דאו

מצגת

ראו גם

דאואיזם (זן בודהיזם)

דאואיזם הוא, בין היתר, מסורת רחבה הכוללת פילוסופיה, דת, פרקטיקות וטכניות.

אנחנו נתמקד בדאו הקדום, שייסדו לאו-זדה וג'ואנג-דזה, שפעלו בתקופת המדינות הלוחמות.

לאו-זדה, או לאו-דאן, הוא בן זמנו המעט מבוגר יותר של קונפוציוס. אולם לא ברור שבאמת היה אדם כזה (הפירוש המילולי הוא החכם הזקן), ובוודאי שלא הוא כתב את הטקסטים הדאואיסטים (ובראשם הדאו דה צ'ינג - ספר הדרך והסגולה) - שהם מורכבים, רבי שכבות, ובעלי יותר ממחבר אחד. לאו-זדה הוא דמות מיתית - מתואר שהוא רכב להודו והפך לבודהה, ריחף, חי חיי נצח וכו'. חלק מהפרשנים אומרים שכדי שהטקסט יהיה עקבי, הכותב חייב שלא להתקיים.

חלק הטקסטים נראים מאוד מיסטיים, וחלקם מעשיים מאוד - סביב מנהיגות, כוח, מדיטציה, פוליטיקה. כל זווית כזו היא קריאה חלקית: דאואיזם היא שיטה שלמה - גם פוליטית, גם מיסטית, גם פרקטית - בדאו לא מניחים שהתחומים האלו סותרים כמו במערב. להיפך: מי שיבין את הדאו יבין את כל ההיבטים האלה: דאו הוא שיטה הוליסטית.

הדרך (דאו) שניתן להדריך (בה), איננה הדרך (הדאו) הנצחית.

道可道，非常道¹

השם שניתן לשיימו - איננו השם הנצחי.

名可名，非常名

חסר-השם הוא ראשיתם של השמים והארץ.

בעל-השם הוא אמם של עשרת אלפי הדברים.

לכן תמיד, ללא תשוקה² תחזה בנפלאותיו

תמיד עם תשוקה תחזה בגבולותיו

שניים אלו הם זהים, אך כשהם יוצאים (בוקעים, נובטים) שמותיהם נבדלים

זהות (זו) מכונה מסתורין (עמימות)

מסתורין ועוד מסתורין,

שער לכל הנפלאות

פרק 1

הדאו מציג, לראשונה בסין, תפיסה מטאפיזית, ולא ממוקדת אדם (שונדזה) או חברה (מודזה והאן-פיי-דזה). בניגוד למערב - שמתחיל מהיסודות למטה, הדאו מבצע את המהלך ההפוך - למה להתמקד רק באדם או רק בחברה ולא בהכל? בהתאם, בדאואיזם המושג העיקרי הוא לא אנושיות - רן - אלא טבע.

הדרך (דאו) שניתן להדריך (בה), איננה הדרך (הדאו) הנצחית.

אם אנסה להסביר לכם דאו - זה כבר לא יהיה דאו, או לפחות -רק חלקי; ארז לא יכול להגיד לנו מה זה דאו, רק נגזרות של דאו, היבטים של דאו, השלכות של דאו.

חסר-השם הוא ראשיתם של השמים והארץ.

הדאו יוצר את כל התופעות, והן כל הזמן חוזרות אליו; דאו הוא יסוד אונטולוגי חמקמק, מפץ גדול כזה - כשם שאי אפשר לדבר על מה קרה לפני המפץ הגדול, קשה לדבר על המקור של הדאו - ולכן חסר-שם.

לכן תמיד, ללא תשוקה² תחזה בנפלאותיו

תמיד עם תשוקה תחזה בגבולותיו

אם אנחנו חוקרים את הדאו מתוך רצון - נצפה רק בגבולות שלו, בתסכולים שלו; אם ניגש אליו ללא הרצונות האלה, נחזה במלוא נפלאותיו. זו שוב הדינמיקה של יש ואין - כמו שיש דרך ולא ניתן לדרוך בה, יש שם שלא ניתן לשיים.

