ממשיכי הקונפוציוניזם - מנציוס ושונדזה

מצגת

מנציוס (Mengzi, 371-289 孟軻 לפנה"ס) ושונדזה ( 荀子 Xunzi, 310-238 לפנה"ס) הם ממשיכי דרכו של קונפוציוס, ועסקו כמוהו בטבע האדם ובחינוך המוסרי. הם רצו לדעת, בפרט, מאיפה מגיע הלי - המנהג, ואיך להתייחס אליו. השאלה הזו תלויה, כמובן, בטבע האדם; אם נאמין שהוא רע, המנהג הוא סוג של משטור ועיצוב הכרחי; אם נאמין שהוא טוב, המנהג הוא רק ביטוי של הטוב הקיים.

אז, למה קונפוציוס התכוון? הכתבים שלו לא ברורים בסוגיה הזו, ובדיוק עליה מתפלפלים מנציוס ושונדזה.

עבור קונפוציוס, האנושיות היא החומר והטקס הוא הצורה¹; ללא האנושיות הטקס ריק מפשר, וללא הטקס האנושיות חסרת צורה ואינה מתבטאת. הצדק - יי (yi - 義) - נולד מן המפגש בין האנושיות לטקס, ואלו מכוננים יחדיו את איש המעלה - הג'ונזה - 君子².

קריסת הסדר הישן

כפי שראינו, בתקופת האביב והסתיו (770-481 לפנה"ס), שושלת ג'ו קורסת, ובהיעדר סמכות מרכזית המדינות הפיאודליות נאבקות על כוח. אולם, חשוב לציין שלמרות היעדר סמכות מרכזית, קונפוציוס עדיין חי בתקופה מסודרת יחסית (אם כי הוא מרגיש שהיא עומדת לקרוס).

ואכן, מעט אחרי מותו הסדר קורס לגמרי, בתקופת המדינות הלוחמות (475-221 לפנה"ס). למנציוס, שפעל אחרי כמאה שנות מלחמה, נותרה אמונה רבה באדם; לעומתו, לשונדזה לא נותרה שום אמונה בטבע האדם. כמובן, שהפרשנות שלהם לקונפוציוס הושפעה בהתאם.

מנציוס ושונדזה שניהם חיו בתקופות של קריסה, ושניהם מנסים לעשות בדיוק מה שקונפוציוס ניסה - להחזיר חזרה סדר, הרמוניה, עטרה ליושנה. לאור זאת שואלים שניהם -

• האם המוסר נובע מלב האדם, או שיש לעצבו מבחוץ?
• האם הטוב הוא ביטוי של טבע פנימי, או תוצאה של תרגול חברתי קפדני?

מנציוס

מנציוס קדם לשונדזה ונחשב לממשיכו הרוחני הישיר של קונפוציוס. עבורו, פתרון הקריסה הוא הפצת ההבנה שכוח אינו העיקר, אלא אותו צדק קונפוציוני, הבנה, חמלה והרמוניה. מנציוס נהג לגשת לשליטי המדינות השונות בניסיון לקדם ערכים אלה³.

לעומת הדגש הטקסי של קונפוציוס, מנציוס מדגיש את הלב-תודעה (xin - 心), ואת הטבע-המוסרי (性 - xing), שאנחנו נולדים איתו. עבור מנציוס, הטבע הוא דבר מולד, והטבע המולד שלנו הוא מוסרי; האדם נולד טוב, אבל הוא זקוק לטיפוח מתמיד בכדי להיות טוב במלוא מובן המילה.

בכל בני אדם מצויה נטיית לב לסלוד מסבל הזולת. למלכים הקדמוניים הייתה נטיית לב לסבול מסבל הזולת, ולפיכך היה ממשלם ממשל שסולד מסבל הזולת. ואם על נטיית הלב של סלידה מסבל הזולת משתיתים ממשל הסולד מסבל הזולת, הרי שהשליטה בעולם מונחת בכף היד. וזה הנימוק לטענתי שבכל בני האדם מצויה נטיית הלב של סלידה מסבל הזולת: כל אדם הרואה לפתע תינוק שעומד ליפול לתוך הבאר, נטיית ליבו היא חלחלה ופחד, צער וחמלה. לא משום שהוא רוצה לחבב את עצמו על הורי התינוק, ולא משום שהוא משתוקק לשבחיהם של בני כפרו או ידידיו, ולא משום שהוא מתעב את בכיו של התינוק.

