תומס אקווינוס

חייו

תומס אקווינוס (1225-1274) חי באיטליה כבן הלא-בכור למשפחה של אצילים, שתמכו בקיסר פרדריך השני. משפחתו ייעדה אותו לחיי דת, לשמש כראש מסדר מפורסם באיזור. משפחתו שלטה במנזר זה, וייעדה אותו לשמחתו להוביל את המנזר. אולם בהמשך, לאור פיצול בין האפיפיור לקיסר, משפחתו תמכה בקיסר - אך אקווינוס ברח לנאפולי והתחבר לדומיניקנים. אחיו ניסו נואשות להניא אותו מחיים אלה - בכך שניסו לפתות אותו בנשים - וכשסירב לאחרונה, חווה התגלות. משהבינו שלא יצליחו לשנות את דעתו, דאגו לו אחיו למקום מקלט, שם החל להרצות לדומיניקנים - אחד המרצים הצעירים ביותר במסדר.

אקווינוס נפטר בגיל צעיר, אך כתב המון - עשרות רבות של ספרים על אריסטו, על תיאולוגיה, ועל נושאים רבים אחרים. הוא הושפע מאוד מאריסטו, איבן רושד והרמב"ם¹ - אותו הוא מצטט ומזכיר מאות רבות של פעמים.

אקווינוס הוא אחד ההוגים המרכזיים בנצרות בכלל ובימי הביניים בפרט. מסיבה זו, הרמב"ם משפיע עד עצם היום הזה השפעה עמוקה על הנצרות, ובמיוחד הנצרות הקתולית.

הגותו

האנלוגיות

שאלה גדולה בתיאולוגיה היא כיצד להבין את תארי האל. הרמב"ם טוען כי לא ניתן לדעת על האל שום דבר, וכי כל דבר שניתן לדעת על האל הוא אחד משני סוגים - מה האל עושה, ומה אינו עושה - אך לא לדעת דבר חיובי על האל עצמו. כשאני אומר שהאל הוא יודע, אני אומר שאינו טיפש - לא שאני יודע איזה מין ידיעה כן נוכחת בו. ידיעה, למשל, הוא מוגבלת במהותה - אנחנו לא יכולים לדעת הכל. הידיעה האלוהית, מנגד, היא אינסופית - שונה לגמרי - ולכן איננו יכולים לייחס לו ידיעה כמו שאנחנו מכירים.

התפיסה הזו מבדילה את האל מאוד מהאנושות - אין לו ממש תואר, או מקום, או ידיעה. למשל, שהאל יכול לדעת מה נעשה בעתיד עוד לפני שהחלטנו אותו ומבלי שיקבע אותו וישלוט עליו - משום שידיעתו היא שונה לגמרי מהסוג שאנחנו מבינים.

אקווינוס יוצא נגד הרמב"ם, בטענה שהאל בה רחוק מדי. הוא מייחס את התארים של האל כאנלוגיה - חלקם החיובי של התארים שלנו, עד אינסוף, מבלי חלקיהם השליליים. הידיעה האלוהית, לשיטתו, היא היכרות עם הדברים, עד אינסוף, מבלי המגבלות של הידיעה האנושית.

המוסר הטבעי

האם יש מעשים שהם נכונים ללא תלות בחברה כזו או אחרת? זוהי שאלה קלאסית בפוליטיקה ובדת. אפלטון מציג אותה לראשונה בפוליטאה, שם הוא מציג את המדינה הטובה ביותר², על בסיס המוסר הטבעי, ככזו שהקשר הוא ישיר בין הפרט למדינה - המדינה מחנכת את היחיד ומייעדת אותו לתרום בצורה מסוימת. התפיסה האפלטונית קובעת מוסר זה כמוחלט - וככל שחברה נתונה חוטאת ממנו, היא רחוקה יותר מהחברה האידאלית, מהמוסר ומהאמת.

