קונפוציוניזם

עליית הקונפוציוניזם¶

בתוך חוסר הוודאות של תקופת שבע המדינות הלוחמות, קמו בסין אסכולות מחשבה רבות, שניסו - מעבר להשתתת סדר - להתחבב על שליט כזה או אחר שיממן אותן (קרי, ג'וב). בתוך כל זה קם החכם קונג - קונגפוציוס.

בתור הזהב הזה של המחשבה הסינית קמו כמה וכמה זרמים:

קונפוציוניזם - הדגשת מוסר אישי, חמלה, נאמנות, יסחים נכונים ומשמע עצמית כחזון לסדר חברתי צודק.
דאואיזם - חיפוש הרמוניה עם הטבע ועם ה"דרך", דחיית כפייה וחתירה לזרימה טבעית ופשטות.
מוהיזם - עקרון האהבה האוניברסלית ושוויון בין בני אדם, התנגדות למלחמות ולבזבוז.
לגליזם - גישה ריאליסטית-פוליטית: סדר חברתי מושג באמצעות חוקים נוקשים, ענישה וסמכות שלטונית חזקה.

הפילוסופיה פרחה עם נפילתו של שלטון מרכזי, משום שכל אחד יכל להשמיע את קולו - ובאם השליט ירדוף אותו, יתקבל בברכה במקום אחר; ואכן, כשעלה שוב שלטון מרכזי, שלטון הצ'ין, הדבר הראשון שעשה היה לשרוף כמה שיותר ספרים ולהרוג כמה שיותר פילוסופים.

קונפוציוס חי בין השנים 479-551 לפנה"ס, במדינת לו הקטנה וחסרת החשיבות בתקופת האביב והסתיו. הוא פעל בתקופה של כאוס פוליטי וחברתי, שבה התערערו הערכים המסורתיים. הוא האמין כי ניתן להשיב את ההרמוניה החברתית באמצעות חינוך, מוסר אישי ודוגמה אישית (ולא ממש צלח). הוא נדד בין מדינו שונות בתקווה לייעץ לשליטים, אך רעיונותיו התקבלו רק לאחר מותו: את אמירותיו, האנלקטים, ליכדו תלמידיו אחרי מותו.

קונפוציוס הפך את מנדט השמיים מקריטריון שלטוני לצו מוסרי פרטני - על כולם לנהוג לפי צו השמיים בכדי להשתית סדר; הכאוס הוא לא רק אשמת השליט ( אם כי הוא עדיין אחראי), אלא נוצר מחוסר דבקות בדרך השמיים (לא ציווי השמיים - דרך). השאלה אינה רק למי יש זכות לשלוט, אלא כיצד האדם נעשה ראוי להיות מנהיג, מורה, אדם טוב. מנדט השמיים מתהפך - קודם כל להיות אדם טוב, ואחר כך קיסר טוב.

אנושיות וטקס¶

הפילוסופיה הקונפוציונית מאופיינת בעיקר סביב אנושיות (Ren - ¹仁). בתמצית, אנושיות תמיד כרוכה ביחסים - הבנה של היות-ביחסים, ויישום היחסים.

הקרקוע של אותה אנושיות היא במאפיינים טקסיים - סביב נימוסים והליכות, האופן שבו מבצעים דברים יומיומיים (שותים תה), מהווים דוגמה אישית. כל זה הוא טיפוח של הרן באמצעות הלי (礼 - Li).

לפני קונפוציוס, לי היה קורבן קיסרי לגיוס תמיכה, בדומה לודות ההודיות. קונפוציוס בא ואומר - ממש לא; עבורו, לי היא מערכת שלמה של מנהגים ודרכי התנהגות שמאפשרת לנו לבטא את הרן, האנושיות שלנו. הקשר הזה הוא חידוש של קונפוציוס, ונראה מוזר במבט ראשון. מי זה מי שאני באמת? בפנים? למה אני צריך להתנהג כלפי חוץ בכל מיני דברים בכדי לבטא את הפנים?

