זמן

Haslanger, 2003, Wasserman, 2006

(מזוכיסטים?) ראו גם

לוגיקה טמפורליות (לוגיקה מתקדמת)

אם נשאל פיזיקאי, הוא יעיד שזמן הוא מימד כמו חומר - ממשי, חופשי, ואורתוגונלי. אבל זה לא ממש ככה - אנחנו יכולים לנוע בחלל אבל לא בזמן.

הזמן הוא דטרמיניסטי: כל דקה בזמן כופה עלינו לעבור, דקה אחת בזמן. וכאילו שזה לא מספיק מוזר, הזמן זורם.

בשונה מהתכונה להיות פה, שהיא לא מאוד מעניינת, להיות עכשיו זו תכונה דינאמית, ומבחינה: להיות עכשיו זה אחרת מלהיות קודם, ולהיות עכשיו זה כל הזמן משתנה. לא המרחב משתנה - אני משתנה. הזמן זורם זו בעיה פילוסופית מרכזית: מחד, האם הפיזיקה מחמיצה משהו? מצד שני, מה זה בכלל זרימה?

בדיון סביב מודאליות, שאלנו מה זה אפשרות והכרח? איך מסבירים את זה? או שאנחנו מצמצמים אותם, או שאנחנו מרחיבים את האונטולוגיה שלנו.

בדיון סביב הזמן, יש שאלה דומה. הפיזיקה לא מבחינה בין מימדים חלליים לזמניים, אבל החוויה שלנו כן, ולכן - או שמסבירים את התודעה, או שמרחיבים את הפיזיקה.

חידה נוספת. יש עובדות, אבל הן יכולות להיות דברים שהיו או שיהיו. אבל באונטולוגיה שלנו אין דבר כזה. איך מכירים בדבר שהיה או שיהיה? או שמרחיבים את האונטולוגיה, או שמצמצמים את האופנים החדשים.

בעיית השינוי

אנו אומרים שדבר מתקיים אם הוא מתקיים לאורך תקופת זמן (מה?). דבר עובר שינוי (Alteration)¹ - כמו בננה ירוקה שהולכת ומצהיבה.

מתי בננה מצהיבה:

1. הבדל הבננה הבוסרית ירוקה, והבשלה צהובה.

2. זהות הבננה הבוסרית זהה לבננה הבשלה. זהו אותו העצם ששרד בזמן.

3. אי התאמה

   מה שצהוב הוא לא ירוק.

4. אי-סתירה.

   שום דבר לא יכול להיות ירוק וגם לא-ירוק, צהוב וגם לא צהוב.

עד כאן, נהדר. אבל כל הטענות האלו ביחד סתירתיות!

• לפי 1., בננה בוסרית ירוקה ובננה בשלה צהובה.
• לפי 2., הבננה הבוסרית זהה לבננה הבשלה. לכן הבננה גם ירוקה וגם צהובה.
• לפי 3., אם בננה צהובה היא לא ירוקה.
• לפי 4., לא תיתכן בננה ירוקה וגם לא ירוקה. סתירה.

זה נדמה טיעון מתחכם ומטומטם, אומר אורי, משום שזה טיעון מתחכם ומטומטם. אבל גם לטיעונים מתחכמים ומטומטמים צריכים להשיב.

😈

אורי מחליט לתקוף את 1². במשפטים דקדוקיים יש זמן (Tense). בננה בשלה צהובה, והבננה הבוסרית הייתה ירוקה - היא כבר לא עכשיו, ואין מה לדבר עליה. בננה בוסרית ירוקה - ובננה בוסרית תהיה צהובה - אבל אין בננה כזו עכשיו, ואין מה לדבר עליה.

בתמצית - בשפה יומיומית, ולא משפת נצח פילוסופית מתחכמת, יש תמיד זמן דקדוקי (Tense), והבעיה נופלת.

זמן דקדוקי

באנגלית יש הבדל בין זמן (Time) וזמן דקדוקי (Tense), שחשוב מאוד כאן. שימו לב למונחים האלה מ-ע-כשיו.

הפתרון של בעיית השינוי הוא שנזכרנו שיש זמן דקדוקי. אבל כשאנחנו משתמשים בזמן תחבירי, ערך האמת שלו משויך למצבים מסוימים בזמן - הבננה תהיה צהובה יהיה אמיתי אם הבננה תהיה צהובה. אנחנו מניחים שיש מצב עניינים, היות-הבננה-צהובה-בעתיד - ומאמינים שהוא אמיתי. עכשיו אנחנו צריכים עוד אופן קיום באונטולוגיה שלנו - מצבי עניינים עתידיים. אבל איזו מן חיה זו, עתידיים?

מה הופך טענות עם זמן דקדוקי לאמיתיות או שקריות? (כמו ששאלנו במודאליות - מה הופך טענות עם אופנות לאמיתיות או שקריות?)

