אילו חלקים יש לי?
מאמרים
אורי מזהיר שהנושא הזה נועד לעצבן אותנו במטרה תחילה. למשל,
החידה של דיאון ותיאון¶
פילון האלקסנדרוני מתאר את החידה של הפילוסוף קריסיפוס -
Suppose that Dion is a regular man whose left foot is annihilated at time \(t\). Prior to \(t\), Dion is exactly located in a region that is shaped like a fully intact man. After losing his foot, Dion is exactly located in a region (call it \(R\)) that is shaped like a man who is missing his left foot. If there was an object inhabiting \(R\) prior to \(t\)—call this object either “Dion’s left foot complement” or “Theon”—then you might ask what is the relationship is between Dion and this object after \(t\)
כלומר, היה אדם בשם דיאון. דיאון מאבד בנסיבות מוזרות את כף רגלו השמאלית, מבלי לזוז, ושרד את האירוע. עתה יש משהו בצורה של דיאון, באותו המקום, זולת כף רגלו השמאלית - המשלים-לכף-רגל-שמאל של דיאון. מה קרה לעצם הזה? מהו היחס בין דיאון, שממלא את \(R\) אחרי זמן \(t\), לבין העצם הזה שמילא את \(R\) לפני זמן \(t\) ("תיאון" - משלים כף רגלו השמאלית של דיאון)?
אין חלקים שרירותיים¶
ואן אינוואגן ואולסון דוחים את קיומו של "תיאון", או כף הרגל השמאלית של דיאון. דיאון הוא שלם ללא חלקים כאלה ואחרים שממלאים איזורים בחלל - יש "דיאון", אבל חלקים שממלאים אזורים בחלל - אין; אין "כף הרגל השמאלית של דיאון".
למה ואן אינווגן חושב שאין לנו רגליים?
- דיאון שורד את השמדת כף רגלו השמאלית. אם היה "תיאון", גם הוא שורד את זה - לא קרה לו כלום (תיאון נותק מדיון, אבל באיזור של תיאון הכל בסדר).
- אם תיאון אי פעם היה קיים, תיאון ודיאון ממלאים את אותו האיזור במרחב, וחופפים את כל חלקיהם החופפים (של תיאון).
- אבל, זה לא אפשרי; שני עצמים חומריים לא יכולים להתקיים באותו האיזור במרחב.
- כלומר, אין ומעולם לא היה תיאון. תאכלו מודוס טולנס.
- כלומר, תיאון אינו שונה מרגל שמאל של דיאון מבחינה מטאפיזית; כל הבדל, אם יש כזה, הוא שרירותי.
- כלומר, אין ומעולם לא התקיימו לא תיאון ולא כף רגלו השמאלית של דיאון.
אין שום סיבה שתיאון ייכחד מפגיעה במשהו שהוא לא הוא; דיאון עצמו שורד את הפגיעה; וכך יוצא שיש שני יישים באותו האיזור בדיוק, וזה כמובן אבסורד.
(אורי מדגיש: זו מרגישה כמו שאלה סמנטית קטנונית ולא שאלה מטאפיזית רצינית. טוב מאוד).
אולסון מציע טיעון דומה:
- אם תיאון קיים, אז גם תיאון וגם דיאון הם ישים בעלי מוח אחד וכך ישנה גם אחדות במצביהם הפסיכולוגיים.
- אבל, אין יותר מעצם אחד עם המצבים הפסיכולוגיים של דיאון - יש רק את דיאון.
- כלומר, אין תיאון.
- אבל, תיאון לא שונה בשום אופן לא שרירותי מרגל שמאל של דיאון.
- כלומר, אין גם את רגל שמאל של דיאון.
אבל, גם דיאון לכאורה הוא חלק משלם גדול יותר כזה או אחר. למה הקיום שלו לא שרירותי מטאפיזית, כמו חלקיו?
לואן אינווגן ולאולסון יש תשובות שונות. הראשון אומר:
- דיאון הוא אורגניזם - יצור שיש לו חיים; יש הנושא את התכונה של להיות-חי. התכונה הזו היא הבדל משמעותי מבחינה מטאפיזית.