ין יו'אן שאל על האנושיות. אמר המורה: לגבור על עצמך ולשוב אל [כללי] הטקסים, זה מימוש האנושיות. מי שיוכל לגבור על עצמו ולשוב אל [כללי] הטקסים ליום אחד יהיה אנושי בעיני העולם כולו. הלוא מימוש האנושיות מקורו בך עצמך, וכיצד יהיה תלוי בזולתך? אמר ין יו'אן: ברשותך, אשאל אותך, על השלבים למימושה. אמר המורה: מה שחורג מכללי הטקסים - אל תסתכל בו; מה שחורג מכללי הטקסים - אל תקשיב לו; מה שחורג מכללי הטקסים - אל תאמר אותו; מה שחורג מכללי הטקסים - אל תעשה אותו. אמר ין יו'אן: אף שאני, חווי, איני פיקח, אשתדל, ברשותך, לנהוג כעצתך.

מאמרות, יב', 1.

עבור קונפוציוס, להיות אנושי זה להתגבר על הרגש - ולא להביע אותו באותנטיות, כמו שאנחנו נוהגים לחשוב. אנחנו מלאים ברגש - אבל הרגש אינו בהכרח טוב, והביטוי שלו הפכפך ובלתי צפוי - היפוך מוחלט מהתפיסה המערבית³. אתה רוצה להיות אנושי? עקוב אחרי הטקסים שיעצבו את אותו רגש מבפנים².

אבל למה דווקא המנהגים האלה? מהו מקור הסמכות שלהם? קונפוציוס יאמר - מסורת. הקיסרים הקדומים גילמו אנושיות - והמסורת היא ירושה שלהם.

אמר המורה: אדם שאינו מממש את אנושיותו, מה לו ולטקסים? אדם שאינו מממש את אנושיותו, מה לו ולנגינות?

ג', 3.

הטקסים הם ביטוי של אנושיות. הכוונה מאחוריהם היא העיקר. בוקר טוב בהיסח הדעת הוא לא ביטוי של אנושיות. קונפוציוס רואה חשיבות גדולה במוזיקה⁴ מסיבה זו - טיפוח רגש נכון, ויסות רגש לא נכון, כינון כוונה מסוימת.

קונפוציוס לא מציין אם האנושיות הזו מולדת או מטופחת (היורשים שלו עוסקים בזה). ובכל זאת, היא אינה מצווה חיצונית - אלא רגישות מעשית לאחר (רן הוא תמיד בשניים). הרגישות שלי למצבים מול האחר היא שמטפחת אנושיות ומעצבת אותה - האינטרקציות שלי עם המשפחה, הקהילה, השליט והעם.

דוגמה

חשבו, לא עלינו, שאתם בלוויה של מישהו שלא הכרתם - סבתא של חבר או משהו כזה. אתה ניגש לאבלים וחושב מה להגיד - משתתף בצערכם? מה אני משתתף? לא הכרתי אותה; איך אני יכול בכלל להשתתף? זה די בנאלי... קונפוציוס יגיד - הפוך - דווקא השורה הזו, המסורתית, מפגינה רגישות מסוימת, עירנות מסוימת, והיא זו שהופכת את המצב המביך הזה לרגע מכונן, בהתגברות עצמית מכל הלב.

האנושיות מטופחת באינטרקציה עם דמויות סמכות ומבוגרים, מתוך ערך השיאו (Xiao - 孝) - כיבוד הורים.

דוגמה

חשבו על ילד קטן אוכל עם ההורים שלו. "קטשופ!" הוא צורח בדרישה. מה יגידו ההורים? מה אומרים?, בציפייה לבבקשה. זה משחק, אבל הוא נועד לטפח את אותו הערך - כיבוד ההורים, שגדל לפי קונפוציוס לכיבוד החברה, המדינה והשליט וכך מכונן את הסדר החברתי.

אמר יו דזה: נדיר שתמצא בנים הנוהגים כיבוד הורים, ואחים הנוהגים כיבוד אחים בוגרים, ועם זאת נוטים לערער על סמכות הבכירים מהם. ולעולם לא תמצא מי שאינם נוטים לערער על סמכות הבכירים מהם ועם זאת נוטים לפרוק כל עול. אדם-המעלה מתחקה על השורש, וכשהשורש איתן, צומחת הדרך כיבוד הורים וכיבוד אחים בוגרים, הלא הם שורש הווייתה של האנושיות?

א', 2⁵.

אבל ההיררכיה הזו מציבה דילמה -

דוכס שה שוחח עם קונג דזה ואמר: יושב בתוכנו אדם המוכנה 'הברנש הישר'. כאשר גנב אביו כבשה, הוא, בנו, העיד נגדו. אמר קונג דזה: האנשים הישרים שבתוכנו שונים ממנו: אבות מחפים על בניהם ובנים מחפים על אבותיהם. את היושר תמצא בתוכם.