כלומר, פתרון החידה גובה מאיתנו מחיר מסוים - לכל הטענות שלנו חייב להיות זמן דקדוקי. אבל כדי לתקף אותן, אנחנו צריכים לאפשר את מצבי העניינים האלה, עבר ועתיד.

טענה תחבירית

טענה היא בעלת זמן תחבירי כשהיא אומרת כיצד דברים היו, הינם, או יהיו.

זאת בניגוד לטענות של נצח:

• הבננה הייתה בשלה ב7 ביולי, 2014.

  הטענה אמיתית עכשיו, ותמיד - מה7 ביולי, 2014 ואילך. הטענה נכונה מעתה ועד עולם - זו טענת זמן (Time).

לעומת זאת, טענות של זמן דקדוקי:

• הבננה הייתה בשלה.

  אם נגיד את זה על בננה ירוקה, זה שקר. אבל אם היא כבר צהובה (או שחורה מריקבון), הטענה אמיתית. אם ערך האמת של הטענה משתנה לפי הזמן, זו טענה של זמן דקדוקי.

• הבננה בשלה עכשיו.

• הבננה תהיה ירוקה. אני מסתכל על עץ הבננה שלי, ומצביע על פרח בננה מופרה.

• ביקרתי בראפא-נוי בספטמבר שעבר.

כל המילים המודגשות הם מושגי-A - מושגים שמתארים נקודת מבט יחסית מסוימת על הזמן. מושגי A בנויות בתוך השפה שלנו, עברית או אנגלית.

לעומת אלו, טענות נצחיות לא מכילות מושגים כאלה, וערך האמת שלהן בינארי - אם הן אמיתיות ברגע אחד, הן אמיתיות תמיד, ולהפך. אם בננה הייתה צהובה, היא הייתה צהובה תמיד.

הבננה הייתה צהובה בזמן מלחמת העולם הראשונה. זה נשמע כמו מושג A, אבל זה לא; הייתה לא עושה שום עבודה - זה פשוט בגלל שאנחנו מדברים על מלחמת העולם הראשונה. אם היא הייתה צהובה אז, מעתה ועד עולם זה נכון שהיא הייתה צהובה; זו הצבעה נקודתית ולא טענה יחסית.

ביקרתי בראפא-נוי בספטמבר שעבר, והבננה הייתה צהובה. ראפא-נוי (אי הפסחא), צ'ילה

כשפיזיקאים אומרים שמשהו קרה בזמן t, הם נפטרים בדיוק מההיבט הזה, ממושגי הA; לא אכפת להם מנקודת הזמן היחסית. האמת לא יחסית לנקודת המבט הזמנית של הדובר - זה לא משנה מתי אמרתי את זה. אלו מושגי B.

באופן דומה, פה רגיש לנקודת המבט הנוכחית שלי במרחב (מושג A), אבל ירושלים (מושג B) לא.

אין חידות מטאפיזיות נורא מעניינות על מקומות. קר פה (ברכבת, אבל לא ברחובות באר שבע הלוהטים). נו, יופי. החלל מלא במקומות, ואף אחד מהם לא מיוחד (מטאפיזית). אף אחד לא צריך להסביר מה מייחד את הנקודה הזו. מה מייחד מטאפיזית את הנקודה הזו? שום דבר. לכל דבר שקורה יש מקום, אבל אנחנו מצמצמים את זה החוצה (איפה זה קרה? איפה שזה קרה; איפה זה קרה לו? איפה שהוא היה; לפרט יש תכונה של מקום; יש דבר שהוא מקום, ויש דבר שהוא פרט, והפרט מתקיים ביחס למקום) כי זה לא מעניין.

אבל עכשיו? בואנ'ה, זה דורש הסבר. יש שאיפה להגיע לאותו צמצום. אפשר בכלל?

למה תואמות טענות עם זמן דקדוקי?

יש תכונה מיוחדת ללהיות עכשיו, או לא?

ביטול הזמן התחבירי

(מקביל מודאלי - צמצום לעולמות אפשריים)

Reductionism (De-Tensing) אומרת לא לקחת זמן דקדוקי ברצינות. הכל בסדר בפיזיקה - אין הבדל בין חלל לזמן. כמו שאין כזו תכונה, להיות פה - זה לא מיוחד מטאפיזית - כך גם הזמן; עכשיו לא מיוחד מטאפיזית משום דבר אחר. כל העובדות חסרות זמן תחבירי - מצב עניינים מתקיים ברגע, וזהו.

נקודות בזמן ואזורים בזמן קיימים בדיוק כמו נקודות במרחב ואזורים במרחב, ו ז ה ו³.

• הטענה התחבירית ש\(P\) היה אמיתי אמיתית בזמן \(t\) אם ורק אם ישנו זמן \(t*\) כך ש\(t*\) מוקדם יותר מ\(t\), ו\(P\) היה אמיתי ב\(t\).

• הטענה התחבירית ש\(P\) אמיתי בזמן \(t\) אמיתית אם ורק אם \(P\) ב\(t\).