והשני מוסיף: - לא רק שדיאון הוא אורגניזם - הוא גם יש חושב. גם זו תכונה משמעותית מטאפיזית: הוא לא סתם חומר, הוא גם חי, ואפילו חושב1.
אז למה שנקנה נעליים?
ביקורת¶
להרבה אנשים יש כפות רגליים.
לזאת ניתן להשיב - נדמה לנו שזה נכון. אבל אפשר להסביר את זה כאינטואיציה שקיימים יישים שהם חלקים לא-שרירותיים. כלומר, אין כפות רגליים - יש דברים שמסודרים בצורת כף רגל.
ברווזוני גומי. לא קיימים.
הטיעון של אולסון נשען על נוכחותם הבלעדית של המצבים הפסיכולוגים של דיאון בדיאון - רק לדיאון יש את מצביו הפסיכולוגים של דיאון. ניתן לטעון שזה לא המצב - שכל יש בעל המוח ומערכת העצבים של דיאון נושא את המצבים הפסיכולוגיים של דיאון.
אולי אפשר להגיד שהוא הדבר החושב היחיד שאינו חלק ממשהו אחר, או לכל הפחות הדבר החושב הכי גדול עם המצבים של דיאון. למה שלא נגיד את זה?
אולסון טעון כנגד שהעמדה שלו מניחה שבכל תת-איזור של דיאון יש אובייקט שרירותי חושב.
אבל אז, מה קורה כשדיאון אומר "אני"? למה מותר לנו להגיד את זה?
-
היא מצביעה על כל היישים החושבים. "דיאון" הוא לא שם דבר אחד.
-
היא מצביעה על האובייקט הגדול ביותר שנושא את המוח של דיאון - חייב להיות אחד כזה. אבל לא ברור ש"דיאון" זה יש מובחן מספיק בכדי לכונן דבר אחד ויחיד כזה (השיער שלו הוא דיאון? זה סתם חלבון; את הלכלוכים? הציפורניים?...). איפה דיאון נגמר?
יתרה מכך, העמדה של דיאון נשענת על כך שכל מה שעונה ל"דיאון" מכיל את המוח השלו וככזה את המצבים הפסיכולוגיים שלו. אבל, המוח יכול לשרוד והמצבים הפסיכולוגיים - לאו דווקא; המוח הוא גיבוב חומרי, ונשאר גם לאחר המוות - בלי לייצר יותר מחשבות.
העמדות של ואן אינווגן ושל אולסון, כמובן, מוזרות. אין לכם כפות רגליים, ואין שולחנות או ברווזי גומי: יש רק פשוטים, שמסודרים בצורות כאלו וכאלו, שאנחנו אוהבים לקרוא להם ברווז גומי. הם לא יוצרים יש - הם ריבוי.
זו נשמעת כמו נקודה קטנונית למטאפיזיקאים, קנטרנים, ומטאפיזיקאים קנטרנים. כארמייקל חושב אחרת.
יש רק חלקים רגילים¶
לטענתו, יש הבדל מטאפיזי מעניין בין כף הרגל השמאלית של דיאון לתיאון. למה?
כארמייקל חושב שאינווגן חייב להגיד כך: אם תיאון קיים אחרי \(t\), אזי שיש שני עצמים חומריים באותו המקום - תיאון וכף רגלו השמאלית של דיאון. זאת אמרנו. אבל קיומה של כף רגל שמאל של דיאון לא גורר את זה - וזה הבדל משמעותי מטאפיזית. כלומר, ההבדל הנובע משני היישים הוא משמעותי מטאפיזית. הרעיון של אולסון נופל באופן דומה: קיומם של יישים חושבים מרובים לעומת דיאון הוא הבדל משמעותי מטאפיזית.
יש חלקים¶
בייקר וזימרמן חושבים שאחרי \(t\) גם דיאון ותיאון קיימים - ישנם שני עצמים פיזיקליים שונים באותו המקום ובאותו הזמן, המורכבים מאותם חלקים חומריים.