שניים אלו הם זהים, אך כשהם יוצאים (בוקעים, נובטים) שמותיהם נבדלים

לכל התופעות יש מקור אחד - דאו. אך כשאלו נובעות מהדאו - אנחנו מתחילים לשיימן בשמות שונים.

זהות (זו) מכונה מסתורין (עמימות)

אנחנו לא רואים את הקשר הזה בין התופעות ביומיום, ולכן מכנים אותו מסתורין, רז, סוד.

מסתורין ועוד מסתורין,

שער לכל הנפלאות

ברגע שנהיה שותפים לסוד הזה - נבין את פלא המציאות.

אדישות הדאו

חשוב להדגיש - לדאו לא אכפת; הוא לא דמות אב, והוא לא מכיר בנו; הוא פשוט יסוד הדברים³. זו תהיה גם אחת הביקורות של הדאואיסטים על קונפוציוניזם - מי זה צו השמיים הזה? מי שמך? הדאו הוא יותר כמו ההקשר של הדברים.

הדאו כאמור הוא יסוד המציאות, ולא דרך שאפשר ללכת בה (כמו קונפוציוניזם - תעשה טקס, כבד את אמא). הוא מקור כל התופעות והתופעות חוזרות אליו - קצת כמו אנטרופיה.

זהו היין (לבן) והיאנג (שחור), המייצג את הזכרי - הפעיל, היוזם, והנקבי - הסביל, העמוק, המסתורי. דאו מדגיש את היאנג - קורא לסבילות מסוימות, למסתורין, לעומקים.

יש דבר שגיבושו בערפל, נולד לפני השמיים והארץ שקט, שומם - עומד לבדו ואינו משתנה סובב בכל ואני עייף אפשר לראות בו את אם העולם. איננו יודע את שמו אכנה אותו: "הדרך" בדוחק אתן לו שם: "גדול" "גדול", כלומר "זורם" "זורם", כלומר "רחוק" "רחוק", כלומר "חוזר". הדרך גדול השמיים גדולים הארץ גדולה האדם גם הוא גדול. ביקום יש ארבע גדולים, והמלך נמצא באחד מהם. האדם שם לו למופת את הארץ הארץ את השמיים השמיים את הדרך והדרך את ה"כך-מעצמו"

האדם מסתכל על הטבע ולומד מהטבע איך להתנהג (שם לו למופת את הארץ), אבל הטבע בסופו מסתורי (כך מעצמו - 自然 - Ziran).

הדאו הוא מציאות, מקור, עיקרון, פונקציה, סגולה⁴ וטכניקה.

היחס בין הדאו לתופעות הוא כמו היחס בין הים לגלים: התופעות אינן נבדלות מהדאו, אלא חלק ממנו³. אם אני מבין את הים - אני אבין את הגלים, על כל צורותיהם, סוגיהם, עוצמתם.

השמיים והארץ הם בלתי-אנושיים⁵

ונוהגים בריבוא הדברים כבכלבי קש⁶;

החכם הוא בלתי-אנושי

ונוהג בעם כבכלבי קש.

החלל שבין שמיים וארץ,

כלום אין דומה למפוח?

אינו כלה בריקותו

מוציא עוד ועוד בנועו.

מרבה מילים מקרב קיצו

אין טוב מלכוון ללב הדברים.

השמיים והארץ מקיימים את העולם. אבל אין להם סנטימנטים, ואין להם אנושיות.

הואנג-בי כתב ליצירה מבוא, במאה ה3:

השמיים והארץ סומכים על האין-עשייה (wu-wei) והאין-יצירה של ה"כך מעצמו", ורבוא הדברים מתנהלים ומסתדרים מעצמם. לכן: "בלתי-אנושיים" האנושי, בהכרח הוא יוצר, תומך, מעניק, משנה: יש בו רחמים ויש בו עשייה. כאשר יוצרים, תומכים, מעניקים ומשנים, הדברים מאבדים מאימותותם: כאשר יש רחמים ויש עשייה, הדברים אינם מתקיימים כולם, ובכך אין די להוות בסיס. לא למען החיות הארץ מצמיחה את הקש, והחיות אוכלות קש: לא למען האדם הכלבים נולדים,והאדם אוכל כלבים. אין עשייה למען ריבוא הדברים, וכל אחד מהם מוצא את מה שהוא זקוק לו, ואין דבר שאינו מתאים. לו היינו צריכים לסמוך על התבונה לא היה בכך די.

