פילוסופיה נוצרית של ימי הביניים

^בזיליקת^ ^Notre-dame^ ^de^ ^Fourviere,^ ^ליון,^ ^צרפת^

יחסי היהדות והנצרות הם תופעה מיוחדת. הנצרות יצאה בבירור מהיהדות - כל אבותיה המייסדים היו יהודים דתיים - ולמרות זאת, היחסים בין הדתות עכורים¹.

מקורות¶

ישו נולד (בשנת 0) בממלכת יהודה, ממלכת חסות רומית - לא לגמרי ממלכה עצמאית ולא לגמרי פרובינקיה. באותה העת, היהדות נחלקה לשלוש קהילות עיקריות² - קהילת א"י, קהילת מצרים, וקהילת בבל - בקירוב הגדולה ביותר. הקהילות היהודיות ניחנו בריבוי טבעי³ גבוה ביחס לאוכלוסיה הסובבת, ואופיינו בגרעין 'קשה' של קהילה יהודית ותיקה, שסביבו המוני מתגיירים או עובדי האל בדרגות קרבה שונות⁴ ליהדות שכונו יראי ה'.

ייסוד¶

בתקופתו של ישו, היהודים נחלקו לשלוש זרמים - הפרושים, הצדוקים, והאיסיים. כל אחת מן הקבוצות הללו הייתה קשורה למנהיג כריזמטי אחר. ישו נקשר ליוחנן המטביל¹¹ - מורו של ישו, מקרב הפרושים - והלה מאמץ את ישו אל חיקו בשלהי גיל העשרה לחייו. ישו ממשיך להקים קבוצה פרושים אחרת, יהודית ארץ ישראלית.

הנצרות מורכבת מהברית הישנה - התנ"ך היהודי, בסדר אחר ותוספות⁵, והברית החדשה - המורכבת מארבע אוונגליונים⁶ , השליחים, והאפוקליסוס⁷. תפקידו של ישו לא היה חכם קנאי, בדומה לרוב היהדות, אלא צדיק⁸ שחולל ניסים שונים - לרפא חולים, להביא לחם, להחיות מתים, וכו'. ישו ראה בניסים שהוא עושה אות לצדקת דבריו. הניסים משחקים תפקיד מרכזי בנצרות, העולה בכמה מונים על תפקידם ביהודות. התגובה לניסים של ישו נעה בין קבלה ('זה המשיח!'), לייחוס כוונה רעה ('זה השטן!'), להכחשה ('זה סיפורי סבתא!'). עוד לפני תקופתו של ישו שרר מתח בין החכמים לצדיקים, וישו שיחק על תחושת העליונות של החכמים (אמרה מפורסמת: 'לא משנה מה נכנס לפה⁹, אלא מה יוצא מהפה'). קבוצות שוליים שונות¹⁰ נמשכו לכריזמטיות של ישו, שנהפך למנהיג דתי בולט. מעמדו העולה של ישו החל לאיים על הקהילות המרכזיות בארץ. הקהילות בארץ היו קהילות גדולות, שלהן היה מונופל על הגזענות כנגד הזרים, שאיתם היו שרויים במתח מתמיד (זאת לעומת הקהילות הקטנות, שחיו בקרב הגויים ולא זכו ל"זכות" שכזו). גם ישו החזיק באמונות כנגד הזרים בארץ - כנענים, רומאים ויוונים, כמחצית מהאוכלוסיה.

מסופר, למשל, על מקרה שבו ישו הסתובב עם פמלייתו בגליל, איזור יהודי מובהק מאז כיבושי החשמונאים, וריפא חולים, כאשר ניגשה אליו אישה פיניקית מצידון. ישו סירב לרפא את האישה, שבחרה לנסות את מזלה בקרב היהודים. האישה מזדנבת אחר השיירה בתחנונים, וישו מסרב להביא לה אוכל ("לא מביאים אוכל המיועד ליהודים לכלבים"). לבסוף, ישו משתכנע לאור תחנוניה של האישה ("כשיש מספיק אוכל, מביאים גם לכלבים"), ומרפא את האישה.