דאור ג6, 2A:6

מנציוס, בטקסט זה הכתוב לאוזניו של שליט (השליטה בעולם... - הסינים ראו עצמם כמייסדי הציוויליזציה), טוען לדעתו טענה אמפירית - בכל בני האדם יש נטייה לטוב. אין פשר הדבר שהוא בהכרח פועל על פי הנטייה הזו, אבל זו נטייתו הבסיסית; מי שאינו מרגיש ככה אפילו קצת, לדידו, אינו אדם - לפחות לא במלוא מובן המילה.

אם נתבונן בדברים מנקודת מבט זו, הרי שמי שאין בו נטיית לב של צער וחמלה, איננו אדם; ומי שאין בו נטיית לב של בושה וסלידה, איננו אדם; ומי שאין בו נטיית הלב של וויתור ומתן כבוד, איננו אדם; ומי שאין בו נטיית הלב של אישור ודחייה איננו אדם. נטיית הלב ראשית ("מעין זרע או נבט") מוסר; נטיית הלב של בושה וסלידה היא ראשית הצדק; נטיית הלב של מתן כבוד היא ראשית מנהג; ונטיית הלב של אישור ודחייה היא ראשית התבונה. ארבע הראשיות נמצאות באדם. כפי שיש לו ארבע גפיים. מי שאומר שאיננו מסוגל - אף על פי שיש בו ארבע ראשיות - פוגם בעצמו; ומי שאומר על שליטו שאיננו מסוגל פוגם בשליטו.

נטיית הלב היא לא רק תחושה בסיסית - אלא ממש מאפייניו של הטבע האנושי, הרן. חמלה, לדידו, היא בסיס האנושיות; בושה - הבסיס לצדק; כבוד - הבסיס לטקס; ושיפוט מוסרי - הבסיס לחוכמה. עיקר ההגות של מנציוס היא לכונן את אלו יש מאין, אלא לטפח את היסודות המולדים האלה.

ארבע הראשיות נמצאות בי, ואין לי אלא להביאן לידי גמר; כמו אש שמתחילה לבעור, כמו מעיים שמתחיל לפכות. מי שמוסגל להביאן לידי גמר כולו יחסה בצילו; מי שאינו מסוגל להביאן לידי גמר, לא יוכל אפילו למלא חובתו להוריו.

למנציוס יש מתנגדים, שחושבים בדיוק ההיפך ממנו -

אמר גאו דזה - "טבע [האדם] דומה לערבי נחל; הצדק דומה לספלים וקערות. מי שעושה מטבע האדם מוסר וצדק דומה למי שעושה ספלים וקערות מערבי נחל."

טבע האדם, אומר גאו דזה, הוא חימר גולמי, שיש לעצב בכל האמצעים.

אמר מנג דזה - "כשאתה עושה ספלים וערות מערבי נחל האם אתה יכול לנהוג לפי טבע העץ, או שעליך לפצוע ולשבור אותו על מנת לעשות ממנו ספלים וקערות? ואם את ערבי הנחל צריך לפצוע ולשבור כדי לעשות מהם ספלים וקערות, האם גם את האדם צריך לשבור ולפצוע כדי לעשותו איש מוסר וצדק? אם יש בעולם מה שיוביל את הנאשים להמיט שואה על המוסר והצדק, הרי זה לבטח דבריך"

מנציוס משיב - שלעצב בכוח מבלי ללדבר לליבו של אדם זו טעות, וחתירה נגד הטבע. אי אפשר בכפייה להוביל לחינוך טוב.

גאו דזה לא משתכנע -

אמר גאו דזה - "טבע [האדם] דומה למים שוצפים. פותחים להם פתח ממזרח, והם זורמים מזרחה; פותחים להם פתח ממערב והם זורמים מערבה. לדידו של טבע האדם אין הבדל בין טוב ורע, כשם שלדידים של המים אין הבדל בין מזרח ומערב"

אין נטייה מולדת, אומר גאו דזה - אנשים עושים מה שהם מתרגלים לעשות ומה שמאפשרים לנסות. מנציוס מתקומם -

אמר מנג דזה - "מבחינתם של המים אמנם אין הבדל בין מזרח ומערב, אבל כלום אין לדידם הבדל בין למעלה ולמטה? טבע האדם טוב כשם שהמים זורמים כלפי מטה. אין אדם רע [מטבעו]; אין מים שאינם נוטים כלפי מטה.