לב המפוח הוא הריקות: אין בו לא רגשות ולא עשייה. לכן: אינו כלה בריקותו ואינו מתמצה בנועו. התווך שבין שמיים וארץ סומך על ה"כך מעצמו", ולכן, בדומה למפוח אי אפשר למצותו.

הדברים מתנהלים ומסתדרים בעצמם, בלי יד מכוונת - "לא אנושיים". לעומתם האדם מוכוון תמיד - משנה, יוצר, שורף, מתוך מטרה מסוימת. האדם, סבור הדאו, צריך ללמוד להיות כמו הטבע - להיות "כך מעצמו", לעשות "אין עשייה" - ככה העולם עובד. החתירה הזו למטרה של האדם אינה מועילה לדעת הדאואיסטים - אפילו להיפך.

השמיים קיימים והארץ עומדת

השמיים והארץ קיימים ועומדים משום שאין הם חיים מכוח עצמם: לכן

הם מסוגלים להאריך ימים.

לפיכך: החכם

מעמיד עצמו מאחור

ומוצא עצמו לפנים:

מעמיד עצמו בחוץ

ומוצא עצמו מקיים.

האם לא משום שאין בו אהבת-עצמו?

לכן הוא יכול לקיים את אהבת-עצמו במלואה.

לאו בי:

לו היו חיים מכוח עצמם היו הדברים מתחרים בהם. כיוון שאין הם חיים מכוח עצמם, הרי שהדברים באים אליהם. "אין בו אהבת-עצמו" פירושו שאין הוא עושה למען עצמו. כיוון ש"מוצא עצמו לפנים" ו"מוצא עצמו מתקיים", הרי שהוא מקיים במלואה את אהבת עצמו.

החכם כל הזמן צריך לחשוב כך שלא ישרת את המטרות שלו. בטווח הארוך, בכל זאת ימצא את עצמו ראשון - אם לא ישים את עצמו ראשון (תן לאחרים לשים אותך ראשון!).

בכיוון ההפוך - זו תנועת הדרך

חולשה- זה כוחו.

ריבוא הדברים בעולם נולדים מן היש

היש נולד מן האין.

אין-עשייה

כאן מתואר wu-wei (無為) - פעולה ללא מאמץ או אין-עשייה (במובן של לא להתכוון ולהתנגד, לא לא לעשות!).

כל עוד פעולה מצריכה מאמץ היא שוחה נגד הזרם, היא מבזבזת מאמץ. במקום, וו-ווי מבקש להשתמש בתנועה הקיימת, האינרטית, ללא מאמץ מכוון, ללא התנגדות, ברכות - לשחות עם הנהר ולא נגד הנהר. אין פירוש הדבר לצוף בחוסר מעש - אלא רתימת הכוח שכבר ישנו לטובתך במקום להתעמת איתו (חשבו: אומנויות לחימה - לא לגבור בכוח על היריב, אלא שימוש במשקל של היריב כנגדו). האינסטינקט שלנו הוא להגיב להתנגדות בהתנגדות: זו הטעות בעיניי הדאו. מכיוון שכולם מנסים לכפות את עצמם על העולם - דווקא מי שלא ינסה לעשות את זה, ידו על העליונה, והעולם יתנהל בהרמוניה, במובנות-מאליה טבעית, ולא בהתנגשויות חזיתיות.

העוסק בלימודים, מוסיף מדי יום

העוסק בדרך, גורע מדי יום

גורע וגורע

על מנת להגיע לאין-עשייה

ובאין-עשייה אין דבר שאינו נעשה.

בעולים זוכים באין-מעשה, ואילו בעליה-המעשה, אין בהם כדי לזכות בעולם.

כוחו של האין

אחת הטעויות של קוראי לאו-דזה הוא שאין משמע היעדר. עבור הדאו, אין ויש מצויים בקשר הדדי, ומכוננים האחד את השני.

שלושים חישורים חוברים לטבור הגלגל,

בהתאמת האין שבו - כוחו של הגלגל.