• הטענה התחבירית ש\(P\) יהיה אמיתי אמיתית בזמן \(t\) אם ורק אם ישנו זמן \(t*\) כך ש\(t*\) מאוחר יותר מ\(t\), ו\(P\) היה אמיתי ב\(*t\).

כל הטענות האלה נאמרות מנקודת מבט נצחית, על-זמנית - ולא יחסית לזמן מסוים. אין בהן מושגי A - רק מושגי B.

שימור הזמן התחבירי

(מקביל מודאלי - פרימיטיביזם)

החלופה היא טענות שכן מכירות בזמן דקדוקי (לוקחת אותו ברצינות) - שבו יש ציר מוזר כזה שנמתח מעבר לעתיד, ובאמצע יש נקודה זוהרת מיוחדת כזו, ההווה, שכל הזמן זורמת קדימה. במקרה הזה, טענות נראות כמו -

• הטענה התחבירית שהיה זה המצב ש\(P\) נכונה אם ורק אם היה זה המצב ש\(P\).
• הטענה התחבירית ש\(P\) זה המצב נכונה אם ורק אם \(P\) הוא המצב.
• הטענה התחבירית שיהיה זה המצב ש\(P\) נכונה אם ורק אם יהיה זה המצב ש\(P\).

כלומר, לאונטולוגיה שלנו מתווספים אופנים כאלה, היה ויהיה. התחביר משקף את העובדות. מושגי A הם מיוחדים - הם עוקבים אחר הייחוד המטאפיזי של הווה.

!No time like now - that's why it's called the present

לרלור אמריקני טיפוסי

יש אפילו כאלה שהולכים רחוק יותר, ואומרים שיש רק עובדות עם זמן תחבירי; אין שום עובדה נצחית. למעשה, מתבצע צמצום הפוך. אבל נחזור לזה.

נחזור לצמצום, ולשאלה שהוא מציף בעקבות חידת הבננה שלנו - מה זה להגיד שמשהו מתקיים ברגע בזמן?

נצחיות והתמשכות

כדי להגיד שדברים מתקיימים בזמן, אני צריך להניח קיומם של זמנים, כמו שאפשרי מניח עולם אפשרי. זו העמדה הנצחית -

• נצחיות (Eternalism)

  עבר, הווה ועתיד קיימים כולם, וייתכן שישנם דברים שלא קיימים בהווה.

  זה יותר חזק ממה שזה נשמע.

  אכלתי בננה. היא הייתה ירוקה. היא עדיין ישנה. איפה? שם, בעבר. גם עכשיו, היא קיימת שם. בעבר. היא קיימת ממש עכשיו. שמה. בעבר.

  לפני שנולדתם, הייתם קיימים. איפה? שם, בעתיד. מתתם. אתם עדיין קיימים. איפה? שם. בעבר. אתם קיימים נצחית. איפושהו.

• הווהיות (Presentism)

  ההווה קיים, אבל לא העבר או העתיד. רק בהווה קיימים עצמים.

  אף אחד לא לוקח זמן דקדוקי ברצינות ביחד עם הווהיות, כי אז יוצא שמשפטים כמו מלחמת העולם השנייה קיימת יוצאים שקריים.

מטעמי נוחות פדגוגית, נניח נצחיות (לצד הצמצום שהנחנו קודם).

נחזור לחידה.

הנחנו ביטול של זמן-תחבירי, ונצחיות: אנחנו מבינים שדברים מתקיימים ברגע מסוים. אבל אם אין זמן תחבירי, מה זה אומר שמשהו מתקיים ברגע מסוים?

מרביצים זמן בעצמים

כמו שאפשר לשייך לעצם מקום (מתן נבוח בחדר סמינרים), אפשר להוסיף לעצמים זמן באותו האופן (מתן נבוח עכשיו בחדר סמינרים).

Perdurantism

עצמים רגילים מתמידים (ממשיכים להישאר קיימים ליותר מרגע אחד) דרך פרדורציה - יש להם חלקים (שלבים) שנמצאים בזמנים שונים. כמו שאנחנו תופסים נפח בזה שיש לנו חלקים במרחב, אנחנו מתמידים כי יש לנו חלקים בזמן, כמו תולעים זמניות כאלה.

מתן נבוח בחדר הסמינרים. גרף להמחשה.

לעמדה זו יש יתרון בכך שהעמדה שלה מקבילה לעמדה הנפוצה לגבי החלל. לרוע המזל, היא פסיכית.

ביקורת

הבננה הייתה ירוקה. הדבר שהיה ירוק היה ירוק כולו. אבל העמדה הזו תגיד שלבננה אין צבע - רק לשלבים שלה יש צבע: בשלב העבר היא הייתה ירוקה, ובשלב ההווה היא צהובה - ואז באמירה תמימה כמו הבננה הייתה ירוקה מסתתרת הטעייה נבזית.

