודה לאל שזה נגמר נהיה לא הגיונית.

Sider משיב בפרודיה שלוקחת את מה שפריור אומר על זמן, למרחב.

נניח ויש שריפה בכרמל. אנחנו, באר שבעים בדם, אומרים, תודה לאל שהאש רחוקה. אבל אם רחוק לא היה יחסי, כמו בזמן, אותן העובדות של הכרמל הן אותן העובדות שלא בכרמל, כלל-מקומיות - דין באר שבע כדין הכרמל. לא ברור על מה אני מודה כשאני אומר תודה לאל שהאש רחוקה. אני בוודאי לא אומר תודה לאל שהשריפה בכרמל - הרי יכולתי להגיד את זה גם בכרמל, וזה לא הגיוני.

ברור שמשהו בהקבלה של פריור מתחרבש. אני הרי אומר תודה על אמיתות הטענה שיש מרחק ביני לבין הכרמל; אם הייתי בכרמל, לא הייתי יכול להודות על האמת הזו - השריפה לא הייתה רחוקה!

סיידר טוען שאמיתות הטענה נחה על שתי עובדות שאינן יחסיות למקום: - אני נמצא במרחק X מהר הכרמל - השריפה היא בכרמל

הראשונה קשורה אליי, והשנייה לא, ומה שאני מודה עליו הוא השילוב בין השניים. כך גם אצל פריור.

ב20 באוקטובר 2020 17:24 אני אומר תודה לאל שזה נגמר, על המיגרנה שלי. ב10:22 עוד כואב לי הראש, ולכן אני לא יכול להודות לאל. אף על פי כן, מה שהופך את התודה לאל שלי לאמיתי הוא עובדות נצחיות - שב20 לאוקטובר 2020 17:24 אין לי כאב ראש - אני מודה על המרחק, ועל אי-נוכחותו של כאב הראש ברגע מסוים.

עמדת הפנס הזז

הגרסא הנפוצה ביותר של עמדה זו משלבת בין אי-רדוקציוניזם (לקחת זמן דקדוקי ברצינות) וEndurantism.

הבננה שמתחלפת מירוק לצהוב מתמידה בשלמותה לכל אורך התהליך. כשהתהליך מתחיל היא נושאת את התכונה של היות-ירוקה והיות-צהובה-בעתיד, אבל בשיאו העובדות מתחלפות - היא נושאת את התכונה של היות-צהובה והיות-שחורה-בעתיד.

ביקורת

זימרמן טוען שלעמדה זו יש מחירים מטאפיזיים - דברים מוזרים יוצאים אמיתיים. חשבו של על כאבי ראש. אם אנחנו נצחיים (Eternalism), כאב הראש קיים לנצח - פשוט בזמן מסוים. אז אם ב10:22 כואב לי הראש, גם ב17:24 כואב לי הראש (פשוט בזמן אחר), וזה כמובן מוזר - יש כאבי ראש שלא כואבים.

כאב הראש קיים לנצח (בעבר). גם מלחמת העולם השנייה קיימת לנצח (בעבר). אבל אם היא קיימת, איזה תכונות יש לה בהווה? בהווה אין למלחמת העולם השנייה תכונות - היא התרחשה איפושהו, אבל בהווה היא כבר לא. קיימת מלחמה, שעכשיו לא מתרחשת איפושהו. זה מוזר.

הבננה, שנרקבה כבר, הייתה ירוקה וצהובה, אבל היא קיימת עכשיו. היא קיימת עכשיו, אבל אין לה שום צבע - היא נרקבה כבר. זה מוזר שקיימת עכשיו בננה בלי צבע.

סוציולוגית, מטאפיזיקאים לא אוהבים את המחיר הזה, והעמדה הזו לא מאוד מקובלת.

Presentism

Presentism מניח Endurantism, ויוצא משהו כזה.

• הבננה מבשילה והופכת מירוקה לצהובה.
• הבננה תמיד קיימת (Endurantism).
• בתחילת התהליך הבננה היא ירוקה ותהיה צהובה. בסופו הבננה היא צהובה ותהיה שחורה.
• יש רק הווה (Presentism).
• לא תמצאו מצב שהבננה קיימת, אבל לא נמצאת בו (יש רק הווה).
• כלומר, כשהבננה בוסרית, אין כזה דבר שהבננה תהיה צהובה, כי אין עתיד (ואין בננה).

כלומר, כמו העובדות, הבננה באה ויוצאת מידיי קיום.

היא פתוחה להרבה התנגדויות. אחת מהן כרוכה בתורת היחסות הפרטית, ואנחנו אוהבים לחיות אז לא נכנס לזה. אבל יש עוד!

ההתנגדות מיחסים חוצי זמן

• יש כמה פילוסופים אמריקאים שמעריצים כמה פילוסופים יווניים עתיקים.

מה זה אומר? קשה לתפוס את זה בשפה זמנית:

• קיים עכשיו X וגם Y כך שX פילוסוף אמריקני וY פילוסוף יווני עתיק וX מעריץ את Y.

  זה שקרי תחת Presentism - אין פילוסופים יוונים עתיקים (יש רק הווה).

---

1. זה נדמה בנאלי, אבל:

   1. לא כל דבר מאפשר פנייה לניסיון חושי (יש אלוהים? עולמות אפשריים? מספרים?**)
   2. זה לא רק שנדמה לי שדברים עכשווים וחולפים; זה שכל האירועים שנדמים לי נדמים לי עכשוויים וחולפים. כלומר, דחייה תטען שכל הדימויים שלי הם אשליה! זה כבר לא כזה נחמד.

   ↩