מות ישו¶

המתח שמעורר ישו מוביל לכך שמלשינים עליו לרומאים שתיכנן מרד; זהות המלשינים נתונה במחלוקת מרה עד היום. הרומאים, להוטים להסכים לכל רעיון שמורדים בהם, מוציאים את ישו להורג בצליבה¹² דרמטית. יחד עם ישו, נועד לצליבה מנהיג של מרד מקומי קטן; המוציא להורג, פונטיאוס פילאטוס, שואל את העם על מי לרחם. העם בוחר במנהיג השני, וישו מוצא להורג (פילאטוס קבע כי "לא ידי היו ששפכו את הדם הנקי הזה").

פילאטוס קיווה שעם מותו של ישו ימחוק את השפעתה של הכת שלו; צליבתו של ישו הייתה כישלון יוצא דופן בהקשר הזה. כעת, במקום מחולל ניסים אחד, כל תלמידיו של ישו נהפכו כעת למחוללי ניסים - והכת מתפשטת כאש בשדה קוצים. הכת של ישו, שנולדה בגליל, מתשפטת לדמשק - אז קהילה יהודית גדולה. קהילת דמשק נחלקה ליהודים מקומיים, וליהודים דוברי יוונית. לפתע, רבים מהיהודים בדמשק מתחילים להאמין בישו, מה שמניע את דמשק לבקש מהרומאים להילחם בכת היהודית הזו בקרבם. השליח מקרב היהודים, שאול מתראקיה (שנהפך לפאולוס), לוקה בחיזיון בדרך, ומצטרף לפתע בלהט לכת החדשה.

התפשטות¶

כדי להבין מה קרה לשאול, צריך להבין את ההבדל בין הקהילה היהודית בארץ לזו בגולה. הקהילה בארץ רואה ביהדות אמצעי לבנות קהילה גדולה בארץ ישראל; הקהילה בגולה עסוקה במעלותיה של היהדות באשר היא. שאול הגיע מקהילה כזו בגולה - קהילה קטנה באיזור תראקיה - ולכן חיפש את תרומתה של היהדות לאנושות. מסיבה זו, מרגע שהשתכנע בטובתה של הכת החדשה - הנצרות - החל לפתע להפיץ אותה בקרב העולם, לרבות הגויים.

יחד עם פאולוס, כמה מתלמידים הקרובים ביותר של ישו (כולם מארץ ישראל) - לרבות פטרוס (יעקב¹³) תפסו את הנהגת הכת. מתפתחת בין התלמידים השונים מחלוקת. יעקב ושאר התלמידים רואים עצמם כתת-קבוצה של היהדות; צירוף הגויים על ידי פאולוס מזעזע אותם. בסופו של דבר הם קובעים שאדם שנלד יהודי ימשיך לקיים מצוות, וייהפך ליהודי נוצרי. מנגד, אלו שלא נולדו יהודים, פטורים ממצוות ונהפכים אף הם לנוצרים, בלתי יהודים¹⁴. היהודים הנוצרים בקבוצותיהם השונות התבוללו בהדרגה (לתוך האיסלאם דווקא) ונעלמו כמעט לחלוטין¹⁵; מנגד, פאולוס זכה להצלחה מסחררת בהמרת הגויים, והקבוצה הלא-יהודית נהפכה במהרה לדומיננטית.

הביקורת מן הקבוצות הלא-יהודיות, שיושבות כעת מחוץ לארץ, נשמעת אחרת לגמרי מהביקורת של ישו, מתוך ארץ ישראל והיהדות, ומתפתחת עוינות מובהקת בין הנצרות ליהדות. כעת, כשאותם האנשים מקריאים את אותם המילים ממש של ישו, הם מצמיחים זהות נפרדת לחלוטין. יש בכך אירוניה עסיסית - ישו, יהודי דתי, שלא אהב גויים וחשב שהרעיון שיאמינו באל אחד מגוחך, נהפך במילותיו ממש לנציג אותם הגויים שכנגדם טען, בטענותיהם נגד היהדות.