הרי לך מים, אם תכה בהם אפשר שיגביהו אל מעבר למצחך, ואם תחסום את דרכם ייקוו גם במעלה ההר. כלום טבע המים הוא זה? בכוח הנסיבות נהיה הדבר. ואם אפשר לגרום לאדם שיעשה את הרע, הרי זה משום שנוהגים כך בטבעו."

מנציוס מתעקש על טבע האדם. גם אם אנשים עושים מה שמאפשרים להם לעשות, אותן פעולות תמיד יפעלו לפי טבע בסיסי, אלא אם יסולף בכוח.

אמר מנג דזה - "ממהותו [של האדם] שהוא יכול להיעשות טוב, ולזאת אני קורא 'טוב'. ואם מישה ונעשה רע, זה לא בגלל התכונות הטבעיות שלו. נטיית הלב של צער וחמלה נמצאת בכל בני האדם; נטיית הלב של בושה וסלידה נמצאת בכל בני האדם; נטיית הלב של ויתור ומתן כבוד נמצאת בכל בני האדם; נטיית הלב של אישור ודחייה נמצאת בכל בני האדם. נטיית הלב של צער וחמלה זה המוסר; נטיית הלב של בושה וסלידה זה צדק; נטיית הלב של ויתור ומתן כבוד זה המנהג; נטיית הלב של אישור ודחייה זה התבונה. הטוב, הצדק, המנהג והתבונה זה לא משהו חיצוני שריתכו והלחימו אלינו; הם נמצאים בנו מלכתחילה, אלא שאיננו נותנים את דעתו על כך. לכן אומרים: 'חפשנו ויימצא, הנח לא וייאבד'. ואם [אדם אחד טוב מזולתו] פי שניים או פי חמישה או לאין ערוך יותר, רי זה משום שישנם אנשים שאינם מסוגלים למצות את תכונותיהם הטבעיות".

המנהג עבור מנציוס אינו מרכזי כמו אצל קונפוציוס - אלא רק מימוש של טבע מולד מלכתחילה, ולא משטור חומר גלם לכדי טוב. הטבע הזה מתבטא, כמו אצל קונפוציוס - ביחסים:

• אב ובן - חיבה טבעית, הבסיס לכל מוסר. הרגש הטבעי של יחסי הורות הוא ה"ניצן" הראשון של אנושיות.
• שליט ושר (או שליט ונתינים) - צדק ויושר, מחויבות הדדית: השליט מושל בצדק, הנתינים משרתים בנאמנות.
• בעל ואישה - הבחנה\תיאום תפקידים⁴: לא הדרה, אלא חלוקה תפקידית ויצירת הרמוניה במשק הבית.
• זקן וצעיר - סדר\קדימו: כבוד לגיל, חינוך דרך היררכיה טבעית שמארגנת אחריות ודוגמה.
• ידי וידיד: אמון: היחס ההדדי היחיד שאינו היררכי; מבוסס על אמון ושוויון.

מטרת כל היחסים האלו היא אימון, טיפוח אותה נטייה טבעית - לאו דווקא בטקסים גרידא, כמו אצל קונפוציוס. היחסים האלו הם הקרקע שעליה יכולים לצמוח ניצני האנושיות המולדים.

מנציוס לא האמין בחקיקה, ולא ייחס חשיבות גדולה במיוחד ללי. מקסים, לא? שונדזה חשב... אחרת.

שונדזה

שונדזה נולד בדרום סין בסוף תקופת המדינות הלוחמות. בניגוד למנציוס וקונפוציוס, שונדזה היה מאוד שיטתי, ומייצג במידת מה את ההבשלה של הפילוסופיה הסינית. בתקופתו, היה ייאוש מהאידיליזם של קונפוציוס ומנציוס, והשליטים הזועמים ביקשו פתרונות מעשיים. חאלס - תן לנו מה שעובד לנצח.

שונדזה, במובן זה, ריאליסט. טבע האדם, לדידו, הוא רע. את הטבע הזה צריך לשבור ולביית בעיצוב מלאכותי מתמשך (wei - 偽) באמצעות הטקס. גישה זו נהפכה לגישה הדומיננטית בקונפוציוניזם.

