זמן

Haslanger, 2003, Wasserman, 2006

(מזוכיסטים?) ראו גם

לוגיקה טמפורליות (לוגיקה מתקדמת)

אם נשאל פיזיקאי, הוא יעיד שזמן הוא מימד כמו חומר - ממשי, חופשי, ואורתוגונלי. אבל זה לא ממש ככה - אנחנו יכולים לנוע בחלל אבל לא בזמן.

הזמן הוא דטרמיניסטי: כל דקה בזמן כופה עלינו לעבור, דקה אחת בזמן. וכאילו שזה לא מספיק מוזר, הזמן זורם.

בשונה מהתכונה להיות פה, שהיא לא מאוד מעניינת, להיות עכשיו זו תכונה דינאמית, ומבחינה: להיות עכשיו זה אחרת מלהיות קודם, ולהיות עכשיו זה כל הזמן משתנה. לא המרחב משתנה - אני משתנה. הזמן זורם זו בעיה פילוסופית מרכזית: מחד, האם הפיזיקה מחמיצה משהו? מצד שני, מה זה בכלל זרימה?

בדיון סביב מודאליות, שאלנו מה זה אפשרות והכרח? איך מסבירים את זה? או שאנחנו מצמצמים אותם, או שאנחנו מרחיבים את האונטולוגיה שלנו.

בדיון סביב הזמן, יש שאלה דומה. הפיזיקה לא מבחינה בין מימדים חלליים לזמניים, אבל החוויה שלנו כן, ולכן - או שמסבירים את התודעה, או שמרחיבים את הפיזיקה.

חידה נוספת. יש עובדות, אבל הן יכולות להיות דברים שהיו או שיהיו. אבל באונטולוגיה שלנו אין דבר כזה. איך מכירים בדבר שהיה או שיהיה? או שמרחיבים את האונטולוגיה, או שמצמצמים את האופנים החדשים.

בעיית השינוי

אנו אומרים שדבר מתקיים אם הוא מתקיים לאורך תקופת זמן (מה?). דבר עובר שינוי (Alteration)¹ - כמו בננה ירוקה שהולכת ומצהיבה.

מתי בננה מצהיבה:

1. הבדל הבננה הבוסרית ירוקה, והבשלה צהובה.

2. זהות הבננה הבוסרית זהה לבננה הבשלה. זהו אותו העצם ששרד בזמן.

3. אי התאמה

   מה שצהוב הוא לא ירוק.

4. אי-סתירה.

   שום דבר לא יכול להיות ירוק וגם לא-ירוק, צהוב וגם לא צהוב.

עד כאן, נהדר. אבל כל הטענות האלו ביחד סתירתיות!

• לפי 1., בננה בוסרית ירוקה ובננה בשלה צהובה.
• לפי 2., הבננה הבוסרית זהה לבננה הבשלה. לכן הבננה גם ירוקה וגם צהובה.
• לפי 3., אם בננה צהובה היא לא ירוקה.
• לפי 4., לא תיתכן בננה ירוקה וגם לא ירוקה. סתירה.

זה נדמה טיעון מתחכם ומטומטם, אומר אורי, משום שזה טיעון מתחכם ומטומטם. אבל גם לטיעונים מתחכמים ומטומטמים צריכים להשיב.

😈

אורי מחליט לתקוף את 1². במשפטים דקדוקיים יש זמן (Tense). בננה בשלה צהובה, והבננה הבוסרית הייתה ירוקה - היא כבר לא עכשיו, ואין מה לדבר עליה. בננה בוסרית ירוקה - ובננה בוסרית תהיה צהובה - אבל אין בננה כזו עכשיו, ואין מה לדבר עליה.

בתמצית - בשפה יומיומית, ולא משפת נצח פילוסופית מתחכמת, יש תמיד זמן דקדוקי (Tense), והבעיה נופלת.

זמן דקדוקי

באנגלית יש הבדל בין זמן (Time) וזמן דקדוקי (Tense), שחשוב מאוד כאן. שימו לב למונחים האלה מ-ע-כשיו.