כעת נשאלת השאלה -

איך ייתכן שתופעה תוך-יהודית קטנה נהפכה לגל ש'הדביק' תוך כמה מאות שנים מיליוני גויים?

פאולוס פועל בעיקר בקרב יראי ה'. פאולוס הקפיד ללכת רק למקומות עם קהילות יהודיות קטנות, שסביבן התרכזו גם מספרים גדולים של יראי ה'. בכל מקום שהגיע אליו, זו הקבוצה שאליה דיברה הנצרות; פאולוס מגיש להן יהדות מבלי מחסומי המצוות והמילה שמפריעים להם לממש את זיקתם לדת. בכך משחק פאולוס על המתח בין הזהות הדתית לזהות הלאומית, בכך שאפשר למאמינים החדשים לשמור את זהותם הלאומית. הנצרות לא דרשה המרה של לאום - ואפילו לא חתונה בלעדית עם נוצרים אחרים. זאת בניגוד ליהדות, שבה זהות דתית ולאומית קשורות קשר הדוק.

להמחשה, קחו את אוגוסטינוס - בראש ובראשונה רומי, לטיני, שזיפזפ בין דתות כל חייו. גם כשבחר לבסוף להישאר נוצרי, וחרף השינויים שעבר, אוגוסטינוס שמר על הלאומיות שלו - רומי לטיני - לכל אורך חייו. מנגד, קחו יהודי אמריקאי - הוא בראש ובראשונה חלק מהלאום היהודי, ומהדת היהודי, אבל נושא אזרחות אמריקנית; מקום מושבו הוא אלמנט שלישי, מודרני, על תפיסה לאומית דתית אחידה בקרב היהודים. הנצרות דורשת רק אמונה; היהדות דורשת יותר מהאמונה¹⁶.

פאולוס לא עיוור להבדל הזה; הבחירה לדבוק באמונה בלבד היא מרידה גלויה שלו בערכי היהדות ממנה בא. היהדות, אז ועד היום, נחלקה לשני זרמים עיקריים באשר למתגיירים - האחד, בעד גיור ותעמולה מיסיונרית, הדוגל ביהדות פתוחה לכל מי שמקיים את התהליך, והשני - שמייחס את היהדות כתופעה ייחודית, סגורה ליהודים, שדוחה מעליו את המתגיירים. פאולוס צמח מן הזרם הראשון, והנצרות היא מעין הקצנה שלו. ביהדות, מנגד, שלט הזרם השני ברוב תולדותיה. במשך זמן עצום - ממרד בר כוכבא ב135 עד המאה ה20 בערך - היהודים לא קיבלו כלל מגוירים!

התפיסה של פאולוס עבדה מצוין; עד מותו התנצרו המוני אנשים וקמו קהילות נוצריות, שהמוצא של רובן מנותק מן היהדות לחלוטין. להצלחה ישנן שתי סיבות עיקריות: - ירידת קרנה של הפגאניות. כבר מאות שנים לפני הספירה, הפאגאניות יוצאת מן האופנה והאמונה הפגאנית דועכת.

במקביל לנצרות צמחו קבוצות מתחרות אחרות. הראשונה שבהן היא הפילוסופיה - בעיקר הספקנית - שספחה מאמינים רבים. השנייה היא קבוצת דתות המזרח¹⁷, דוגמת המניכאיים¹⁸ והזורואסטריזם - מאיזור פרס - כמו גם כת לאלה איזיס המצרית. הקבוצות האלו מתחרות עם הנצרות על החלל הריק שהשאירה הפגאניות הדועכת.