אם מנציוס מייצג את רוח האדם, שונדזה מייצג את רוח המשטר. איך נמנע מבני האדם לעבור על החוק? בעיצוב והתנייה כל כך חזקים, שהם לא יעלו על דעתם לעבור על החוק. מנציוס אומר לאדם - אל תדאג חביבי, אתה אחלה, ושונדזה אומר לשליט - אתה רוצה לשלוט? תניח שכולם רעים.

טבע האדם רע, הטוב הינו תוצר של פעילות מודעת. טבע האדם המולד הוא רדיפת התועלת. אם יתמכר לרדיפה זו יידע מאבקים ותיגרות, ויאבד כל רגש של כבוד וענווה. אדם נולד עם רגשות קנאה ושנאה, ואם יתמכר להם יידרדר לאלימול ולפשע, ואיבד כל רגש של נאמנות ואמון. אדם נולד עם תשוקות עין ואוזן המביאות לרדיפת מראות וצבעים ערבים. אם יתמכר לאלה יגיע להפרק ולכאוס, וכל המנהגים והצורות הנכונות יאבדו. על-כן, כל אדם הפועל לפי טבעו ומתמכר לרגשותיו ימצא עצמו בהכרח מעורב במאבקים ותיגרות, פריצת גבולות וכללי החברה, ולבסוף אף יתגלגל לפשע.

האדם נולד תינוק - אגואיסט, יצרי, רודף עונג. אולם האדם הוא גם רציונלי - והוא מבין שלהיות טוב זה אינטרס שלו - אגוצנטריות לא משתלמת. את הטוב הזה אפשר לעצב עם קונפוציוניזם.

מו דזה

מו דזה (470-391 לפנה"ס) חיפש חלופה תועלתנית לרעיון של קונפוציוס, וכונן את האסכולה המוהיסטית - שסבורה שטיפוח עצמי הוא הבסיס לאתיקה ולמטא-אתיקה, סוג מסוים של פעילות - בדומה לאתיקה אריסטותלית, של המידות הטובות. לפי מודזה, פעולה טובה נבחנת בכמה קריטריונים:

• בחינת העיקרון לפי תקדימית
• בחינת העיקרון במציאות (וכאן קונפוציוניזם נפסל - אתם אומרים שכך וכך אבל בפועל תראו - סין במלחמה)
• בחינת התועלת - המבחן הגבוה ביותר (מה זה נותן לנו?)

עבור מודזה, השמיים רוצים צדק בעולם (זהו רצון השמיים - Tianyu), והאדם מבטא את הצדק הזה באהבה אוניברסלית, הנבחנת בתוצאות ובתועלת שהיא מחוללת בעולם.

השמיים הם רוממות טהורה וחוכמה טהורה⁵. לפיכך מקור הצדק בשמים. אומרים בני האדם תחת השמים: "ידוע כי בן-השמיים [הקיסר] מורם מאציל ואציל מורם משר. אך איננו יודעים כי שמים מורמים וחכמים מבן-השמיים?"

אמר מוד דזה: שמים מורמים וחכמים מבן השמים מטעם זה: אם עושה בן השמים את הטוב, לשמים הכוח לחזקו, ואם הוא עושה הרע, לשמים הכוח להענשיו. אם בן השמים סובל ממחלה או פגע, עליו לצום ולהיטהר, להכין קורבן יין ודגן, ולהקריב לשמים ולרוחות; והשמים יחזרו בהם. אך מעולם לא שמעתי על שמים המתפללים לברכת בן השמים. לפיכך אני יודע כי שמים רמים וכמים מבן השמים. אך אין זה הכל. אני יודע זאת גם מספרי המלכים הקדומים.

מו דזה, 27

השאלה כאן היא, בעצם, מהו מקור המוסר. עבור מו דזה, מוסר מקורו חיצוני - רצון השמיים - והאדם הטוב הוא זה שמכוון את עצמו לרצון הזה. לא באמצעות טקס - כמו קונפוציוס, או רגש - כמו מנציוס - אלא פעולה טובה ומעשית לטובת הכלל, תוך דחיית הטקס הקונפוציאני.

Mozi asked a Confucianist why the Confucianists pursued music. He replied music is pursued for music's sake. Mozi said: You have not yet answered me. Suppose I asked, why build houses. And you answered, it is to keep of the cold in winter, and the heat in summer, and to separate men from women. Then you would have told me the reason for building houses. Now I am asking why pursue music. And you answer music is pursued for music's sake. This is comparable to: "Why build houses?" "houses are built for houses sakes"

טקס? קשקוש בלבוש; לכל פעולה צריכה לפי מודזה להיות תוצאה פרקטית, תועלת פרקטית - טקסים הם חסרי תועלת.