הפתרון של בעיית השינוי הוא שנזכרנו שיש זמן דקדוקי. אבל כשאנחנו משתמשים בזמן תחבירי, ערך האמת שלו משויך למצבים מסוימים בזמן - הבננה תהיה צהובה יהיה אמיתי אם הבננה תהיה צהובה. אנחנו מניחים שיש מצב עניינים, היות-הבננה-צהובה-בעתיד - ומאמינים שהוא אמיתי. עכשיו אנחנו צריכים עוד אופן קיום באונטולוגיה שלנו - מצבי עניינים עתידיים. אבל איזו מן חיה זו, עתידיים?

מה הופך טענות עם זמן דקדוקי לאמיתיות או שקריות? (כמו ששאלנו במודאליות - מה הופך טענות עם אופנות לאמיתיות או שקריות?)

כלומר, פתרון החידה גובה מאיתנו מחיר מסוים - לכל הטענות שלנו חייב להיות זמן דקדוקי. אבל כדי לתקף אותן, אנחנו צריכים לאפשר את מצבי העניינים האלה, עבר ועתיד.

טענה תחבירית

טענה היא בעלת זמן תחבירי כשהיא אומרת כיצד דברים היו, הינם, או יהיו.

זאת בניגוד לטענות של נצח:

• הבננה הייתה בשלה ב7 ביולי, 2014.

  הטענה אמיתית עכשיו, ותמיד - מה7 ביולי, 2014 ואילך. הטענה נכונה מעתה ועד עולם - זו טענת זמן (Time).

לעומת זאת, טענות של זמן דקדוקי:

• הבננה הייתה בשלה.

  אם נגיד את זה על בננה ירוקה, זה שקר. אבל אם היא כבר צהובה (או שחורה מריקבון), הטענה אמיתית. אם ערך האמת של הטענה משתנה לפי הזמן, זו טענה של זמן דקדוקי.

• הבננה בשלה עכשיו.

• הבננה תהיה ירוקה. אני מסתכל על עץ הבננה שלי, ומצביע על פרח בננה מופרה.

• ביקרתי בראפא-נוי בספטמבר שעבר.

כל המילים המודגשות הם מושגי-A - מושגים שמתארים נקודת מבט יחסית מסוימת על הזמן. מושגי A בנויות בתוך השפה שלנו, עברית או אנגלית.

לעומת אלו, טענות נצחיות לא מכילות מושגים כאלה, וערך האמת שלהן בינארי - אם הן אמיתיות ברגע אחד, הן אמיתיות תמיד, ולהפך. אם בננה הייתה צהובה, היא הייתה צהובה תמיד.

הבננה הייתה צהובה בזמן מלחמת העולם הראשונה. זה נשמע כמו מושג A, אבל זה לא; הייתה לא עושה שום עבודה - זה פשוט בגלל שאנחנו מדברים על מלחמת העולם הראשונה. אם היא הייתה צהובה אז, מעתה ועד עולם זה נכון שהיא הייתה צהובה; זו הצבעה נקודתית ולא טענה יחסית.

ביקרתי בראפא-נוי בספטמבר שעבר, והבננה הייתה צהובה.

כשפיזיקאים אומרים שמשהו קרה בזמן t, הם נפטרים בדיוק מההיבט הזה, ממושגי הA; לא אכפת להם מנקודת הזמן היחסית. האמת לא יחסית לנקודת המבט הזמנית של הדובר - זה לא משנה מתי אמרתי את זה. אלו מושגי B.

באופן דומה, פה רגיש לנקודת המבט הנוכחית שלי במרחב (מושג A), אבל ירושלים (מושג B) לא.

אין חידות מטאפיזיות נורא מעניינות על מקומות. קר פה (ברכבת, אבל לא ברחובות באר שבע הלוהטים). נו, יופי. החלל מלא במקומות, ואף אחד מהם לא מיוחד (מטאפיזית). אף אחד לא צריך להסביר מה מייחד את הנקודה הזו. מה מייחד מטאפיזית את הנקודה הזו? שום דבר. לכל דבר שקורה יש מקום, אבל אנחנו מצמצמים את זה החוצה (איפה זה קרה? איפה שזה קרה; איפה זה קרה לו? איפה שהוא היה; לפרט יש תכונה של מקום; יש דבר שהוא מקום, ויש דבר שהוא פרט, והפרט מתקיים ביחס למקום) כי זה לא מעניין.