לעומת העמדה הזו, ניצבת עמדת המוסר היחסי, שטוענת כי ישנם "גבולות גזרה"⁴ מוסריים טבעיים, אך בתוך הטווח הזה יש בחירה וגוונים שונים של מוסר, שווים בערכם. אריסטו הגה את העמדה הזו, מתוך אמונה כי בבסיס חברה מוסרית עומדים מבנים בסיסיים - כמו התא המשפחתי - שממנה נובעים גוונים שונים של מוסר, שאין לפרק. בכל חברה או תא חברתי, ישנם הרבה סוגים של מוסר, עם ערכים וציווים שונים - שווי ערך³.

ולבסוף, ישנה העמדה שאין מוסר כלל - כפי שהעלה אלפטון בפי קאליקלס, וכפי שטען דה-סאד⁵ למשל, בצרפת של המאה ה18-19, עלתה ההברקה לשלב בין פילוסופיה לפורנוגרפיה - בניסיון להצדיק את הפורנוגרפיה ולהקל על רגשות לאשמה באמצעות פילוסופיה מתירנית. התנועה הזו הייתה להיט, ששיאה ברוזן דה-סאד. שניהם טענו שהמוסר הוא הבנייה של החלשים, בכדי לדכא את החזקים ("פראיירים לא מתים, הם רק מתחלפים")

בתמצית - אפלטון מייחס את המוסר לפרט, אריסטו - לכלל, ואחרים - שוללים אותו לגמרי.

אקווינוס טוען שהמוסר הוא נימוסי - שהוא למעשה שדרוג של המוסר הטבעי. המוסר הנימוסי הוא זה שמאפשר, על בסיס החוק הטבעי, לחברה להתנהל כיאות: דברים כמו תשלומים, חוזים, ונורמות חברתיות, שבמוסר הטבעי היו נתונים לויכוחים ולחיכוחים⁶. ועל שני אלו חולש המוסר האלוהי - שממנו ניתן לגזור הן את המוסר הנימוסי והן את המוסר הטבעי. זוהי תשובה לדילמת אאותיפרון - האם ישנו מוסר נבדל, שממנו קובע האל את המוסר, או שהמוסר או מה שהאל אומר.

האם אהובה היא החסידות מפני שחסידות היא, או מפני שהיא אהובה, על כן היא חסידות?

כלומר, לפי תומס, המוסר הטבעי משותף לאנושות ולא נובע מהציווי האלוהי. מן המוסר המשותף הזה האדם מבין, בכוחות עצמו את המוסר הנימוסי ואת המוסר האלוהי - ואלו שיזכו להארה אלוהית יגלו כי הציווים שלו הם לאור המוסר הטבעי: האל מצווה את מה שנכון במוסר הטבעי⁷ (שאותו ברא יחד עם האדם). העמדה הזו מבטאת עליונות של המוסר על פני הדת, אך מאפשרת לדת לבטא את המוסר כיאות.

השלכה מעניינת מהתפיסה של אקווינוס היא שישנם מקרים חריגים בהם המוסר הטבעי יגבור על המוסר האלוהי. זהו דיון שאריסטו מציף בספר החמישי באתיקה - על המתח בין דין ליושר. כלומר, לכל חוק ישנה הוראה בפועל, ורוח כלשהי שהוא מנסה למלא - וכל חוק, במקרה קיצון, ייכשל לפעמים למלא את רוחו, ושם עלינו להפעיל שיקול דעת - לפעמים מנוגד לחוק - בכדי ליישם את רוח החוק, את מה שהוא מנסה למלא⁸. תפיסות מוסר טבעי, כמו תפיסה זו ותפיסתו של אפלטון, יבקשו לחנך את האנשים למוסר ששואף מעל החוק, ולא רק להגביל את האזרחים לחוק - משום שבמצב כזה, תמיד יהיו אלו שיחפשו את הפרצות בחוק, או שיבצעו אותו רק כדי לצאת מידי חובה.

