אוגוסטינוס

חייו¶

אוגוסטינוס נולד ב354, בעיר איפו שבאלג'יר ממערב לטוניס. אמו הייתה נוצריה אדוקה, והאב היה פגאני¹⁴. היחסים ביניהם היו גרועים, משום שאביו בגד לעיתים תכופות ואמו הייתה משכילה ממנו בהרבה. המשפחה נולדה למעמד בינוני-נמוך, ושאפה להתקדם בזכות לימודים. אביו של אוגוסטינוס הבין היטב שבנו מוכשר מאוד, ושזו הדרך להתקדם, ולכן השקיע את הכסף שברשותם בלימודיו של אוגוסטינוס - תחילה בעיר שבה נולד, ואחר כך בקרתגו. כך זכה אוגוסטינוס ללימודים אקדמיים רומים¹⁵. אוגוסטינוס לוקח בקרתגו פילגש, ומתקדם בלימודיו - ונהפך למרצה לרטוריקה. מבחינה דתית, אוגוסטינוס נוטש לחלוטין את הנצרות, ומצטרף למניחאים - דת דואליסטית¹⁶. אוגוסטינוס חי בקרב המניחאים כעשור, עד שזונח אותם ומתקרב לזרם הניאו-אפלטוני, מהצד הפגאני שלו¹⁷.

אוגוסטינוס נקרא מקרב הניאו-אפלטונים למילאנו, למוסד נחשב מאוד. אוגוסטינוס זוכה למינוי במילאנו כתוצר של משחק פוליטי בין הנוצרים לפגאנים, שבו הפגאנים מנצחים. תוך מספר שנים במילאנו, הוא מתקרב חזרה לנצרות, מסיבות שקשה לנו לדעת, אך עדיין ספקן לגביה - עד שחווה תגלות בכנסייה של אמברוזיוס - ונהפך נוצרי מאוד אדוק. אמו משדכת לו אישה עשירה, אשר במקומה הוא לוקח פילגש, ובסופו של דבר פורש מן הנשים לגמרי לחיי נזירות¹⁸, וכמורה. לבסוף, מתפנה משרת בישופ באיפו, ואנשי העיר בוחרים בו למלא את המשרה. לבסוף, פולשים שבטים ברברים לצפון אפריקה, ומטילים על איפו מצור - שבו כמעט בוודאות נהרג אוגוסטינוס, בידי הונדאלים, בשנת 430.

הגותו¶

ביחס לפילוסופיה¶

אוגוסטינוס, מתוך, הזרם הפילוסופי המסורתי, סבר ש: 1. הפילוסופיה היא דרך טובה לגילוי ראשוני של האמת. 2. הפילוסופיה לבדה לעולם לא תגלה את כל האמת¹⁹, ותוביל למבוי סתום; מהמבוי הזה ניתן לצאת רק בהתגלות דתית. ההתגלות הזו נותנת פריטי מידע שמאירים על כל השאר המציאות, העל-פילוסופית.

ביחס לאמונה¶

אוגוסטינוס פיתח תפיסה קיצונית יותר באשר לגאולה, בסוף חייב. האמונה, לפיו, אינה דבר שהאדם בוחר, או מגיע אליו - אלא דבר שנקבע מראש בידי האל, וקשורה קשר בלתי נפרד לגורלו⁶. רק אמונה בישו, קבע, תוביל לעולם הבא, ולגן העדן; המאמינים הוצבו שם מראש, וכל השאר - דינם גיהנום. התפיסה הזו הייתה דומיננטית בנצרות הקתולית, אך איבדה בהדרגה מעוצמתה, וכיום אינה העמדה הדומיננטית; עמדו של אוגוסטינוס שורדת כפרה-דסטינציה הפרוטסטנטית.

אוגוסטינוס מציב קו חוצץ נוקשה בין המאמינים לכופרים. הנצרות נסובה סביב השאלה - האם ניתן לחצות את הפער הזה? האם ניתן להציל את אלו הכופרים באל אחד, הפאגאנים, המאמינים באל-טבעי? נדמה כי אוגוסטינוס סבור כי לא כך הדבר: יש הנולדו בלתי-מאמינים, ששום רמה של חיים דתיים לא תשנה את דעתם⁷, ואחרים, גם בנסיבות כופרות לחלוטין, יימצאו את האמונה באל. לפי תפיסתו של אוגוסטינוס, שאלת האמונה בלתי-תלויה באורך החיים: המשקל של החיים הדתיים נסוב סביב האמונה.

אוגוסטינוס ייחס לחוטאים חיים לא בגן העדן, ולא בגיהנום, אלא במדור בין-לבין - הכור המצרף⁹ - שם יוכלו לשפר את אמונותיהם בתהליך כואב ולעלות לבסוף לגן עדן⁸.

ביחס לפוליטיקה¶

רומא נכבשה בידי הגותים ב410. הכיבוש היה מכה קשה לרומאים - רומא לא נכבשה לפני כן מאז הקלטים, ב387 - 800 שנה לפני כן! רומא אולם משתקמת וממשיכה להתקיים לכמה עשורים, אך האירוע הזה מחזק את האליטה הפגאנית¹⁰ - שרואה בכיבוש גזירה בעקבות התנצרותה של האימפריה¹¹.