אבל עכשיו? בואנ'ה, זה דורש הסבר. יש שאיפה להגיע לאותו צמצום. אפשר בכלל?

למה תואמות טענות עם זמן דקדוקי?

יש תכונה מיוחדת ללהיות עכשיו, או לא?

ביטול הזמן התחבירי

(מקביל מודאלי - צמצום לעולמות אפשריים)

Reductionism (De-Tensing) אומרת לא לקחת זמן דקדוקי ברצינות. הכל בסדר בפיזיקה - אין הבדל בין חלל לזמן. כמו שאין כזו תכונה, להיות פה - זה לא מיוחד מטאפיזית - כך גם הזמן; עכשיו לא מיוחד מטאפיזית משום דבר אחר. כל העובדות חסרות זמן תחבירי - מצב עניינים מתקיים ברגע, וזהו.

נקודות בזמן ואזורים בזמן קיימים בדיוק כמו נקודות במרחב ואזורים במרחב, ו ז ה ו³.

• הטענה התחבירית ש\(P\) היה אמיתי אמיתית בזמן \(t\) אם ורק אם ישנו זמן \(t*\) כך ש\(t*\) מוקדם יותר מ\(t\), ו\(P\) היה אמיתי ב\(t\).

• הטענה התחבירית ש\(P\) אמיתי בזמן \(t\) אמיתית אם ורק אם \(P\) ב\(t\).

• הטענה התחבירית ש\(P\) יהיה אמיתי אמיתית בזמן \(t\) אם ורק אם ישנו זמן \(t*\) כך ש\(t*\) מאוחר יותר מ\(t\), ו\(P\) היה אמיתי ב\(*t\).

כל הטענות האלה נאמרות מנקודת מבט נצחית, על-זמנית - ולא יחסית לזמן מסוים. אין בהן מושגי A - רק מושגי B.

שימור הזמן התחבירי

(מקביל מודאלי - פרימיטיביזם)

החלופה היא טענות שכן מכירות בזמן דקדוקי (לוקחת אותו ברצינות) - שבו יש ציר מוזר כזה שנמתח מעבר לעתיד, ובאמצע יש נקודה זוהרת מיוחדת כזו, ההווה, שכל הזמן זורמת קדימה. במקרה הזה, טענות נראות כמו -

• הטענה התחבירית שהיה זה המצב ש\(P\) נכונה אם ורק אם היה זה המצב ש\(P\).
• הטענה התחבירית ש\(P\) זה המצב נכונה אם ורק אם \(P\) הוא המצב.
• הטענה התחבירית שיהיה זה המצב ש\(P\) נכונה אם ורק אם יהיה זה המצב ש\(P\).

כלומר, לאונטולוגיה שלנו מתווספים אופנים כאלה, היה ויהיה. התחביר משקף את העובדות. מושגי A הם מיוחדים - הם עוקבים אחר הייחוד המטאפיזי של הווה.

!No time like now - that's why it's called the present

לרלור אמריקני טיפוסי

יש אפילו כאלה שהולכים רחוק יותר, ואומרים שיש רק עובדות עם זמן תחבירי; אין שום עובדה נצחית. למעשה, מתבצע צמצום הפוך. אבל נחזור לזה.

נחזור לצמצום, ולשאלה שהוא מציף בעקבות חידת הבננה שלנו - מה זה להגיד שמשהו מתקיים ברגע בזמן?

נצחיות והתמשכות

כדי להגיד שדברים מתקיימים בזמן, אני צריך להניח קיומם של זמנים, כמו שאפשרי מניח עולם אפשרי. זו העמדה הנצחית -

• נצחיות (Eternalism)

  עבר, הווה ועתיד קיימים כולם, וייתכן שישנם דברים שלא קיימים בהווה.

  זה יותר חזק ממה שזה נשמע.

  אכלתי בננה. היא הייתה ירוקה. היא עדיין ישנה. איפה? שם, בעבר. גם עכשיו, היא קיימת שם. בעבר. היא קיימת ממש עכשיו. שמה. בעבר.

