אבלר

^אבלר^ ^ואלואיז^

חייו

פייר אבלר (1079-1142) היה פילוסוף צרפתי מהמאה ה12. בזמנו של אבלר, הבכורים היו זוכים לכלל ירושת המשפחה, ושאר הבנים לא זכו לנחלה - מה שהשאיר להם שתי דרכים עיקריות להתפרנס: קריירה צבאית וקריירה דתית. אבלר בחר בקריירה צבאית תחילה, ובהמשך הסב מסלול והתחיל ללמוד, שם הצטיין. הוא לא נכנס תחילה לכנסייה, אלא עסק בבית-ספר בקתדרלה² - המקדים של כנסיות¹. בלארד היה חד בצורה יוצאת דופן, תקף את מוריו בחריפות - והביא אליו את התלמידים, כבר בשנות ה20 בחייו.

לאבלר היה סיפור אהבה מפורסם במיוחד, עם אלואיז³. אלואיז הייתה ממשפחת אצולה גבוהה בכמה דרגות מזו של אבלר. הוריה של אלואיז נפטרו, ודודה היה האפוטרופוס שלה. הוא זיהה את הפוטנציאל הלימודי שלה - אלואיז נודעה בתור האישה המלומדת ביותר בפריז - ולכן הזמין לה מורה בעל שם - אבלר. אלואיז נכנסה להיריון⁴, מה שעורר את חימתו של הדוד, שמעולם לא היה מקבל את אבלר כחתן בנסיבות אחרות. בעקבות הנורמות החברתיות בימי הביניים, השניים התחתנו - ואחרי זמן מה, נפרדו. אבלר ואלואיז טענו שבחרו להיפרד משום שנישואיהם נולדו מחטא. בימי הביניים, נהוג היה שזוגות נשואים נכנסו למנזר לאיזושהי תקופת ניסיון, ואחר כך החליטו אם להיות נזירים או לחיות חיי נישואין⁵. מאחר והנצרות הקתולית אוסרת גירושין, חיי הנזירות - במיוחד לנשים - היוו פתח מילוט לנישואים לא רצויים.

גרסתו של הדוד הרבה פחות סימפטית. הוא טוען שאבלר גבה כסף - ולא מעט - נהנה הנאות אחרות, גבה את הנדוניה של אלואיז, ושילח אותה למנזר כדי להנות עם בחורות אחרות. הדוד שלח לילה אחד לאבלר מספר בריונים - שסירסו אותו. בעקבות זאת, השניים נשארו במנזרים - והחליפו מכתבי אהבה במשך כל חייהם. בנם של השניים חי עם אלואיז. השניים אוחדו בקבורתם במנזר של אלואיז, שם הם עדיין קבורים.

הגותו

אחריות מוסרית

אבלר היה טרוד בשאלת מידת האחריות של אדם על מעשיו⁶. עמדתו של אבלר היא מהקיצוניות⁷ בתחום - והיא, אם אתה מתחרט לאחר עשיית המעשה, אינך אשם. הכוונה היא לא חרטה בפני שופט - אלא חרטה אמיתית בפני עצמו. עמדה זו נובעת מהתפיסה האפלטונית אודות הפער בין הנפש לגוף, ועליונותה של הנפש על הגוף. אולם הנפש היא מהות האדם, אך הגוף לעיתים מצליח לכפות את עצמו על הנפש - ולהשתלט עליה ביצר רע. לכן, כאשר הלהט של הגוף יורד, הבעת החרטה של הנפש מאששת את עליונותה של האנושית על פני היצר - ופוטרת את האדם מאחריות. כל עוד האדם לא השתכנע שמעשיו הם מוסריים - הוא פטור מעונש.

התפיסה הזו בעייתית, כמובן, ברמה הדתית והחינוכית.

השילוש הקדוש

התפיסה הנוצרית מייחסת את כלל תארי האל - הטוב, הרחמים, וכו' - לאל עצמו, ולא לאף אחד מההיבטים שלו. לא הבן הוא טוב, אלא האל; לא האב הוא רחום, אלא האל; הייתה רתיעה גדולה לייחס תארים כאלו לפרצופים מסוימים של האל. אבלר הלך כנגד התפיסה הזו, וכן ייחס את התארים לפרצופים ממש, מה שעלה ברדיפתו, בפרט בידי ברנאר מקלרבו. יש האומרים כי בעקבות החוויה הזו, אבלר חזר בסוף ימיו בתשובה.

ביחס ליהדות

אבלר, כמו נוצרים רבים אחרים, הוציא פולמוס כנגד היהדות, בו דן נגד האיסלאם והיהדות - אך כתיבת הספר נקטעה מיד לפני שהציג את עמדותיו כנגד היהדות, לפני שחזר בתשובה.

---

1. בזמנו של קארל הגדול, התאפשר לכנסיות ללמד, כאשר כנסיות גדולות ומרכזיות מושכות את מיטב המורים. ↩

2. כנסייה, אבל גדולה. ↩

3. כה מפורסם, עד שתורגם ישירות לעברית מלטינית של ימי הביניים. ↩

4. ולא מרוח הקודש, אם שאלתם ↩

5. גם לא-נשואים נכנסו ככה למנזר. ↩

6. ר' גם: מאמרו של פרנקפורט על אחריות מוסרית ↩

7. אבלר נודע במיוחד בתיאוריו הפלסטיים, שעזרו למשוך אליו קהל תלמידים. ↩