המחיר של העמדה, הוא שצריך להסביר - איך ישנם שני עצמים פיזיקליים באותו הזמן ובאותו המקום בדיוק?
בייקר אומר כך -
ב450 לפנה"ס, הפסל מירון (Myron) פיסל את הΔισκοβόλος (דיסקובולוס - "זורק הדיסקוס"). הΔισκοβόλος לא שרד, ויש לנו רק העתקי שיש רומיים.
נניח ומירון יצר את המקור, מארד, כך:
- יצק את החצי הימני לתבנית מתאימה אחת
- יצק את החצי השמאלי לתבנית מתאימה אחרת
- התיך את החלקים ברגע אחד, וחיבר אותם (נניח לצורך הדרמה שבאותו הרגע אמר - "הריני קורא לגוש הארד שנוצר בהלחמה זו גושארד").
באותו הרגע בדיוק, אפשר לחשוב ששני דברים באו לכדי קיום: גוש הארד (נכנה אותו "גושארד" - \(BP\)) השלם שממנו עשוי הΔισκοβόλος, והפסל - Δισκοβόλος).
אי אז כשהוא אבד, שני הדברים האלו אבדו: גם גוש הארד \(BP\) חדל מלהתקיים, ובזאת גם הפסל.
בייקר טוען:
- Δισκοβόλος הוא פסל.
- \(BP\) אינו פסל - הוא יכול להיות קיים מבלי להיות פסל (סתם גוש ארד)
פסל היא מילת סוג - באות בשתי טעמים:
-
מילת עצם (פסל, צבי, חתול) מסמנת מהות - שום דבר שהוא חתול לא יכול להמשיך להתקיים ולהפסיק להיות חתול; היות-חתול מהותית לכל החתולים.
כלומר, אנחנו מסווגים את Δισκοβόλος כעצם - הוא פסל, ולא יכול להפסיק להיות פסל ועדיין להתקיים.
-
מילת שלב (גבר, אישה, שלב) מסמנת שלב - הייתי ילד, ועכשיו אני גבר; שתי המילים האלו מתארות שלב, ששרדתי - לא הפסקתי להתקיים כי הפסקתי להיות ילד.
אם נתיח את גוש הארד, Δισκοβόλος יושמד, אך לא גוש הארד \(BP\). כלומר, \(BP\) הוא לא פסל במהותו.
כלומר, הנחנו שΔισκοβόλος הוא מילת עצם, וש\(BP\) מציין שלב - לא מהות. \(BP\) וΔισκοβόλος הם שונים - כי האחד פסל במהותו, והשני לא2.
אם הם שונים, הרי ששני עצמים פיזיקליים יכולים להיות באותו המקום ובאותו הזמן!
Δισκοβόλος ו\(BP\). מתקיימים באותו המקום ובאותו הזמן (ויקיפדיה).
ביקורת¶
- לΔισκοβόλος ול\(BP\) יש את אותם האטומים ממש כחלקים. כל אטום של Δισκοβόλος הוא אטום של \(BP\) ולהיפך.
-
אם לΔισκοβόλος ול\(BP\) יש את אותם האטומים כחלקים:
- או שהם זהים זה לזה
- או שהם שונים זה מזה בסוג
-
אם הם דברים מסוגים שונים, אז חייב להיות משהו שנכון על האחד ולא על האחר, שמבחין ביניהם.
- אין דבר כזה.
- לפיכך, Δισκοβόλος זהה ל\(BP\).
בייקר אומרת שהם שונים למרות שהם מורכבים מאותם האטומים, משום שהם שונים בסוג. אלו שתי ההנחות הראשונות בטיעון לעיל. הטיעון הזה מבקש לומר - למה הם שונים בסוג? לפי מה? סתם ככה? אין לזה שום הצדקה; בייקר חייבת לנו הסבר מטאפיזי ללמה הם שונים בסוגים.