  לפני שנולדתם, הייתם קיימים. איפה? שם, בעתיד. מתתם. אתם עדיין קיימים. איפה? שם. בעבר. אתם קיימים נצחית. איפושהו.

• הווהיות (Presentism)

  ההווה קיים, אבל לא העבר או העתיד. רק בהווה קיימים עצמים.

  אף אחד לא לוקח זמן דקדוקי ברצינות ביחד עם הווהיות, כי אז יוצא שמשפטים כמו מלחמת העולם השנייה קיימת יוצאים שקריים.

מטעמי נוחות פדגוגית, נניח נצחיות (לצד הצמצום שהנחנו קודם).

נחזור לחידה.

הנחנו ביטול של זמן-תחבירי, ונצחיות: אנחנו מבינים שדברים מתקיימים ברגע מסוים. אבל אם אין זמן תחבירי, מה זה אומר שמשהו מתקיים ברגע מסוים?

מרביצים זמן בעצמים

כמו שאפשר לשייך לעצם מקום (מתן נבוח בחדר סמינרים), אפשר להוסיף לעצמים זמן באותו האופן (מתן נבוח עכשיו בחדר סמינרים).

Perdurantism

עצמים רגילים מתמידים (ממשיכים להישאר קיימים ליותר מרגע אחד) דרך פרדורציה - יש להם חלקים (שלבים) שנמצאים בזמנים שונים. כמו שאנחנו תופסים נפח בזה שיש לנו חלקים במרחב, אנחנו מתמידים כי יש לנו חלקים בזמן, כמו תולעים זמניות כאלה.

מתן נבוח בחדר הסמינרים. גרף להמחשה.

לעמדה זו יש יתרון בכך שהעמדה שלה מקבילה לעמדה הנפוצה לגבי החלל. לרוע המזל, היא פסיכית.

ביקורת

הבננה הייתה ירוקה. הדבר שהיה ירוק היה ירוק כולו. אבל העמדה הזו תגיד שלבננה אין צבע - רק לשלבים שלה יש צבע: בשלב העבר היא הייתה ירוקה, ובשלב ההווה היא צהובה - ואז באמירה תמימה כמו הבננה הייתה ירוקה מסתתרת הטעייה נבזית.

הפרדורנטיזם יגיד - נו בסדר. אז אנחנו מדברים בצורה לא מדויקת. אורי לובש חולצה כחולה - לא כל אורי לובש חולצה כחולה, ולא על כל האורי; לא אכפת לנו מזה, אז למה שיהיה אכפת לנו מהשאר?

זו לא ביקורת מוחצת.

הביקורת מהיעדר השינוי

השלב הזה שבו הבננה ירוקה, בעבר, קיים לנצח. בכל רגע ורגע שאתה שואל מתי השלב הזה קיים - הוא קיים. תמיד.

אבל אם מצבי העניינים כולם נצחיים - לנצח! - אז שום דבר שהוא שלב של שום דבר לא מרוויח או מאבד תכונה (הבננה לא נהיית צהובה - יש לה שלב, בנצח, שהוא צהוב), ואין שינוי!

כל הרעיון שרצינו להתמודד איתו זה איך יש שינויים.

תגובה

אמרת שינוי, אבל אתה מתבלבל. אתה מתכוון שלשלב אחד יש תכונה שאין ולא יכולה להיות לשלב אחר - יש שלב ירוק, ושלב צהוב, ושום דבר לא צהוב וירוק בעת ובעונה אחת.

אמרת שינוי, אבל אתה מתכוון שיש שלבים בכל עצם שלהם יש תכונות לא תואמות.

Tu quoque!

הפרדורנטיסט דוחה אופנים אינטואיטיביים של שינוי. אבל, זו לא בעיה רק של פרדורנטיסטים - כל העמדות המצמצמות (הדוחות זמן תחבירי) דוחות אופנים אינטואיטיביים של שינוי! כל דחיית זמן תחבירי דוחה שינויים ברורים לנו מאליהם - אז מה באת אליי?⁴

Exdurantism

Perdurantism אומר ששלבים שונים עצמים מתקיימים על פני רגעים עקביים בחלל-זמן. הExdurantism מסכים, אבל חולק על השאלה - מהם עצמים רגילים?