יש כאן דילמה - האם כיבוד אבות נוטה תחילה לחברה ולמדינה, או למשפחה המיידית? כראוי, זה מצבי; אין כלל אצבע קבוע, אבל בהחלט תיתכן העדפת המשפחה על פני האומה; ככלל המחויבות היא קודם כל לבסיס ההיררכיה, ורק בסוף לסדר החברתי.

אמר המורה: שן! חוט אחד ויחיד מאחה את דרכי כולה. אמר זדנג דזה: אכן. לאחר שיצא המורה, שאלו התלמידים: למה התכוון בדבריו? אמר דזנג דזה: כל דרכו של רבנו אינה אלא העשייה המסורה והזולתנות⁷.

ד', 15.

אמר המורה: בן שבשלוש השנים⁶ לא נטה מדרך אביו, אפשר לומר עליו שהוא בן המקיים את חובת כיבוד ההורים.

ד', 20.

אמר דזה-גונג: מי שמשפיע חסדיו על בני האדם ויש לאל ידו להושיט יד להמונים - האם נוכל לומר עליו שהוא אדם אנושי? השיב לו המורה: מה לזה ולאנושי - הלוא אדם קדוש הוא?! אפילו יאו ושון היו מתקשים להגיע למדרגתו. ודע לך, האדם האנושי, כשהוא רוצה לקיים את עצמו, הוא מקיים בה בשעה את זולתו. וכשהוא רוצה להגשים את עצמו, הוא מגשים בה בשעה את זולתו. היכולת לעשות את הקרוב לך לדגם, אפשר לכנותה אומנות האנושיות.

ו', 30.

אנושיות אינה לנהוג בזולתנות כלפי העולם כולו (זוהי קדושה) - היא פשוט לנהוג כיאות עם אלו הקרובים לך, בכל יום בכל רגע, ביחסים שלך עם אנשים אחרים. זהו ביקוע מסוים של מה שאנחנו חושבים עליו כאנושיות - לא להיטיב עם כל אדם באשר הוא, אלא לפעול מתוך אותו הרגש הפנימי כיאות.

הטקס, כאמצעי לטיפוח אותו רגש, נועד לטפח מודעות, תשומת לב והרמוניה. כל פעולה כזו - ברכת בוקר טוב, אכילה, הקשבה - יכולה לשמש כאמצעי שכזה (וככזו להיות טקסית).

דוגמה

חשבו לדוגמה על אכילה. אכילה נאותה ("טקסית") היא לא לטרוף את הצלחת, לחכות לכולם לאכול יחד, וכו'. למה בכלל לטרוח? למה שכל אחד לא יטרוף את הצלחת בזמנו? כי במקום לתת לרגש (רעב!!) להשתלט, אנחנו נשארים מודעים לאלו שעמם אנחנו ביחסים - לאכול בצורה נעימה לכולם וביחד.

אבל האם באמת הטקס עוזר לנו להשתפר?

אמר המורה: כשהייתי בן חמש עשרה כיוונתי את לבי ללימודים; בן שלושים נתייצבה עמידתי; בן ארבעים חדלתי להסס; בן חמישים ידעתי את צו השמיים; בן שישים היו אוזני קשובות; בן שבעים הלכתי אחר לבי בלי לפרוץ גדר.

ב', 4.

בקטע המפורסם הזה, קונפוציוס מתאר באופן אוטוביוגרפי את ההתעצבות שלו עצמו. שימו לב שגם קונפוציוס היה צריך 35 שנים להבין את צו השמיים (15 -> 50), ועוד 10 שנים (עד 60) להקשיב. רק בגיל 70, אותה אנושיות נהפכה לטבע שני עבורו. רק בגיל 70 נפטרים מהטקס, מהלי.

כל העסק הזה - של טקס, משטור אפילו, מביא לנו במערב חררה. עזבו את הפורמליזם, תנו את האמת! תנו את החופש! החופש לבטא את האמת שלי!

אבל זו לא הכוונה מאחורי קונפוציוניזם. Michael Puett⁸ וHerbert Fingarette חושבים שזו התמרה של היומיומי, הפשוט, החילוני למשהו קדוש.