בייקר משיבה שΔισκοβόλος ו\(BP\) שונים בסוגים משום שרק אחד מהם בדיוק הוא במהותו פסל. יתרה מכך, היות-פסל היא תכונה חיצונית (איך אנחנו מתייחסים אליו), בעוד שהיות-גוש-ארד היא תכונה פנימית (ההרכב הפיזיקלי שלו).
זימרמן מסכים עם בייקר - ומציע טיעון אחר לטובת קיום של שני עצמים באותו המקום ובזמן:
- ישנן כמויות (מסות) של חומר (המים בכוס שלי, הזהב בטבעת שלי, החומר בגוף שלי). מסות לא יכולות לקבל או לאבד חלקים - אי אפשר לקחת את מסת הארד שבΔισκοβόλος ולהוסיף או לגרוע ממנה חומר כך שתישאר מסת הארד שבΔισκοβόλος - היא תהיה מסה אחרת.
- הגוף שלי יכול לרכוש או לאבד חלקים - אני יכול להרזות, להשמין, לגדל שיער, לגלח שיער...
- כלומר, הגוף שלי נבדל מכמות החומר בגוף שלי.
- לפיכך, שני עצמים יכולים להתקיים באותו המקום ובאותו הזמן.
כארמייקל לא אוהב את הטיעון של זימרמן. הוא אומר כך -
- זה שהגוף שלי נבדל מכמות החומר שממנו הוא עשוי לא גורר את המסקנה - ששני עצמים יכולים להתקיים באותו המקום באותו הזמן.
למה?
- מסות של חומר הן לא עצמים בכלל. במקום זאת, כמות החומר ב\(X\) זה ביטוי שלא מורה על אף עצם (אלא על ריבוי - החלקים של \(X\)).
זימרמן משיב -
נניח והעולם לא היה מסתדר באטומים - והיה לא רק חומר, אלא גם עוד סוג של חומר - גוש - שלא מתחלק לאטומים (קצת כמו שלייבניץ חשב על חומר - בר חלוקה עד אינסוף). נניח וכמות של הגוש הייתה מסתדרת בצורה של בעל חיים. אז התכסיס של כארמייקל לא היה עובד - הוא מניח שאי-אז בסוף בעל יש חלקים פשוטים, בלתי-ניתנים לחלוקה. ואם אין כזה? אין שום נקודה לעצור, והתרגיל נופל.
מצד שני, ממשיך זימרמן, אולי כארמייקל ירצה להגיד שהגוש לא היה שורד את הסתדרותו כבעל חיים. אבל, אומר זימרמן, גם זה לא עובד - כי אתה לא משמיד את המסה; אין שום סיבה לחשוב שהתרחש שינוי.
כארמייקל מציע תשובת נגד -
כמות הגוש שמרכיבה את בעל החיים נכחדת ברגע שבעל החיים מתחיל להתקיים, וארגון מחדש כן יכול להרוס מסה של חומר. למה? משום שבעל חיים חייב בחלקים שיכולים לנוע באופן חופשי האחד ביחס השני - מה שמסות של חומר לא שורדות, ובכלל לא חייבות חלקים שנעים בחופשיות (אין כאלה בגוש ארד כמו \(BP\)).
בשלב הזה, אומר אורי, אולי כבר התייאשנו. למה מלכתחילה אנחנו מתווכחים על השאלות המוזרות האלה - האם מותר לי להגיד שיש לי כף רגל? האם אני חייב להגיד שיש לי פשוטים שמסודרים בצורת כף רגל? האם יש הבדל ביני לבין הגוף שלי? בין הגוף שלי לבין החומר שממנו הוא עשוי? או שאלו כינויים רודפים?
זה מרגיש שאין תשובות טובות לשאלות האלו. אולי אין תשובות אובייקטיביות לשאלות קיום?
-
אולסון לא כזה רוצה - מבחינתו יצורים חיים וחושבים הם היינו הך - אבל הוא ממש יכול. ↩
-
משחק על עקרון הזהות של הבלתי-נבדלים (לייבניץ). ↩