לוש חומר כדי לצור כד,

בהתאמת האין שבו - כוחו של הכד.

קרע חלון ודלת כדי לעשות חדר,

בהתאמת האין-שבו - כוחו של החדר.

לכן:

ביש של הדברים - עוקצם [תועלתם].

באין - כוחם [שימושם].

היכולת לראות את האין - היא יתרון בדאו: כמו שחלל ריק בחדר הוא זה שהופך אותו לחדר, החלל בכוס הופך אותה לכוס. היחס בין היש לאין, ההרמוניה שלהם (או הסגולה שלהם) הוא מה שמכונן אותם (היער הוא לא רק העצים; הוא העצים, והרווחים ביניהם, והיחס בין העצים לרווח לשאר העצים). ההרמוניה הזו היא הדה (德) - הכוח לפעול בהרמוניה.

הסגולה אינה מוסר, אלא ביטוי של הדאו בכל תופעה; הבנת הדה תאפשר לרתום אותו לטובתו.

הטוב העליון הוא כמו מים. המים מיטיבים להועיל לרבוא הדברים, אינם

מתחרים, ומצויים במקום השנוא על הבריות.

לכן הם קרובים אל הדרך.

הטוב שבבית - מקומו

הטוב שבלב - עמקותו

הטוב שבבן-ברית - נאמנותו

הטוב שבשלטון - הסדר-הטוב

הטוב שבמעשה - היכולת

הטוב שבתנועה - הרגע הנכון.

משום שאינם מתחרים, אין בהם פגם.

המים מיטיבים עם האנשים. אבל הם לא מתכוונים להיטיב עם האנשים. האדם אינו מרכז המציאות - אלא חלק ממארג רחב. כל הדברים משתנים ללא הרף, ולכן אין דפוס שתמיד יהיה נכון. לכן, הדרך היא התאמה לדפוסי הטבע - לא עיצובם בכוח; חתירה לתלות הדדית, ולא לשליטה.

הכפוף משתמר

העקום מתיישר

החלול מתמלא

הבלה מתחדש

הממעיט מצליח

המרבה נבוך.

לפיכך:

החכם מחזיק באחד [דאו] ונעשה מופת לעולם.

אינו מציג עצמו לראווה

ולכן נראה בבהירות:

אינו רואה עצמו כצודק

ולכן מצטיין

אינו מתרברב

ולכן פעלו קיים:

אינו מתייהר

ולכן מאריך ימים

ומשום שאינו מתחרה

אין דבר בעולם שיכול להתחרות עמו.

מאמר הקדמונים "הכפוך משתמש", האם אלה מילים ריקות?

לא, הוא באמת מחזירו שלם.

ג'ואנג-דזה

מצגת

ג'ואנג דזה נבדל מהפילוסופים שקדמו לפניו בכמה אופנים חשובים. - הוא הרבה פחות מתעניין בפוליטיקה; הוא לא מנסה להנחות את המנהיג איך לשלוט בעולם (קרי: סין). אם כבר - הוא מנסה להתחמק מכל משרה עם אחריות ציבורית. - הוא הרבה פחות מוטרד במטאפיזיקה (של הדאו); פחות אכפת לו איך הדברים ומה הדברים, אלא רק מהתפיסות שלנו - איך הן מעצבות את העולם שלנו? עד כמה נקודות המבט שלנו מגבילות ומכשילות אותנו? מה נוכל להרוויח מלשנות אותן?

עיקר העיסוק של ג'ואנג דזה הוא נקודות מבט. אפילו נקודת המבט האלוהית (ציפור הפנג) מוגבלת - הפנג זקוק להרבה אוויר מתחת לכנפיים כדי להביט בכל ממעוף הציפור. אפילו הפנג, כשהוא מביט מטה - אינו רואה כלום; הוא גבוה מדי, והכל כחול. לעומתו, החגב או היונה, על הקרקע, רואים הרבה יותר.

הפילוסופיה, אומר ג'ואנג דזה, חוטאת בכך שהיא חותרת לנקודת המבט העילית, האקסיומטית הזו - מעוף הציפור פשוט לא עובד במציאות: מה שמתאים לפנג, או לקונפוציוס, לא מתאים לי.