אהבה אוניברסלית

When we inquire into the cause of these various harms, what do we find has produced them? Do they come about from loving others and trying to benefit them? Surely not! They come rather from hating others and trying to injure them. And when we set out to classify and describe those men who hate and injure others, shall we say that their actions are motivated bu universality or partiality? Surely we must answer, by partiality, and it is this partiality in their dealings with one another that gives rise to all great harms in the world. Therefore we know the partiality is wrong.

אותה אהבה אוניברסלית, באופן מבלבל, לא כרוכה ברגש, אלא באוניברסליות: האדם הרע הוא זה שטרוד בפרט - הוא, משפחתו (כפי שהקונפוציוניזם דורש) ובסביבתו, ולא בטוב הכולל לכולם. איך עושים את זה?

Suppose there are two men, one of them holding to partiality the other to universality. The believer in partiality says, "how could I possibly regard my friend the same as myself, or my friend's father as my own?" [... The believer in universality] would say, "I would regard that the truly superior man of the world regards his friends the same as himself, and his friend's father the same as his own... Now let us ask, to whom would he entrust the support of his parents and the care of his wife and children? would it be to the universal-minded man, or to the partial man? it seems to me that, on occasions like these, there are no fools in the world. Though one may disapprove of universality himself, he would surely think it best to entrust his family to the universal-minded man. " ,

התמקדות בפרט, לפי מודזה, עושה נזק בעולם; אסור לנו לתעדף אחד על פני האחר, וחובה עלינו להתמקד בטובת הכלל, ולא בטובת היחיד. לא ייתכן שאעשה פולחן אבות להוריי, ואתאבל עליהם שנים - ובינתיים אזניח את העולם.

מהי דרך האהבה האוניברסלית והאהבה ההדדית? אמר מו דזה: ראיית ארצו של האחר כארצך, ראיית משפחת האחר כמשפחתך. ראיית עצם האחר כעצמך. לפיכך, כשראשי מדינו אוהבים זה את זה, הם אינם נלחמים בשדה הקרב. כראשי משפחות אוהבים זה את זה, הם אינם עושקים זה את זה. כשבני אדם פרטיים אוהבים זה את זה, הם אינם מזיקים זה לזה. כששליט ושר אוהבים זה את זה, יש אדיבות ונאמנות. כשאב ובן אוהבים זה את זה, יש חום וכיבוד הורים. כשאחים אוהבים זה את זה, הם חיים בשלום והרמוניה. כשכל בני האדם בתבל אוהבים זה את זה, חזק לא גובר על חלש, רוב לא מדכא מיעוט, עשיר אינו עולב בעני, מכובד אינו שונא נקלה, וערום אינו מתעתע בנבער.

להגדיל את הועלם ולהסיר את נזקיו - זה נקרא אנושיות וצדק

אבל מי קובע מה הכי טוב? כן כן - המדינה (ורואים איך זה הולך לכיוון טוטאליטארי) -

בעליי אוזניים חדות ועיניים בהירות ישמעו ויראו עבור אחרים, בעלי גפיים חזקות יבדו עבור אחרים, בעלי ידע טוב של הדרך ילמדו מאחרים

טובת הכלל מחליטה, ולכן אם יש לך גפיים חזקות, השליט יכול לשלח אותך לשדה מבלי לשאול. זה בכלל לא רלוונטי מה טוב לך!

האן פיי דזה

האן פיי דזה (280-233 לפנה"ס) הוא מהוגי אסכולת הלגליזם - כיוון אחר לתועלתנות, שאומר כך: למה אנחנו נלחמים? כי אני אדם הם עם של קקות (האן פיי דזה היה תלמיד של שון דזה). הם מבינים רק דבר אחד: כוח⁶. השליט צריך להתייחס לבני אדם כקקות, ולהיות מוטרד בדבר אחד בכלל - להכריע אותם, בכוח, ולהשאיר אותם מוכנעים.

אנושיות גורמת לאדם להזיל דמעות ולבקש את ביטול העונש, אך חוק הוא שאין להתחמק מעונש... אנושיות בבירור אינה הולמת שלטון.