הפרדורנטיזם יגיד - נו בסדר. אז אנחנו מדברים בצורה לא מדויקת. אורי לובש חולצה כחולה - לא כל אורי לובש חולצה כחולה, ולא על כל האורי; לא אכפת לנו מזה, אז למה שיהיה אכפת לנו מהשאר?

זו לא ביקורת מוחצת.

הביקורת מהיעדר השינוי

השלב הזה שבו הבננה ירוקה, בעבר, קיים לנצח. בכל רגע ורגע שאתה שואל מתי השלב הזה קיים - הוא קיים. תמיד.

אבל אם מצבי העניינים כולם נצחיים - לנצח! - אז שום דבר שהוא שלב של שום דבר לא מרוויח או מאבד תכונה (הבננה לא נהיית צהובה - יש לה שלב, בנצח, שהוא צהוב), ואין שינוי!

כל הרעיון שרצינו להתמודד איתו זה איך יש שינויים.

תגובה

אמרת שינוי, אבל אתה מתבלבל. אתה מתכוון שלשלב אחד יש תכונה שאין ולא יכולה להיות לשלב אחר - יש שלב ירוק, ושלב צהוב, ושום דבר לא צהוב וירוק בעת ובעונה אחת.

אמרת שינוי, אבל אתה מתכוון שיש שלבים בכל עצם שלהם יש תכונות לא תואמות.

Tu quoque!

הפרדורנטיסט דוחה אופנים אינטואיטיביים של שינוי. אבל, זו לא בעיה רק של פרדורנטיסטים - כל העמדות המצמצמות (הדוחות זמן תחבירי) דוחות אופנים אינטואיטיביים של שינוי! כל דחיית זמן תחבירי דוחה שינויים ברורים לנו מאליהם - אז מה באת אליי?⁴

Exdurantism

Perdurantism אומר ששלבים שונים עצמים מתקיימים על פני רגעים עקביים בחלל-זמן. הExdurantism מסכים, אבל חולק על השאלה - מהם עצמים רגילים?

בננות, אורי בק, בני אדם, לפי הפרדורנטיסט, הם התולעת. לפי האקסדורנטיסט, הם רק שלבים. כלומר, אין בננה, יש רק הבננה וכל כפיליה הרגעיים.

אקסדורנטיזם פותר את בעיית התכונות הסותרות - הבננה הירוקה באמת ירוקה כי ברגע שהיא הייתה קיימת היא הייתה ירוקה. נפלא!

מתן אחד מרבים נבוח בחדר הסמינרים. גרף להמחשה.

כלומר, הכנסנו את הזמן לאובייקטים, והתכונות מתחברות מעצמן.

אבל, אקסדורנטיזם גם שובר את ההקבלה לחלל, וזה מגיע עם בעיות משלו:

ביקורת מפנימיות היסטורית

נדמה לנו שלעצמים יש תכונות פנימיות היסטוריות (Historical Intrinsicness) - דברים היו קיימים באופן מסוים שמשפיע על האופן שבו הם קיימים היום.

למשל - להיות זקן. זו תכונה פנימית היסטורית - אם לא הייתי קיים הרבה זמן קודם, לא הייתי זקן.

זו כמובן בעיה לאקדורנטיסט. אם אדם קיים רק להרף עין - איך יכולה להיות לו תכונה פנימית? הכפיל היה קיים קודם, לא הזקן!

האקסדורנטיסט משיב שזו בעיה רק אם מגדירים תכונות פנימיות היסטוריות כתלויות בעבר; אם מגדירים אותן כתלויות באופן שבו הכפילים קיימים, התכונה קיימת.

מרביצים זמן בתכונות

יש עמדות שלא אוהבות שהכנסנו את הזמן דווקא בעצמים, ומעדיפות לשים אות ודווקא בפרדיקטים - בתכונות.

Relationist Endurantism

זהו שילוב של שתי עמדות:

• Endurantism

  עצמים רגילים מתמידים במלואם (אין חלקים, כפילים, וכו') דרך השתמרות (Endurantism). זוהי הדרך האינטואיטיבית שאנחנו חושבים על עצמים. (בתמצית - אנחנו פרדורנטיסטים לגבי אירועים - מלחמת העולם השנייה נמשכה מ1939 עד 1945, כמו תולעת כזו - אבל אנדורטיסטים לגבי עצמים).

• יחסנות (Relationism)

  תכונות בדידות (מונאדיות) הן למעשה יחס דו-מקומי בין העצמים לזמן. כשאני אומר הבננה היא ירוקה, זהו מימוש של היחס להיות ירוק בזמן בין הבננה לרגע ההווה בזמן. כלומר, אין תכונות מונאדיות - רק יחסים.

ההתנגדות מתכונות פנימיות

כמו הביקורת מהפנימיות ההיסטורית - אינטואיטיבית, יש תכונות פנימיות - כמו להיות בעל מסה. אבל העמדה הייחוסנית אומרת שאין תכונות פנימיות - רק יחסים.