כמו נקודות מבט, גם שפה מוגבלת מאוד - וכמו ויטגנשטיין, ג'ואנג דזה מאמין שהיא מעצבת את המציאות. היחס שלו לשפה הוא ביקורתי וחדשני: היא כלי הכרחי, אבל אסור להפוך אותה למרכז.

המיכמורת קיימת עבור הדג. משתפסת את הדג, אתה יכול לשכוח את המיכמורת. המלכודת קיימת עבור הארנבת. משתספת את הארנבת, אתה יכול לשכוח את המלכודת. מילים קיימות עבור המשמעות, משתפסת את המשמעות אתה יכול לשכוח את המילים. מי ייתנני אדם ששכח את המילים כדי שאוכל להחליף איתו מילה!

מילים אינן רק נשיבת רוח. מילים אומרות משהו. אך אם מה שהן אומרות איננו מוגדר, האם אומרות הן משהו או אולי אינן אומרות דבר? אתה אומר שמילים שונות מציוץ אפרוחים. האמנם יש הבדל? או אולי אין הבדל? האם ייתכן שה"דרך" (או הממשות) כה אפלה שתכיל בתוכה אמת ושקר? האם ייתכן שהמלים כה עמומות שיש בהן חיוב ושלילה? האם ישנה דרך, והיא איננה? האם ישנן מילים והן אינן תקפות? הבנה מעטה מאפילה את הדרך. הצטעצעות ומליצה מעממות את המילים, כך גם הפולמוס בין האסכולות הפילוסופיות (של קונפוציוס ומו-טסה). על מה שזה אומר "שקר", אומר ההוא "אמת", על מה שזה אומר "אמת", אומר ההוא "שקר".

נקודת המבט שלנו מוגבלת מהיותנו בני אדם. אולם אנחנו לא מכירים בכך - מה שנדמה לנו נכון, אנחנו מחליטים שהוא נכון באופן מוחלט. בני אדם צריכים להיות ככה - אבל אדם מסוים צריך להיות יכול לומר - אבל אני רוצה להיות דווקא כזה.

דוגמה

ג'ואנג דזה מתאר מצב של אדם עם רגל שבורה. אוי לא, יגידו כולם, איזה מסכן, הוא לא יכול לחרוש בשדה - ואכן, באסה. אבל אם מגיעים לגייס אותך לצבא? הרגל השבורה היא יתרון. הכל עניין של נקודת מבט.

ג'ואנג דזה מדגיש שהדברים כל הזמן משתנים - לכן אי אפשר להיצמד לנקודת מבט אחת. קיבעון חייב להיהפך לזרימה; ידיעה חייבת להיהפך לאי-ידיעה; תועלת חייבת לזרום לחוסר תועלת⁷, ראשוניות לעומת כפילות⁸.

מאחורי הסיפורים הפילוסופים של ג'ואנג דזה אין שיטה פילוסופית - אם נחשוב עליה ככזו ניפול בבוץ. הם יותר דומים למצביעים - תסתכל שנייה על זה; תבחן את זה ככה. לא זה טבעי, זה מלאכותי, זה נכון, זה שגוי, אלא - תסתכל מפה, וגם מכאן, וגם מכאן.

דוגמה

איחרת את הרכבת. שיט! איזה באסה. אבל אם תהיה גמיש בנקודת המבט, פתאום יש שם הזדמנות - מלא זמן פנוי! אולי תנגן בפסנתר? תשב על כוס קפה? תכיר מישהי בקפיטריה?

הוי שה⁹ אמר לג'ואנג דזה: "יש לי עץ גדול. אנשים קוריאם לו שו. הגזע שלו מסוקס ומיובל, והוא לא מתאים לחבל בנאים; ענפיו מפותלים ועקומים, והוא לאמתאים למחוגה וסרגל. אילו עמד בצד הדרך, לא היה נהגר נותן בו מבט. דברים היום, אדוני, גדולים וחסרי תועלת, ואין איש שלא ידחה אותם."