בתגובה לאירועים האלו, אוגוסטינוס כותב את עיר האלוהים¹³, שם מתאר את המתח בין העיר הארצית - המנוהלת על פי שיקולים ארציים - לעומת עיר האלוהים - שם האמת לא משתנה¹². העיר הארצית אמנם שואפת לעיר האלוהית, אך לעולם לא מגיעה אליה - ולכן יכולה להיחרב. מנגד, עירו של הנוצרי - העיר הנצחית - תשרוד לעד. וכיצד נגיע לעיר הזו? אוגוסטינוס מציף מתח בין הדת לעיר, וכיוצא בזאת בין הדת לכנסייה: האם על הגורמים הדתיים, כמו האפיפיור, להתערב כדי לשאוף לעיר האלוהית, או שמא אסור לה להתערב ולהתערבב בשיקולים ארציים?

כיצד ראוי לבנות את המדינה - כאמצעי ליישם את הדת (תיאוקרטיה), או כדבר נפרד שיש להפרידו מהדת? השאלה הזו בעלת חשיבות מכרעת מאז אוגוסטינוס ועד היום.

אוגוסטינוס קבע גם את היחס הקתולי ביחס ליהודים - שאסור לפגוע בה, להשמיד אותה, או לנצר אותה בכוח - אבל על היהודים לחיות כמושפלים בקרב הנוצרים. התפיסה הזו יחסית פחות עוינת בתקופה. היא נשאה השפעה כבירה עד העבר הלא-רחוק ("אתמול בערב", אומר שלום).

הקבלה טוענת, למשל, שיש מערכת נוספת, מעל הטבע, שניתן להפעיל בקמעות ותפילות. ↩
אפשר לומר שבלב כל אתיאיסט ישנו שמרן - שבעיני רוחו אל מסוים מאוד - שאותו הוא דוחה על סמך זאת. למעשה, יש הסכמות עמוקות בין השמרנים לאתאיסטים - המחלוקת היא רק אם לקבל את הדת והאל שהם מסכימים עליה, או לדחות אותם. ↩
זרם מוסלמי - לא השאריה, שמשמעותה פשוט 'תורה'. זרם זה גבר על האחרים באיזור המאה ה13. ↩
זרמים שדוגלים במגע ישיר עם האל - תלאות גופניות, שגרה נוקשה וכו'. ↩
זרם מוסלמי שגווע באיסלאם, אך פותח דווקא בנצרות וביהדות. ↩
העמדה הזו קיימת גם ביהדות ובאיסלאם (למשל: ר' יהודה הלוי), אבל מעולם לא הגיע שם למעמד דומיננטי. למרות זאת, התפיסה הזו השפיעה מאוד על כל שלוש הדתות. ↩
אוריאל דה-קוסטה, בן זמנו של שפינוזה שחי חיים דתיים, טען שהרגיש כ"קוף בין הקופים" בעת כל פולחן דתי. ↩
בנצרות יש רעיון של מדורי גיהנום, ההולכים ומתדרדרים. העליונים ביותר לא נוראים במיוחד, שמה מסתובבים אריסטו ואפלטון, והגרועים ביותר הם הסבל הנורא ביותר. (ר' גם: הקומדיה האלוהית של דנטה אליגרי). ↩
Purgatorium (Purgatory). ↩
האימפריה אולם נהפכה נוצרית אחרי קונסטנטינוס, אך עדיין היו נוכחים באליטות; נזירים תוקפניים במיוחד זכו להעלמת עין מהשלטונות. ↩
"הנה נטשתם את האלים, והאלים הביאו לנו חורבן - כי נהפכתם לעם של נבכים". ↩
ניכרת כאן השפעה אפלטונית עמוקה מאוד (ר' פוליטאה) ↩
באמת אחלה ספר, אומר שלום, אני ממליץ. ↩
תצורה נפוצה באותה התקופה - נשים נטו להתנצר יותר. יש האמורים שזה נובע מיחס טוב יותר לנשים בנצרות, האוסרת ניאוף וגירושין. ↩
לימודים רומים פגאניים, בניגוד לנצרות שלה שאפה אמו; משום שהאב החזיק את הכסף, הוא זה שקבע. ↩
הדואליסטים - אלו שמאמינים בעולם טוב, ובעולם רע, הגיעו מאיראן - ולכן ניתן לומר ש"השטן נולד באיראן". המניחאים היו דת גדולה בתקופה ההיא - יריב ראוי לנצרות. ↩
זרם שיסד פלוטינוס, שחי באיליה וכתב ביוונית. התפיסה דוגלת בכך שיש נוכחות אלוהית בכל מקום - יש אל ששופע מטובו על העולם, ונוכח בו כל הזמן - בדומה לתפיסות קבליות ששאבו ממנו השראה. חלק מהזרם הזה התנצר, וחלק נשאר פגאני. ר' גם ניאופלאטוניזם ↩
בנצרות רצה מחלוקת ארוכת שנים סביב חיי הפרישות: ישנם הטוענים שגם כמרים ובישופים יכולים לשאת נשים ואין בכך פסול, ואחרים שטוענים לטובת חיי הפרישות. אוגוסטינוס הטה את הכף לטובת הפרישות - והויכוח הוכרע עמוק בימי הביניים לטובת הפרישות. ↩
מכאן צמח גם הזרם הספקני: היכן שהדת מתיימרת לספק את המוצא מהמבוי הסתום, הספקנות מקבלת עליה שאין מוצא, ושאיננו יודעים את האמת. ↩