האן פיי דזה לא דוגל בטקס, או באהבה אוניברסלית, אלא בחוק (fa - 法). היכן שמודזה לא מדבר בכלל על עונשים ותגמולים, עבור האן פיי דזה זה עיקר העניין: החוק צריך לחול בצורה דרקונית ואכזרית.

הממלכה ניתנת לשלטון על ידי שימוש בטבע האדם. לבני האדם יש אהבות ושנאות, ולפיכך הם ניתנים לשליטה, ועל השליט להעניק להם תשומת לב מיוחדת. אהבות ושנאות אלה הם שורש החיזוק והעונש. טבע האדם הוא לאהוב דרגה ותגמול ולשנוא עונש וקנס. על מנת לשלוט בשאיפות האדם ולקבוע את רצונותיו, השליט בונה שיטה של שכר ואנוש [...] שני אלו הם כוח החיים והמוות. הכוח הוא השומר על השליטה בהמון.

האן פיי דזה מאוד מאמין בענישה אחידה -

ב"ענישה אחידה" אני מכוון לכך שעונשים יהיו אדישים לדרגה ומעמד. משר במדינה או מפקד ועד לחייל ולאדם הפשוט, אם מישהו נכשל במילוי צווי המלך, מפר איסורים של המדינה או מפריע למוסדות המלכות, פשע מצדיק מוות לא אפשרות למחילה.

החוקים חייבים להיות ברורים ונהירים - עיקרון צורה ושם (Xingming) -

לא ניתן לנסח חוקים שרק הנאור יכול להבינם, משום שבני האדם לא כולם נאורים. לא ניתן לנסח חוקים שרק בעלי אישיות נעלה יוכלו להבינם, משום שלא לכל בני האדם אישיות נעלה. לפיכך, החכם בנסחו חוקים, מקפיד שיהיו בהירים ומובנים בקלות, והוא מדייק במינוחים כך שבור ונאור כאחד יוכלו להבינם באשר שליט רוצה לשים היכן שהטקס הקונפוציאני מובן רק בתרגול והבנה רבים, החוק חייב להיות פשוט ונהיר לכל מיד - עד כדי כך שהמדינה, מחמת הפחד ותאוות התגמול, תנהל את עצמה מבלי שהשליט יתערב.

באשר שליט רוצה לשים קץ לעשיית הרע, עליו להתאים בין שמות וממשות, כלומר בין מילים ומעשים. כאשר שר מבטא מילים, השליט יטיל עליו משימה על בסיס מילותיו, ואז יתרכז בדרישה להשלמת המשימה. אם הביצוע תואם למשימה והמשימה תואמת למילים, יוענק גמול; אך אם אין התאמה, ייענש השר. לפיכך, אם שר מתבטא במילים גבוהות וביצועיו דלים, מעניש אותו השליט לא בשל ביצועיו הדלים, כי אם משו שאינם תואמים לשם שנתן למשימה. ואם שר מתבטא במילים דלות אך מעשיו גדולים, גם הוא נענש, לא בשל אי-שביעות רצון השליט ממעשיו כי אם בשל אי ההתאמה בין השם והממשות.

ראו, לבסוף, את התהליך עברה סין בתקופת המדינות הלוחמות - מטיפוח עדין ופרטני של הנטייה טבעית בקונפוציוניזם, עד למכניות הקרה והאכזרית של לגליזם.

---

1. מזכיר מאוד את אריסטו. ↩

2. באנגלית התרגום הוא Gentleman, וארז מציין שזה תרגום מוצלח במיוחד - האידיאל הקונפוציאני מצטיין במיוחד במצבים חברתיים. ↩

3. זה לא הלך לו; המנצח במאבק היה לבסוף השליט האכזר מכולם, שמיד הלך ושרף את כתבי קונפוציוס וכל הממשיכים. ↩

4. הסימניה להבחנה בסינית היא 別 - bie. ביפנית, הזו פעמיים - 別別 (betsu-betsu), שמעשמעותה בנפרד. קרי - לא בשליטה, או דומיננטיות, אלא בהרמוניה ובחלוקה, כל אחד בהתאם להבדלים שלו. בסין הפטריאכלית של אותה תקופה, זו אמירה מהפכנית. ↩

5. בדומה (אך לא בדיוק) לאידאות האפלטוניות. ↩

6. ואכן, השושלת ששמה שוב לכאוס, שושלת צ'ין האכזרית, עשתה זאת בכוח ודגלה בלגליזם. ↩