האמונה באל אחד כאשר עם פוליתאיסטי מפסיד במלחמה, הוא מאמץ את האל המנצח. כאשר עם מונותאיסטי מפסיד במלחמה, הוא פונה פנימה ומחפש אשמה - משום שקבלת האל של האויב אינה אפשרית. ככה נמחקות מעל המפה אמונות פוליתאיסטיות, בעוד המונותאיזם שורד.

המלצה לסרט: אגורה - על התפתחות הנצרות

עם זאת, המהפך התודעתי מהפוליתאיזם למונותאיזם הוא קשה. לרוב, מתרחש איזשהו מסבר שמוביל לספק באמונה הקיימת. אז, מגיעה ההכרה האמונה החדשה. ולבסוף, מגיעה ההשוואה בין האמונות - זו אשר מרשימה יותר תגבור. הנצרות שיחקה על המשבר הזה בכך שחוללה ניסים, במיוחד כאלו ששברו את הטאבו הפגאני, ובכך הציתה את המשבר הזה והעלתה את קרנה של הנצרות בנשימה אחת¹⁹.

הנצרות מתפשטת כאש בשדה קוצים בעולם הרומי הפגאני החלש²¹ - אולם הרומים 'מייבאים' לנצרות הרבה מהעקרונות של האמונות הפילוסופיות, וכך צומחות תפיסות נוצריות שונות בכל קצוות האימפריה. זאת בנוסף לביטול 'אמצעי המניעה', כפי שעושים היהודים, שמובילה לריבוי טבעי גבוה.

בראשית דרכה, הנצרות היא דת מיעוט נרדפת, שהרומאים רודפים וקוטלים הרבה ממנהיגיה²⁰. האימפריה לא קוטלת רבבות נוצרים, כפי שנהגה ביהודה, אלא מיעוט בכיר. הרדיפה עזרה לגבש את הזהות הנוצרית - הן בקרב הנוצרים והן בקרב האמון, שמודע כעת לכוח העולה החדש.

עד המאה ה4 לספירה, הנצרות מתפשטת בעיקר במזרח האימפריה; נזירים מתחילים להסתובב ברחבי האימפריה ולהטיף. אלא שעד לאותה נקודה, הנצרות היא דת עמומה למדי - המורכבת מקבוצות שונות, שאינן מוגדרות היטב, שעיקר ייחודית היא זניחת האלים הפגאניים והאמונה בישו. כך נמשך המצב עד התנצרותו של הקיסר קונסטנטינוס, במשבר פגאני משלו. כעת מתפתחת אמונה נוצרית עקבית.

התגבשות¶

קונסטנטינוס היה מנהיגה של מערב האימפריה הרומית. התנצרותו על ערש דווי היא האירוע המכונן בהיסטוריה של הנצרות, ואולי של המערב כולו. עם קבלת הנצרות, קונסטנטינוס הפך אותה לדתה של האימפריה הרומית, והפסיק את הרדיפות נגדה תחילה במערב ואחר כך במזרח האימפריה, אותה איחד עם המערב ב324. אין הכוונה שכולם התנצרו מיד - אלא שבין לילה, הנצרות נהפכה מעול על הנוצרים, שהופלו כנגדם ורדפו אותם, ליתרון מובהק - הנוצרים כעת מועדפים בעמדות הכוח. ההעדפה הזו, לצד היתרונות הקודמים של הנצרות, הפיצה את הנצרות ברחבי האימפריה כולה²².

הדוגמה הנוצרית העיקרית התגבשה בועידת ניקיאה, בשנת 325, מתוך רצונו של קונסטנטינוס לעשות סדר בבלגן שהוא האמונה הנוצרית. הדוגמה היא אוסף של אמונות, חי ומתעדכן, שקובע אילו אמונות הן רשמיות - אילו הן כפירה. עד לאותה הנקודה, כל בישופ וכל זרם היה חסר כוח בקביעת זהותו של הכופר: אם אמונה של נוצרי אחר לא מצאה חן בעיניהם, הם יכלו רק לצווח ולא לעשות כלום. מרגע שנוסדה דוגמא, יש תוקף רשמי, בעל כוח, שקובע מי הנוצרי הטוב ומי הנוצרי החוטא.