אבל שוב, אנחנו יכולים להגדיר תכונות פנימיות לפי יחס מסוים. אבל זה כבר נשמע פחות טוב מהפעם הקודמת... לאחד תכונה פנימית עם משהו אחר נשמע כמו תוספת מיותרת - למה שאני אצטרך משהו אחר להיות בעל מסה?

מרביצים זמן באיוך

Putting time into predication

פרדיקט (שיפוט?) הוא כל חלקי המשפט מלבד הנושא. בקרמיט הוא ירוק, הוא ירוק הוא הפרדיקט וקרמיט הוא הנושא. לבצע פרדיקט (To Predicate) זה לאייך - לתאר את האיך, לייחס את שיפוט לנושא.

כמו שמצב עניינים מורכב מאובייקטים שנושאים תכונות, כך גם מימוש (נשיאה בתכונות) מורכב מאובייקט שנושא תכונות ^מה?.

Tensed Copula Endurantism

או - אנדורנטיזם של איוך עם זמן דקדוקי⁵.

אנדורנטיזם, להזכירנו, הוא העמדה שאובייקט נוכח בכל רגע ורגע במלואו - אין תולעים פרדורנטיות, אין חלקים, אין כפילים.

איוך זמן דקדוקי (Tensed Copula) טוען שלהגיד שאובייקט מממש תכונה מונאדית בזמן מסוים זה להגיד שאותו אובייקט מממש תכונה מונאדית בזמן - כלומר מיחס דו-מקומי (קרמיט, ירוק) לתלת מקומי (קרמיט, ירוק, עכשיו).

שוב, להגיד שבננה צהובה בזמן שהיא בשלה זה להגיד שהבננה ניצבת ביחס מימוש-בזמן ביחס לתכונה המונאדית של היות צהוב וביחס לזמן של (שבו היא) להיות-בשלה.

הביקורת מהרגרסיה של בראדלי

זוכרים את הרגרסיה של בראדלי? טוב, הנה היא שוב: אם יחס המימוש שלנו נקשר בזמן (קרמיט הוא ירוק בזמן עכשיו), אנחנו יכולים לקשור פנימה שוב את הזמן (קרמיט הוא ירוק בזמן עכשיו, עכשיו) - עד אינסוף.

במפגש הקודם שלנו עם בראדלי, נפטרנו ממנו או בהכחשת יחס המימוש (שאנחנו לא יכולים להגיד עכשיו - במה נרביץ זמן?), או שאמרנו שהרגרסיה ממארת (בגדול - So what?) - כולנו מבינים מה קורה, ואנחנו מבינים מה קורה בכל שלב - הרגרסיה חופרת, אבל לא לוקחת מאיתנו כלום. אבל גם את זה כבר אי אפשר להגיד - כי כבר הסכמנו שצריך להסביר מה זה מצב עניינים בזמן - אז אנחנו לא יכולים להגיד שאנחנו מבינים מה קורה בכל שלב! זה אמור להיות ההסבר!

האם הזמן זורם?

ניסינו להבין מה הופך טענות כמו הבננה הייתה ירוקה ותהיה צהובה לאמיתיות. ניסינו להיות רדוקציוניסטים ולצמצם החוצה את הזמן - לא לקחת את הזמן הדקדוקי ברצינות. זה לא הביא את הבשורה.

אז מה אם לא נהיה רדוקציוניסטים, וכן ניקח זמן דקדוקי ברצינות? או - מה עם נגיד שבמצבי קיום בנוי, בהיותם מצבי עניינים, יש אופן זמני (טמפורלי)?

במקרה כזה, הבננה תהיה צהובה אמיתי כי יש עובדות עם אופני קיום טמפורליים שהופכים אותה לאמיתית. כלומר -

1. הטענה עם הזמן הדקדוקי שהיה זה המצב ש\(P\) אמיתית אם ורק אם היה(זה המצב ש\(P\))
2. הטענה עם הזמן הדקדוקי שזה המצב ש\(P\) אמיתית אם ורק אם \(P\)
3. הטענה עם הזמן הדקדוקי שיהיה זה המצב ש\(P\) אמיתית אם ורק אם יהיה(זה המצב ש\(P\))

במקרה כזה, מותר לי להשתמש בזמן דקדוקי (היה, יהיה, עכשיו - מושגי A) רק אם אני מאמין שהוא מייצג נאמנה את המציאות. כלומר, מושגי A לא מטעים אותנו לגבי המציאות. כלומר, באמת יש נקודות מבט על הזמן, כיצור אונטולוגי כזה.

מה זה אמור להביע?

כשאני אומר שהבננה הייתה ירוקה, אני אומר שברגע שבו אני אומר את זה - עכשיו - קיים מצב העניינים היות-הבננה-ירוקה-באופן-עברי. כשאני אומר שהבננה תהיה צהובה, אני אומר שברגע שבו אני אומר את זה - עכשיו - קיים מצב העניינים היות-הבננה-צהובה-באופן-עתידי.