אנחנו במערב תופסים את העצמי שלנו כמהות מסוימת, מרכז מסוים של חוויה. בסין לא רואים את זה ככה. העצמי בסין הוא צ'י ( Qi - 氣) - אנרגיה¹⁰. אנחנו, בגדול, מצבור גדול של דברים טובים וגם של פיכסה - חומרי גלם - שמגיב לעולם ולאנשים אחרים. איזה מנוול צועק עליך ברחוב? הוא מעורר בך אנרגיה שלילית, ואתה יוצא עליו - ומעיף גם עליו אנרגיה שלילית. המפגשים האלו מכוננים אצלנו דפוסי תגובה - והם מי שאנחנו. החיים עצמם הם דפוסים אנרגטיים, עד הפרטים הקטנים ביותר. אני? אותנטי? ממש ממש לא.

דוגמה

ארז מספר על סטודנטית שסיפרה לו שהיא חווה פוסט טראומה. עבורה, טראומה היא לא דבר שחוותה בעבר, אלא דבר שקורה עכשיו. בהבנה סינית (שמתיישבת יפה עם פסיכולוגיה מערבית), היא עדיין מלאה במשקע השלילי הזה - מה שלא מאפשר להותיר את החוויה הטראומטית בעבר, אלא ממשיך לחלחל להווה.

המוקד נהפך לשינוי הדפוסים האנרגטיים האלה. כיצד? בדיוק - הלי, הטקסים. הטקסים עוזרים לכונן אותנו כאנשים טובים יותר - רגישים יותר, תגובתיים יותר - באמצעות שינוי הדפוסים האנרגטיים, עיצוב חומר הגלם. במקום מי שאני הוא מי שאני סביל כזה, הטקסים הם לקיחת אחריות ועיצוב פעיל של העצמי, דרך אותם דפוסים אנרגטיים. הסינים האמינו שהישארותן של אנרגיות שליליות הן כוח רע בעולם, שמתבטא בדרכים על-טבעיות - למשל, אם אני ואתה היינו מסוכסכים, ואני הלכתי לי לעולמי, אהפוך לשד וארדוף אותך על כל מה שעשית לי. או באופן מעודן יותר - זו אשמה, ומטענים פסיכולוגיים שממשיכים לאכול אותנו מבפנים.

הטקס אינו, כפי שחשבו עד קונפוציוס, ניסיון לפייס את הרוחות ואת המתים, או לפתוח שערי שמים - אלא כדי שאנחנו נהיה אנשים טובים יותר, שאנחנו נרגיש יותר טוב; הטקס לא מופנה החוצה, אלא פנימה. במובן הזה, קונפוציוניזם הוא מהפכה הומניסטית מסוימת.

אבל איזה מין טקסים אלה? מה זה אומר? אנחנו יוצרים מרחב טקסי - מרחב מקודש כזה או אחר - ומבינים שבתוכו קורה שינוי.

טקסים שאנחנו מכירים

כשעושים קידוש בשבת; הקידוש מתמיר זמן רגיל לזמן שבת, בתוך אותו מרחב.
במת התיאטרון: מרגע ששחקנים עולים לבמה, הם הדמות שלהם, וכולנו מקבלים את זה במרחב הטקסי - משה הופך לרומיאו.
בסין מתואר טקס כזה: במרחב הטקסי, הקיסר ובנו, הנסיך, נכנסים לחדר האחד מול השני, ומסתכלים אחד לשני בעיניים כשווים (מטורף בסין, אומר ארז¹¹). הבן עולה על כסא המלכות ומגלם את הסבא - אביו של הקיסר, והקיסר נשאר עצמו, קרי - משרת את הבן כפי ששירת את הסבא. הנסיך לומד כיצד להיות קיסר, והקיסר לומד כיצד להיות משרת - כפי ששירת את אביו, סבו של הנסיך.

ritual טקס הקיסר הסיני, איור באדיבות AI

במרחב הטקסי ניתנת לנו הזדמנות להיות במקומו של מישהו אחר - ויש לנו נקודת מבט על איך הוא מרגיש.

בתמצית - במערב, טקס הוא ציות לכלל חיצוני - איך להתפלל, מתי לכרוע. עבור קונפוציוס, טקס הוא לא ציות - הוא אימון מוסרי המעצב אותנו כבני אדם. המציאות איננה קבועה, אלא מתעצבת על ידי תגובותינו - תגובות שאנו מתרגלים בטקס, ובכך משנים באמצעותו את העולם.