בועידה התכנסו מאות רבות של בישופים, כאשר כל נושא שעולה לדיון עולה להצבעה. ההצבעה שוויונית לחלוטין - היום, למשל, קולו של הבישופ זהה לקול של כולם. ההחלטות בניקאה קשורות באמונות הבסיסיות ביותר של הנצרות.

הקתולים דבקים עד היום במנגנון הועידות; הזרמים שהתפצלו ממנה חזרו למודל הישן שבו כולם מתווכחים ואין הסכמה²³.

השילוש הקדוש¶

ההחלטה הראשונה היא שבנצרות יש אל אחד, שלו שלוש היבטים²⁴: האב, הבן, ורוח הקודש. התפיסה הזו מכתבת עם הזרמים הניאו-אפלטוניים ששלטו באותה התקופה - שדגלה במעין אור אלוהי שזורם מהשמים אל הארץ. באופן דומה לתפיסת הנפש - מחולקת, אך אחת - האל הנוצרי מחולק אף הוא: האב הוא האלוהות הנשגבת, הבן הוא הדת הארצית, ורוח הקודש היא המתווך ביניהם.

חשוב לשים לב פה - הבן אינו ישו: ישו הוא אדם שנוכח בו הרובד של רוח הקודש, כאילו ישו עוטה את המסכה האלוהית הזו. הבן קיים באל מאז ומעולם, ונקשר באופן חזק במיוחד לישו. בעוד שישנם זרמים שמקדשים את ישו ממש כאל, הנצרות ככלל היא מונותאיסטית, שמכירה רק בהיבט האלוהי שעתה ישו.

ההתלבשות¶

ההתלבשות היא שהאל עוטה גוף אנושי²⁵. כשהוא עושה זאת, הוא חולק את המהות האנושית - האהבות, התאוות והמוות - ואת המהות האלוהית. אלא שלא כולם קיבלו את העמדה הזו - דוגמת המונופיסטים (מהות אחת). המונופיסטים טוענים שישו הוא האלוהים ממש, ושהתיאורים הארציים של ישו הם משלים - הוא לא חלה, או נחלש, או מת. יש כנסיות מונופיסטיות לא קטנות אז ועד היום - כמו הקופטים במצרים ובאתיופיה (שם עד היום), האשורים²⁶, הארמנים והארים. החילוק ביניהם עמוק עד כדי כך שהמונופיסטים ששו לעבר המוסלמים שחילצו אותם מרדיפה קתולית, והארמנים רדפו את הקתולים בשטחם. אלו מגובבות תחת השם הכנסיות המזרחיות.

הפיצול הקתולי-אורתודוקסי¶

מצידו הקתולי של המתרס, נשמרה אחידות גבוהה עד המאה ה11 - 1056 - כולם קיבלו עליהם את ועידת ניקאה. אלא שאז נחלקה הנצרות הניקאית לכנסייה הקתולית ולכנסייה האורתודוקסית. בקיסרות הביזנטית במזרח, הדת קשורה קשר הדוק לממסד - אך במערב חוששים מהקשר הזה. המתח הזה, לצד התפוררותה של האימפריה הביזנטית והבדלים תרבותיים (במערב דיברו לטינית, במזרח - יוונית), יוצר בסופו של דבר פיצוץ (לאחר מאות שנים!) - שנוצר הזרם האורתודוקסי. הפיצוץ נמשך גם אחרי, עד ,1204, מסע הצלב הרביעי²⁷, שם כבשו הקתולים את ביזנטיון האורתודוקסים במקום את האיסלאם - שם היה חשש שהזרמים יתפצלו ל2 דתות.