כלומר, עכשיו, אותה בננה מסכנה מכילה גם את היות-הבננה-ירוקה-באופן-עברי, וגם את היות-הבננה-צהובה-באופן-עתידי. ככל שהיא תבשיל, ההווה יהפך להיות-הבננה-צהובה-באופן-הווהי, והעתיד יהפוך להיות-הבננה-שחורה-באופן-עתידי; הפואנטה היא שעובדות סביב אופני קיום באות והולכות כל הזמן, ביחס לזמן - הן לא נצחיות יותר. כלומר, הזמן זורם.

עכשיו עלינו להתמקד בשאלה - איך עובדה באה ויוצאת מכדי קיום? (לעומת השאלה הקודמת - מה זה אומר להיות קיים בזמן?).

1. יש דבר כזה עובדות עם זמן תחבירי?

   • לא (רדוקציוניזם)
   • כן (לא רדוקציוניזם)

2. אילו זמנים קיימים?

   • רק ההווה (Presentism)
   • ההווה, העבר, וכל העתיד (Eternalism)
   • הווה, העבר, אבל לא העתיד (Growing Block Model)

מה שמוביל לכמה צירופים:

• Reductionism + Presentism לא לוקחים את העמדה הזו ברצינות - היא מקפלת הכל לתוך הווה (מלחמת העולם השנייה התרחשה, אבל היא לא מתרחשת עכשיו, אז היא לא התרחשה)

• Reductionism + Eternalism (B-Theory) כל העובדות היסודיות ניתנות לניסוח במושגי B, חסרי זמן (ברגעים).

• Non-Reductionism + Presentism (גם מכונה Presentism, כי את העמדה הקודמת, זו שבאה יחד עם רדוקציוניזם, לא לוקחים ברצינות). רגעים לא נצחיים, ובכל רגע, רגע אחד מפסיק להתקיים, ואחד חדש מתחיל להתקיים - הווה; כיוצא בזאת, רק הווה קיים.

• Non-Reductionism + Eternalism (Moving Spotlight Theory) העבר, הווה והעתיד קיימים ממש, אבל עובדות כן באות ויוצאות מכדי קיום - כלומר, הזמן נצחי, אבל זורם - ומתמקד בכל פעם בעובדה אחרת. העמדה הקלאסית אומרת ש"הפנס מאיר" את ההווה - קרי, יש תכונה מיוחדת היות-עכשיו; כל הרגעים קיימים, אבל היות עכשיו מתחברת כל הזמן לרגע אחר, ומייחדת אותו.

	Reductionism	Non-Reductionsim
Presentism	X	Presentism
Eternalism	B-Theory	Moving Spotlight Theory

כלומר, אופני הקיום האלו - עברי, הווהי, או עתידי - נובעים או מהיכחדות של רגעים, או מהופעת תכונת ההווהיות.

איך בוחרים אחת משלוש העמדות האלה?

כנגד תיאוריות B

כנגד הרדוקציוניזם הטחנו את התנגדות ה[אין-שינוי]((../זמן#הביקורת-מהיעדר-השינוי) (הרדוקציוניזם משיב: נכון.). אבל יש התנגדות נוספת.

ההתנגדות מהניסיון החושי

1. אירועים (מישהו מחליק על בננה) נדמים לנו כמתרחשים עכשיו. אירועים בעבר לא נראים לנו כמתרחשים עכשיו - הם לא נראים לנו בכלל. אירועים בעתיד גם לא נראים לנו בעתיד. במילים אחרות, אירועים נראים לנו עכשוויים.
2. אירועים (מישהו מחליק על בננה) נדמים לנו כחולפים - האיש החליק על הבננה, ועכשיו הוא כבר לא (למה אתה צוחק? רשע מרושע). ההחלקה הייתה ואיננה.
3. (זה הבשר) ההסבר הסביר היחיד הוא שלאירועים באמת יש את התכונות שנדמה לנו שיש להם. למה נדמה לי שאני חווה את האירוע עכשיו? כי הוא מתרחש עכשיו. למה נדמה לי שהוא חולף? כי הוא חולף¹.
4. כלומר, יש כאלו תכונות עכשווי וחולף - כלומר, הזמן זורם, ורדוקציוניזם שקרי.

לורי פול (L.A. Paul) תוקפת את 3.:

• להגיד שמשהו נחווה על ידינו כהווה זה להגיד שמשהו נחווה על ידינו (כלומר, אין דבר כזה "להיות הווה" - זה פשוט נחווה) "קרמיט נראה לי ירוק" ו"קרמיט נראה לי ירוק עכשיו" זה ממש אות והדבר: עכשיו חסר ערך כאן, עובדה ביולוגית (ולא מטאפיזית).

• להגיד שמשהו נחווה על ידינו כחולף זה להגיד שמצב המוח שלי כרגע הוא כזה שחווה את אותו המשהו. כשאנו חווים את "קרמיט הירוק מחליק על בננה" נדמה לנו שהנה, הישבן שלו הולך ומתקרב לרצפה - אבל אין פה שום דבר חולף; זה פשוט מצב העניינים של המוח שלנו. כמו שסרט נדמה לנו כחולף אבל הוא בעצם מצב מוחי שמורכב מרכיבים נצחיים (אוסף של תמונות), כך גם אירועים.