בננות, אורי בק, בני אדם, לפי הפרדורנטיסט, הם התולעת. לפי האקסדורנטיסט, הם רק שלבים. כלומר, אין בננה, יש רק הבננה וכל כפיליה הרגעיים.

אקסדורנטיזם פותר את בעיית התכונות הסותרות - הבננה הירוקה באמת ירוקה כי ברגע שהיא הייתה קיימת היא הייתה ירוקה. נפלא!

מתן אחד מרבים נבוח בחדר הסמינרים. גרף להמחשה.

כלומר, הכנסנו את הזמן לאובייקטים, והתכונות מתחברות מעצמן.

אבל, אקסדורנטיזם גם שובר את ההקבלה לחלל, וזה מגיע עם בעיות משלו:

ביקורת מפנימיות היסטורית

נדמה לנו שלעצמים יש תכונות פנימיות היסטוריות (Historical Intrinsicness) - דברים היו קיימים באופן מסוים שמשפיע על האופן שבו הם קיימים היום.

למשל - להיות זקן. זו תכונה פנימית היסטורית - אם לא הייתי קיים הרבה זמן קודם, לא הייתי זקן.

זו כמובן בעיה לאקדורנטיסט. אם אדם קיים רק להרף עין - איך יכולה להיות לו תכונה פנימית? הכפיל היה קיים קודם, לא הזקן!

האקסדורנטיסט משיב שזו בעיה רק אם מגדירים תכונות פנימיות היסטוריות כתלויות בעבר; אם מגדירים אותן כתלויות באופן שבו הכפילים קיימים, התכונה קיימת.

מרביצים זמן בתכונות

יש עמדות שלא אוהבות שהכנסנו את הזמן דווקא בעצמים, ומעדיפות לשים אות ודווקא בפרדיקטים - בתכונות.

Relationist Endurantism

זהו שילוב של שתי עמדות:

• Endurantism

  עצמים רגילים מתמידים במלואם (אין חלקים, כפילים, וכו') דרך השתמרות (Endurantism). זוהי הדרך האינטואיטיבית שאנחנו חושבים על עצמים. (בתמצית - אנחנו פרדורנטיסטים לגבי אירועים - מלחמת העולם השנייה נמשכה מ1939 עד 1945, כמו תולעת כזו - אבל אנדורטיסטים לגבי עצמים).

• יחסנות (Relationism)

  תכונות בדידות (מונאדיות) הן למעשה יחס דו-מקומי בין העצמים לזמן. כשאני אומר הבננה היא ירוקה, זהו מימוש של היחס להיות ירוק בזמן בין הבננה לרגע ההווה בזמן. כלומר, אין תכונות מונאדיות - רק יחסים.

ההתנגדות מתכונות פנימיות

כמו הביקורת מהפנימיות ההיסטורית - אינטואיטיבית, יש תכונות פנימיות - כמו להיות בעל מסה. אבל העמדה הייחוסנית אומרת שאין תכונות פנימיות - רק יחסים.

אבל שוב, אנחנו יכולים להגדיר תכונות פנימיות לפי יחס מסוים. אבל זה כבר נשמע פחות טוב מהפעם הקודמת... לאחד תכונה פנימית עם משהו אחר נשמע כמו תוספת מיותרת - למה שאני אצטרך משהו אחר להיות בעל מסה?

מרביצים זמן במימוש

---

1. מלואיס. ↩

2. אני בוחר לתקוף את 2., בגלל בודהיזם. (בודהיזם זה לא מטאפיזיקה, אז זה תכסיס מלוכלך.) ↩

3. ממים מטופשים: It is what it is vs it do be like that sometimes. ↩

4. קרי:

   1. השאלה היא לא אם פרדורנטיזם אמיתי, אלא אם צמצום זמן תחבירי הוא אמיתי.

   2. אם קיבלת צמצום זמן תחבירי, אין לך מה לבחור בעד או נגד פרדורנטיזם לפי זה.

   ↩