אמר ג'ואנג דזה: "האם לא ראית מעולם חתול בר או גירית?ר רובצים ואורבים לטרף, מנקים לימין או לשמאל, למעלה או למטה, עד שהם נופלים ברשת ומתים בפח יקוש. ולעומת זאת היאק - גדול כמו ענן תלוי בשמים. הוא מסוגל להיות גדול, אבל לא מסוגל לתפוס חולדות. והנה לך, אדוני, יש עץ גדול, אותה מקונן שאין בו תועלת. מדוע לא תשתול אותו בארץ אין-בה-כלום, בערבות ריק מרחבים, תשהה לצידו באפס מעשה ותירדם תחתיו בלא דאגה?

לא ימות מגרזן בטרם עת,

בין היצורים אין מי שיפגע בו;

לאין אין בו כל תועלת,

מי יציר וימרר את חייו?!"

גם בחוסר התועלת יש המון תועלת!

הוי שה אמר לג'ואנג דזה: "הוי מלך ליאנג נתן לי זרעים של דלעת גדולה. זרעתי אותם וקיבלתי דלועים, חמישה דאן נפח האחד. ככלי קיבול למים או מרק, הם לא היו מוצקים דיים לשאת את המשקל; חתכתי אותם לעשות מהם תרוודים, אבל אלה היו שטוחים מכדי להכיל משהו"

בעצם הניסיון לסדר ולסווג את המציאות, אנחנו מפסידים רובד חשוב של המציאות - התוהו-ובוהו.

הקיסר השולט על היום הדרומי שמו שו ("קצר").

הקיסר השולט על הים הצפוני שמו הו ("חפוז").

הקיסר השולט על הממלכה התיכונה [סין] שמו הון-טון ("תוהו ובוהו"). הון-טון אירח אותם בסבר פנים יפות. ישבו שו והו וחשבו כיצד לגמול להון טון על טוב ליבו ואמרו: "לכל בני-האדם יש שבעה חורים כדי שיוכלו לראות, לשמוע, לאכול ולנשום, ורק להון-טון אין. הבה ננקבה בו." וכך קדחו בו כל יום חור אחד. ביום השביעי מת הון-טון.

המשל כאן הפוך מבריאת העולם היהודית - במקום שביום השביעי נפסק התוהו-ובוהו ונברא העולם, כאן הניסיון לביית אותו הוביל למותו (של קיסר הממלכה התיכונה, קרי סין, קרי העולם).

ג'ואנג זדה כופר גם בטיעונים לוגיים: את העולם לא ניתן להצרין לוגית - זה מדרדר אותנו לדברים כמו בעיית האינדוקציה (האם אתה באמת לא יודע שמחר תזרח השמש?...).

צ'ואנג-טסה והואה-טסה היו מטיילים על הגשר של נהר האו. צ'ואנג טסה אמר:

"באיזו קלילות ושלווה עולים ושוחים הדגים. אכן, זוהי שמחת הדג."

הואה-טסה אמר:

"אתה אינך דג. כיצד אתה יודע מהי שמחת הדג?"

צ'ואנג-טסה אמר:

"אתה אינך אני. כיצד אתה יודע שאין אני יודע מהי שמחת הדג?"

הואה-טסה אמר:

"אני איני אתה, ועל כן, אין אני יודע אותך. על כן מובן מאליו שאתה, שאינך דג, אינך יודע את שמחת הדג."

צ'ואנג-טסה אמר:

"הבה נחזור להתחלה. אם שאלת אותי כיצד אני יודע מהי שמחת הדג, הרי שכבר דעת כיצד אני יודע זאת. אני יודע זאת מן הגשר שעל נהר האו."

אין נפרדות - השמחה של הדג היא השמחה שלך!

כששיכור נופל ממרכבה¹⁰, גם את המרכבה נוסעת במהירות רבה, הוא לא ימות. לשיכור עצמות ופרקים כומ לכל אדם; אך הוא לא ייפגע כמו כל אדם שכן רוחו שלמה. אין הוא יודע שהוא נוסע במרכבה ואין הוא יודע שהוא נופל ממנה. חיים ומוות, פחד ורעדה, אין להם מקום בליבו, על כן הוא נתקל במה שנתקל, מבלי שיירתע. אם לשלמות כזו זכה כשהוא ספוג ביין, לאיזו שלמות יזכה אם יהיה ספוג שמיים!