לעומתו של אקווינוס, הוגים אחרים - כמו דנס סקוט, טוענים שהמוסר האלוהי הוא זה שגובר - והמוסר האנושי הוא בסך הכל אשליה, הבניה אנושית חסרת פשר; אנחנו חושבים שיש לנו חזקה על המוסר, אבל מה שמוסרי הוא מה שהאל אומר; זוהי תיאוריית הציווי האלוהי. תפיסות כאלו שוללות לגמרי את שיקול הדעת ביחס לחוק: החוק הוא מוחלט והפרתו היא בלתי מוסרית. גם תפיסות פוסט-מודרניסטיות, כמו של פוקו ודה-סאד, דורשות למלא את החוק כלשונו - משום שמאמינות שאין מוסר אמיתי, ושהמוסר הוא רק כינון יחסי כוחות בחברה שמאפשרים לנו לחיות יחד; לכן, הפרתם תביא לקריסת החברה ויש לקיים אותם מסיבה זו - ולא משום שהם מה ש'אמיתי'.

החיבור הזה בין שמרנות דתית לאתיאזם הניבה את שאלת המתח בין המוסר לדת. כיום, המוסר מוגדר כליברלי, והדת כשמרנית - מה שמעלה חיכוכים ביניהם. הדיכוטומיה הזו לא קיימת בימי הביניים, שם הדת נתפסה כפילוסופית, והמוסר כשמרני - מה שפוטר אותנו ממתחים כאלה. שאלות מוסריות ושאלות דתיות נדונו אז בנפרד לחלוטין, והקשר ביניהם נובע מצמצום עכשווי של המוסר והדת. החיבור ביניהם בימי הביניים נובע משמרנותו של המוסר וקדמתה הפילוסופית של הדת - וזו גם הסיבה שהמוסר קדם לדת, והחיבור ביניהם היה טבעי.

העולם הבא

אפלטון טוען שהנפש היא עצם, ולכן קודמת לגוף ושורדת את הגוף. הוא האמין שהן השכל והן הרגש הם חלקים מן הנפש, אשר יודעת מראש את כל מה שיש לדעת, ושהלמידה היא בעצם היזכרות במה שהנפש יודעת עוד מקודם.

לעומתו, אריסטו טוען במטאפיזיקה שהמציאות כולה מורכבת מעצמים, תרכובת של חומר וצורה. החומר הוא המצע הגולמי, הבלתי מסוים, והצורה היא התבנית שתטווה איך הוא משתמש. לשיטתו, כאשר החומר משתנה, הצורה נעלמת.

כשמוצי החתול רק היה תא בודד, הוא היה רק חומר; בחומר הזה טמונה התבנית והפוטנציאל של מוצי החתול הגדול והבריון - ואם התנאים יתממשו כמו שצריך, החומר הגולמי יגדל למוצי החתול, שליט כל הפחים בבניין 72. כשמוצי, לא עלינו, ילך לעולמו, בפי רקס הרשע, החומר שלו ישתנה, והצורה שלו תיכחד.

בעל הנפש, אריסטו מייחד את האדם בנוכחותו של השכל, אותו הוא מחלק לשני חלקים - החלק המעשי, שטרוד במלאכות, והחלק העיוני - שטרוד רק בידיעות תיאורטיות⁹. אריסטו קובע¹⁰ כי ניתן להתעלות על המצב הטבעי (כליית הנפש) על ידי רכישת ידיעות תיאורטיות נצחיות - ובכך להפוך את אותה הידיעה, כפי שהיא במציאות, לחלק מהנפש שלו - וכשם שהאמת באותה ידיעה היא נצחית, משהו בנפשו שלו נהפך לנצחי.

ההשלכות של הגישה הזו קשות מאוד: רק החכמים זוכים לעולם הבא, לחיים לאחר המוות - והשאר כלים. זאת בניגוד לאפלטון, ולאוגוסטינוס בעקבותיו, שסבורים שהנפש שורדת את המוות. אולם, איבן רושד טוען לאור אריסטו, לא ייתכן ששני אנשים שמבינים את אותן האמיתות ישרדו את המוות באופן שונה. הוא תופס את הנפש כמראה של ידיעות נשגבות שאדם רוכש במהלך חייו, וכשהגוף כלה - המראה נשברת, והנפש נעלמת אף היא; מה ששורד הן האמיתות שקדמו לאדם, ואלו שישארו אחריו¹¹, משום שאין דבר שמייחד כל אדם ואדם - ותצרף הידיעות ששרדנו אובד¹².