האורתודוקסים אינם מאמינים בשילוש - אלא שהאב יוצר הן את הבן והן את רוח הקודש. לעומתם, הקתולים סבורים שהאב מייצר את הבן - ויחד, הם מייצרים את רוח הקודש. זוהי מחלוקת filio que (מהבן), שנובעת מהתוספת בלטינית (שם אומרים מהבן, ולא הבן).

הפיצול הפרוטסטנטי¶

ב1517, מתרחש פילוג נוסף, כאשר מרטין לותר פורש מן הכנסייה ומקים זרם חדש. מתוך הזרם הזה נוצר עוד זרם - הקלוויניסטי - שהתנגדו לקתולים אך לא הסכימו עם לותר; לזרם הזה משתייכים רוב הפרוטסטנטים היום.

אם כי עכורים פחות לעומת הדתות הפגאניות ↩
סביב אגן הים התיכון, בקווקז, באיראן ואולי באתיופה התקיימו קהילות נוספות, קטנות יותר ↩
בניגוד לאוכלוסיות אחרות מסביב, שנהגו לנטוש את התינוקות - קבלת התינוק למשפחה הייתה כרוכה בטקס, שטרם לו לא היה פסול לנטוש את התינוק. המנהג הזה הפסיק עם עליית הנצרות. ↩
בקרב הגברים, היו יראי ה' שלא התגיירו ולו בגלל חוסר הנוחות שבברית מילה מאוחרת; הנשים והילדים גוירו, והגברים לא. מנגד, היו גם עובדי אלילים שפשוט הוסיפו את האל היהודי לפנתיאון שלהם, או בני נישואי תערובת. כאן עולה הפער בין יהדות הלכתית - שנובעת מקשר דם עם אם יהודייה - ליהדות תרבותית. ↩
ספרים שנכתבו על ידי יהודים אחרים, בטרם לנצרות, שהיהדות בחרה שלא לקדש והנצרות בחרה שכן. ↩
בשורות - ספרים אודות חייו של ישו ↩
אחרית הימים ↩
גם בכתבים היהודים יש סיפורים דומים, אפילו סביב תקופתו של ישו, של צדיקים מחוללי ניסים, דוגמת חוני המעגל ↩
הכוונה לדיני כשרות, במיוחד כאלו קיצוניים במיוחד שנהגו בקרב החכמים (למשל הימנעות מ'חלב עקום' - שמקורו פרה של אדם לא יהודי - לא הכרחי על פי המצוות) ↩
למשל, בתקופה הזו נהוג היה לסקול זונות באבנים. באחד המקרים, ישו עמד בגופו מול ההמון המוכן לסקול זונה וביקש ש'מי שלא חטא, שיזרוק את האבן הראשונה'. ההמון התפזר והזונות החלו לעקוב אחר ישו. ↩
ממנו הגיע מנהג ההטבלה הנוצרי, שמקורו בטבילה היהודית - במקווה ובעת הגיור. בנצרות הקדומה, ההטבלה הייתה רק בגיל בגרות, במודע - כפי שעושים עד היום הבפטיסטים. הטבילה הנוצרית הנהוגה כיום הגיעה מאוחר יותר. ↩
ההוצאה בהורג לצליבה הייתה שמורה למורדים ברומאים, שאינם היו אזרחים, משום שזו הייתה השיטה הכי כואבת, אכזרית, איטית ובזויה - השמורה לברברים. אזרחים רומאים זכו לבחור אם למות ברעל, או תחת הסכין. באותה התקופה, יהודה לא זכתה לאזרחות רומית - זה הגיע הרבה אחר כך - ולכן מורדים מקרבה נצלבו. ביהודה לבדה נצלבו רבבות בני אדם. ↩
יעקב מכונה אחיו של ישו בברית החדשה; כדי לפתור את הקושי מול האמונה שאמו של ישו הייתה בתולה, הנוצרים מייחסים לכינוי מונח חברי. ↩