השיכור לא מתנגד - הגוף שלו רופס וזורם עם המכות, ולכן נפגע פחות. הטיעון הכמעט אנטי-פילוסופי פה הוא שדווקא לשחרר יביא לטוב - בלי פחד ורעדה. איך ראוי להתייחס לעולם בצורה כזו?

כשאדם חוצה את נהר בסירה, וסירה ריק באה ומנגשת בסירתו, יהיה האיש מהיר-חימה ככל שיהיה, הוא לא ירגז עליה. אך אם יהיה אדם בסירה השניה, הוא יצעק עליו שיסור מדרכו. אם האיש לא ישמע לצעקה הראשונה, הוא יצעק שנית. אם גם אם לא יישמע לו, הוא יצעק בשלישית וילווה את דבריו במטר קללות. במקרה הראשון הוא לא רגז כלל, ואילו עתה הוא רוגז, שכן אז עמד בפני הריק ואילו עתה הוא עומד בפני המלא. אם בן-אדם היה מרוקן עצמו, וכך, כשהוא ריק, משוטט בעולם הזה, מי יכול היה לפגוע בו?

המקרה הוא אותו מקרה - נפגעת. אבל, מצביע ג'ואנג-דזה, החימה שלך תלויה רק בנוכחותו של אדם אחר - למרות שההשלכות אותן השלכות. המחשבה שמאחורי הפגיעה יש כוונה, יש סוכן תבוני שפוגע בנו, היא שמרגיזה - אנחנו לא מתעצבנים על העולם. אבל זה קצת אבסורד - אולי כדאי לרוקן את עצמנו מהכעס הזה.

---

1. ארז מדגיש את המבנה - דרך (道) מופיעה כמה פעמים, פעם עם (可 - אפשרות) ואז 可道 = ניתן להדריך, ופעם עם שלילת הנצח (非常); המבנה חוזר בפסוק הבא. ↩

2. בלי המובן הדתי-נוצרי - יותר במובן של רצון. ↩↩

3. מזכיר מאוד את שפינוזה. ↩↩

4. במובן של יכולת, כוח, ולא בהיבט מוסרי כמו קונפוציניזם או אתיקה אריסטותלית. ארז מדגים עם שיאן העולם בצלילה חופשית, שצלל ב04:55 לעומק של 150 מטר ובחזרה (הגבול לצלילה עם ציוד הוא 45 מטר). זה נראה על-אנושי - אבל עליו אפשר להבין שזה אדם שמבין אוויר ומים - זה אדם שמבין דאו. ↩

5. הכוונה היא לרן (אנושיות) מקונפוציוניזם. ↩

6. מנהג בסין: בונים כלבים מקש, מטפחים אותם, מסדרים אותם - ובשעת הקורבן שורפים אותם. הכוונה היא שלמציאות אין סנטימנטים - הם עושים מה שהם עושים. ↩

7. תועלת וחוסר תועלת נובעים מטוב ורע; ג'ואנג דזה דוחה טוב ורע באופן מוחלט אלא מקבלם באופן יחסי יותר - מה שטוב לי או רע לי. ↩

8. מבחינת העולם - העולם הוא כזה וכזה קטגורית ("העולם הוא טוב") לעומת כפל רבדים ("העולם הוא טוב וגם רע") - לא הכל אפשר לסווג. ↩

9. חברו הטוב ביותר של ג'ואנג דזה. הם היו חברים כל כך טובים, שמסופר שכשאשתו נפטרה, גו'אנג דזה לא בכה ושמח בלכתה (לעולם הבא), אבל כשהוי שה נפטר, מירר בבכי. ככשאלו אותו למה, השיב, "עכשיו אין לי עם מי לדבר" - אין יריב ראוי. ג'ואנג דזה אהב במיוחד להתריס על מנהגי האבלות כדי לבוז לקונפוציוניסטים. ↩

10. בסין הייתה מסורת של משוררים שיכורים (כמו לי-באי - שמת בטביעה כי נפל שיכור מהסירה שלו), שהיו מתפרצלחים ושרים על הטבע. גם במערב זה לא רעיון זר - ר' המשתה. ↩