לעומת איבן-רושד, אקווינוס מציע פרשנות אחרת לאריסטו. ישנו הבדל בין הפוטנציאל (דונאמיס) של תינוק קטן שלא יודע כלום לעומת כלב, או טוש. כולם לא יודעים כלום, אבל לתינוק יוכל לדעת בעתיד המון דברים - הרי אפלטון ואריסטו היו תינוקות קטנים שלא יודעים כלום - והטוש או הכלב לא. אקווינוס סבור שהפוטנציאל הזה נובע מכך שיש ידיעות נצחיות, שהנפש נולדת איתן; הנפש עצמה אינה נצחית, אבל הידיעות שאיתן הוא נולדת הן כן - ולכן היא שורדת: בזכות הפוטנציאל הטמון בה לדעת.

---

1. אשר תורגמו לערבית, כפי שראינו. ↩

2. המדינה האלפטונית מורכבת מיחידים, אותם היא מגדלת ומחנכת במנותק ממשפחותיהם הגרעיניות - קשר ישיר בין הפרט למדינה. זאת כדי למנוע חוסר שוויון הנובע מתאים משפחתיים, ולחנך את כל אדם לפי יכולתו - כך שיתרום למדינה ככל האפשר (אם כי מדינה זו אינה שוויונית). בתמצית, אין "מוסר" בכלל, רק "מוסר" מוכר ו"מוסר" לא מוכר - כמו נימוסים. ↩

3. היוונים הקדמונים, למשל, כשהגיעו להודו בימי מוקדון, נחרדו לגלות שההודים שורפים את מתיהם. המוסר היווני קבע כי קבורה ראויה היא באדמה, בעוד שבהודו, שם האמינו בשחרור הנפש מהגוף, נחרדו מהרעיון של קבורה באדמה ככליאה של הנפש. ↩

4. ואת גבולות הגזרה האלו אפשר למתוח די רחוק, אומר הרמב"ם, אל אף שתומך ככלל בעמדה האריסטותלית. ↩

5. שמשמו נגזר המושג סדיזם. ↩

6. למשל, בנישואי קליאופטרה וקיסר - ברומא היה נהוג, עם לידת הילד, שישנו טקס קבלה שבו האב יכול להכיר או לא להכיר בילד. ↩

7. דוגמה של שלום מאתר מחזירים בתשובה קתוליים: כל ילד קטן וכל ילדה קטנה רוצים נישואים קתוליים - הילד הוא נסיך שמחפש נסיכה והם רוצים להישאר יחד לנצח. רק מאוחר יותר, כש"מבלבלים להם את המוח" עם תיאוריות מגדר ושטויות שכאלה, הם סוטים מהדרך הזו. משום שזה מה שכל הילדים הקטנים רוצים - האל מצווה נישואים קתוליים. ↩

8. דוגמה ספציפית להדהים של שלום - בין בני זוג, הגמרא אוסר קיום יחסים במחזור החודשי ובשבוע שאחריו - במטרה לכונן מתח מיני בריא בין בני הזוג, שיוביל לזוגיות טובה. אולם, מה אם אדם חוזר בתשובה אחרי שנים רבות עם אשתו, שלא מוכנה להתפשר בנושא זה? הרי שבמצב כזה, ציות לחוק כלשונו יפר את הרוח שלו, בכך שיפגע ביחסים בין בני הזוג. ↩

9. ידיעות תיאורטיות, כמו מתמטיקה ולוגיקה, יושבות על התפר. ↩

10. בשלושה משפטים סתומים ביוונית עתיקה, בחתימת על הנפש. ↩

11. יש כאלו הסבורים כי אקווינוס ואיבד-רושד חלוקים כי לאקווינוס היה תרגום מוצלח יותר של אריסטו - וזה של איבן-רושד היה משובש יותר, והוביל לאי-הבנות. ↩

12. התפיסה הזו השפיעה מאוד על היהדות והנצרות, אך פחות מהאיסלאם - משום שבמאות ה12-13, העולם האינטילקטואלי האיסלאמי, שעד לאותה נקודה הוביל על הנוצרי והיהודי, קרס - ונשאר פחות מפותח עד עצם היום הזה; לאיבן-רושד לא קם יורש. ↩