תרחיש דומה מופיע שוב בחוק 'תורתו אמונתו' של בן גוריון; בן גוריון ראה בחרדים שריד פרה-היסטורי קטן שימשיך לקיים מצוות מול הרוב היהודי ה'חדש'. ↩
הנביא נאבי באיראן, למשל, הקים דת דואליסטית מתוך קבוצה כזו, ויש כאלו הטוענים שמוחמד הושפע מקבוצה כזו בשלב מוקדם בהתפתחותו הדתית, מה שמסביר את קבלתו את ישו והנביאים והפנייה לכיוון ירושלים. ↩
ההבדל הזה מורגש בהתנהלות בין הדתות. החילוני הממוצע במדינת ישראל ייחשב כמסורתי בחברה נוצרית; המסורתיים בחברה היהודית היו חוצים את התפר ונחשבים דתיים ממש. הקשר כה עמוק ביהדות שעצם הזהות הלאומית היהודית מכילה בתוכה מרכיבים דתיים. ↩
הדתות האלו לא קיימות היום, אבל חלקן שרדו עד מאוחר למדי - המאה ה14 ↩
על שם הנביא, מאני ↩
גם ביהדות מופיע המוטיב הזה - למשל בסיפור של אליהו הנביא מול נביאי הבעל: בכדי להתמודד עם בצורת בארץ, מתכנסים נביאי הבעל ואליהו הנביא מול העם ומבקשים נס. נביאי הבעל מתפללים יום שלם ולא מתרחש דבר; אליהו מחולל מיד נס, שלאורו קובע העם - ה' הוא האלוהים. ↩
אפילו בקטילות האלה יש אלמנט ניסי - בהוצאות להורג המאמינים הנוצרים מפגינים את הדת שלהם בעוצמה, באופן שמרשים את הקהל. ↩
באימפריה הרומית של אותה תקופה, פולחנים לאלים היו אקט ציבורי יותר מאשר אקט דתי - משהו כמו לקום ולשיר את 'התקווה'. ↩
יש כאלו האומרים שההעדפה דווקא פגעה בנצרות, משום שעיקר המתנצרים הם אלו שצמאים לכוח - אלו שמחפשים "ג'וב" טוב. טענה נוספה כנגד הנצרות כדת מדינה היא שהחיבור בין המדינה לדת דווקא פוגע בלהט הדתי - משום שמרגע שהמדינה מממנת את הדת במשכורות גבוהות וצייתנות אוטומטית, אין לאנשי הדת תמריץ אמיתי להפיץ את אמונתם בלהט. ↩
יש גם גורמים יהודיים שאימצו את המודל - אך אין להם כוח אמיתי לאכוף את ההחלטות שלהם. ↩
בועידה השתמשו במונח היווני פרסונה - דמות בתיאטרון יווני. משום שמעט שחקנים שיחקו הרבה דמויות, הם עטו מסכה שסימלה את הדמות שהם משחקים - שלה קרו הפרסונה. ↩
Incarnation - 'אינ' בבתוך, קרנציה כבשר. התרגום העברי המילולי (התבשר) לא מקובל בגלל הקשרי הכשרות. ↩
יש כנסייה נוספת באותו השם - מרעיונותיהם של אריוס ונסטוריוס - שחושבת הפוך לגמרי - שישו היה אדם לחלוטין. המיסיונרים הארים המירו חלק מהשבטים הברברים - הגותים והבורגונדים, ונשאו משקל לא מועט באימפריה הרומית בנקודות מסוימות. הארים נעלמים ב589, לאחר שהמלך שלהם נהפך לקתולי; האשורים הנסטוריים קיימים עד עצם היום הזה. ↩
למרבה האירוניה, המערב הגיע למזרח משום שביזנטיון ביקשה עזרה, ובתוך ההקשר הזה כבשו אותם למשך דור בערך. ↩