אבל להסבר של לורי יש מחיר: כל החוויות הזמניות שלנו הן אשליות (אוי). אפשר "לאכול את זה" כ:

• נכון. אם אתה רוצה ללכת לפי מה שנדמה לך, אל תעשה מטאפיזיקה.
• לא נכון. מטאפיזיקה טובה מנסה לשמר כל מה שניתן לשמר - מניסיון אמפירי, ומאינטואיציה; המשחק הוא למצוא עמדה גם הסברית, וגם לא רצחנית. למה שאקבל את זה שכל החוויות שלי הן אשליות?

התנגדות תודה לאל שזה נגמר

זוהי התנגדות של Prior.

תחשבו על מיגרנה (כאב ראש כל כך חזק שאור כואב). ברגע שהיא תסתיים, אין תגובה הגיונית מלבד תודה לאל שזה נגמר.

אבל אם עובדות הן יישים נצחיים כאלה, אין תודה לאל שזה נגמר - למה שתגיד תודה לאל שזה נגמר? זה לא נגמר, זה ישנו! ואם כאב הראש הוא עתידי - על מה בדיוק אנחנו מודים? תודה לאל שזה נגמר נהיה לא הגיונית.

Sider משיב בפרודיה שלוקחת את מה שפריור אומר על זמן, למרחב.

נניח ויש שריפה בכרמל. אנחנו, באר שבעים בדם, אומרים, תודה לאל שהאש רחוקה. אבל אם רחוק לא היה יחסי, כמו בזמן, אותן העובדות של הכרמל הן אותן העובדות שלא בכרמל, כלל-מקומיות - דין באר שבע כדין הכרמל. לא ברור על מה אני מודה כשאני אומר תודה לאל שהאש רחוקה. אני בוודאי לא אומר תודה לאל שהשריפה בכרמל - הרי יכולתי להגיד את זה גם בכרמל, וזה לא הגיוני.

ברור שמשהו בהקבלה של פריור מתחרבש. אני הרי אומר תודה על אמיתות הטענה שיש מרחק ביני לבין הכרמל; אם הייתי בכרמל, לא הייתי יכול להודות על האמת הזו - השריפה לא הייתה רחוקה!

סיידר טוען שאמיתות הטענה נחה על שתי עובדות שאינן יחסיות למקום: - אני נמצא במרחק X מהר הכרמל - השריפה היא בכרמל

הראשונה קשורה אליי, והשנייה לא, ומה שאני מודה עליו הוא השילוב בין השניים. כך גם אצל פריור.

ב20 באוקטובר 2020 17:24 אני אומר תודה לאל שזה נגמר, על המיגרנה שלי. ב10:22 עוד כואב לי הראש, ולכן אני לא יכול להודות לאל. אף על פי כן, מה שהופך את התודה לאל שלי לאמיתי הוא עובדות נצחיות - שב20 לאוקטובר 2020 17:24 אין לי כאב ראש - אני מודה על המרחק, ועל אי-נוכחותו של כאב הראש ברגע מסוים.

עמדת הפנס הזז

הגרסא הנפוצה ביותר של עמדה זו משלבת בין אי-רדוקציוניזם (לקחת זמן דקדוקי ברצינות) וEndurantism.

הבננה שמתחלפת מירוק לצהוב מתמידה בשלמותה לכל אורך התהליך. כשהתהליך מתחיל היא נושאת את התכונה של היות-ירוקה והיות-צהובה-בעתיד, אבל בשיאו העובדות מתחלפות - היא נושאת את התכונה של היות-צהובה והיות-שחורה-בעתיד.

ביקורת

זימרמן טוען שלעמדה זו יש מחירים מטאפיזיים - דברים מוזרים יוצאים אמיתיים. חשבו של על כאבי ראש. אם אנחנו נצחיים (Eternalism), כאב הראש קיים לנצח - פשוט בזמן מסוים. אז אם ב10:22 כואב לי הראש, גם ב17:24 כואב לי הראש (פשוט בזמן אחר), וזה כמובן מוזר - יש כאבי ראש שלא כואבים.

כאב הראש קיים לנצח (בעבר). גם מלחמת העולם השנייה קיימת לנצח (בעבר). אבל אם היא קיימת, איזה תכונות יש לה בהווה? בהווה אין למלחמת העולם השנייה תכונות - היא התרחשה איפושהו, אבל בהווה היא כבר לא. קיימת מלחמה, שעכשיו לא מתרחשת איפושהו. זה מוזר.

הבננה, שנרקבה כבר, הייתה ירוקה וצהובה, אבל היא קיימת עכשיו. היא קיימת עכשיו, אבל אין לה שום צבע - היא נרקבה כבר. זה מוזר שקיימת עכשיו בננה בלי צבע.

סוציולוגית, מטאפיזיקאים לא אוהבים את המחיר הזה, והעמדה הזו לא מאוד מקובלת.

Presentism

Presentism מניח Endurantism, ויוצא משהו כזה.

• הבננה מבשילה והופכת מירוקה לצהובה.
• הבננה תמיד קיימת (Endurantism).
• בתחילת התהליך הבננה היא ירוקה ותהיה צהובה. בסופו הבננה היא צהובה ותהיה שחורה.
• יש רק הווה (Presentism).
• לא תמצאו מצב שהבננה קיימת, אבל לא נמצאת בו (יש רק הווה).
• כלומר, כשהבננה בוסרית, אין כזה דבר שהבננה תהיה צהובה, כי אין עתיד (ואין בננה).

כלומר, כמו העובדות, הבננה באה ויוצאת מידיי קיום.

היא פתוחה להרבה התנגדויות. אחת מהן כרוכה בתורת היחסות הפרטית, ואנחנו אוהבים לחיות אז לא נכנס לזה. אבל יש עוד!

ההתנגדות מיחסים חוצי זמן

• יש כמה פילוסופים אמריקאים שמעריצים כמה פילוסופים יווניים עתיקים.

מה זה אומר? קשה לתפוס את זה בשפה זמנית:

• קיים עכשיו X וגם Y כך שX פילוסוף אמריקני וY פילוסוף יווני עתיק וX מעריץ את Y.

  זה שקרי תחת Presentism - אין פילוסופים יוונים עתיקים (יש רק הווה).

ההתנגדות מטעמים לאמת

אם טענה כזו או אחרת נכונה, חייב להיות משהו שהופך אותה לכזו:

• עקרון "עושה האמת" - בעבור כל טענה אמיתית ישנה ישות - "עושה אמת" - שקיומה מספיק לכינון האמיתיות של הטענה.

• עקרון נסכמות האמת - זהותן של הטענות האמיתיות נסמכת על הישיים הקיימים, התכונות שלהם, והיחסים שהם עומדים בהם; אין זה אפשרי שאותו האובייקטים יתקיימו, יישאו את אותן התכונות, ויעמדו באותם היחסים, ושעדיין טענות שונות תהיינה נכונות. כלומר, אמת נסמכת על מצב העניינים האונטולוגי בעולם.

Presentism מפר את שתי העקרונות האלו.

נטען שהבננה הייתה ירוקה. הטענה נכונה עכשיו, אבל:

• אין שום דבר עכשיו שהופך אותה לאמיתית (הבננה כבר לא ירוקה).
• הטענה יכולה להיות שקרית בעולם זהה לשלנו לחלוטין (היא יכלה לא להתקיים בכלל).

Presentism יכול להשיב שטענות עם זמן דקדוקי (הבננה הייתה ירוקה) נהפכות לאמיתיות בזכות עובדות עם זמן דקדוקי, שקיימות עכשיו (ברגע זה, הבננה הייתה ירוקה). אבל במקרה כזה עובדות מתקיימות עכשיו מבלי שהמושא שלהן קיים בכלל עכשיו, וזה לא הגיוני (הבננה איננה מזמן; למה יש עובדות עליה?).

Presentism כופר בהאשמה הזו, ולא רואה בעיה בנוכחות של עובדה אודות משהו שהיה - עובדות עם זמן דקדוקי. בהתבסס על הזמן הדקדוקי הוא טוען גם כנגד עקרון נסמכות האמת - שצריך להיות שזה לא ייתכן שאותו האובייקט יתקיים בעבר, בהווה ובעתיד כך שיש לו, היה לו ותהיינה לו את אותן התכונות ויעמוד באותם היחסים, ושטענות שונות (הנסמכות עליו) עדיין יהיו אמיתיות; קרי, אם הבננה, הייתה, עודנה ותהיה ירוקה, אין זה אפשרי להגיד שהבננה הבננה ירוקה ו הבננה צהובה תהיינה אמיתיות שתיהן.

המתנגד ישיב שזו הוספת תכונות לעולם ממש (העולם הזה הוא כך שיש לו את התכונה שבו הבננה הייתה ירוקה) , וזה כמובן לא הגיוני (הוספת תכונות לעולם ולא ליישים שבו זו רמאות אונטולוגית).

---

1. מלואיס. ↩↩

2. אני בוחר לתקוף את 2., בגלל בודהיזם. (בודהיזם זה לא מטאפיזיקה, אז זה תכסיס מלוכלך.) ↩

3. ממים מטופשים: It is what it is vs it do be like that sometimes. ↩

4. קרי:

   1. השאלה היא לא אם פרדורנטיזם אמיתי, אלא אם צמצום זמן תחבירי הוא אמיתי.

   2. אם קיבלת צמצום זמן תחבירי, אין לך מה לבחור בעד או נגד פרדורנטיזם לפי זה.

   ↩

5. אני אוהב עברית, אבל איכסה פיכסה. ↩