חשבו על הטקס היומיומי הקטן והדבילי הזה של מה שלומך? שלומך רוב הזמן לא וואו; אבל כשאתה עונה הכל בסדר, אתה מגלם את היותך-בסדר. אולי אם באמת תתכוון לכך, אולי באמת תרגיש יותר בסדר - התגובה שלך מעצבת את המציאות.

קונפוציוס הקפיד קלה כחמורה. הוא הקפיד לראות בכל פיפס הכי קטן כאימון. מסופר שקונפוציוס -

בשעת הסעודה לא היה מסיח וכששכב [לישון] לא דיבר.

כל עוד לא יושרה יפה מחצלתו לא היה יושב.

כששתו בני כפרו יין, היה יוצא לאחר שיצאו הזקנים.

כשעלתה האורווה באש, שאל המורה בשובו מן החצר: 'האם נפגע מישהו?', ולא שאל על הסוסים.

מאמרות, י' 10-13, 17.

קונפוציוס מצויר פה כטיפוס כזה, מאוד רגיש וער לנוכחות כל הסובבים. כל שטות קטנה כזו היא אימון.

הכוונה היא לא Fake it until you make it - יותר Act it until you become it; לא רמאות, אלא השתדלות אמיתית שמתבטאת את מה שאני שואף להיות. אנחנו מתאמנים להיות מי שאיננו עדיין. העסק מזכיר מאוד נימוסים¹³ - שגורמים לכולם להרגיש בנוח, שמתווכים מצבים, וכו'. שוב קיבלתם גרביים ליומולדת, ואתם מצייצים איזה תודה. האם אתם שם ברגש, כדי שהדודה פנינה לא תיעלב? או שאתם באמת מנסים לגייס הכרת תודה? זה ההבדל בין נימוסים לקונפוציוניזם.

להקריב [לאבות] כמו היו נוכחים, להקריב לרוחות כמו היו נוכחות. אמר המורה: אם איני משתתף במעשה ההקרבה, כאילו לא הקרבתי כלל.

מאמרות, ג'12.

בקיצור - לא באת עם כל הלב? כאילו לא באת¹².

שאל ג'י לו כיד יש לעבוד את הרוחות והאלים. אמר לו המורה: עדייך אינך מוכשר לעבוד בני אדם וכיצד תוכל לעבוד את הרוחות? התרשה לי, הוסיף הלה, לשאול על המוות? אמר המורה: עדיין אינך מבין את החיים וכיצד תבין את המוות?

מאמרות, יא' 12.

שוב ניכרת המהפכה ההומניסטית - הדגשת האנושי והחי על פני העל-טבעי והמת.

הטקסים מאפשרים לבחון בחדות את הרגש שלנו. על רקע הטקסים הקבועים, התגובה שלנו חדה וברורה, ואנחנו יכולים להבין את עצמנו טוב יותר. הטקס הוא מעבדה לאתיקה - תרגול מתמשך של תגובה, יחס ורגש. הגוף והרגש הם חלק מהאימון הזה יחד, ונקשרים ברגישות הקשרית - ולא בכללים אוניברסליים. שינוי קטן בהרגל יוצר שינוי הן באדם והן בעולם, והחיים עצמם הם תרגול מוסרי מתמיד; כל מחווה יומיומית היא הדאו, הדרך.

מנציוס¶

מצגת

מנציוס (Mengzi, 371-289 孟軻 לפנה"ס) ושונדזה ( 荀子 Xunzi, 310-238 לפנה"ס) הם ממשיכי דרכו של קונפוציוס, ועסקו כמוהו בטבע האדם ובחינוך המוסרי. הם רצו לדעת, בפרט, מאיפה מגיע הלי - המנהג, ואיך להתייחס אליו. השאלה הזו תלויה, כמובן, בטבע האדם; אם נאמין שהוא רע, המנהג הוא סוג של משטור ועיצוב הכרחי; אם נאמין שהוא טוב, המנהג הוא רק ביטוי של הטוב הקיים.

אז, למה קונפוציוס התכוון? הכתבים שלו לא ברורים בסוגיה הזו, ובדיוק עליה מתפלפלים מנציוס ושונדזה.

עבור קונפוציוס, האנושיות היא החומר והטקס הוא הצורה¹⁴; ללא האנושיות הטקס ריק מפשר, וללא הטקס האנושיות חסרת צורה ואינה מתבטאת. הצדק - יי (yi - 義) - נולד מן המפגש בין האנושיות לטקס, ואלו מכוננים יחדיו את איש המעלה - הג'ונזה - 君子¹⁵.

קריסת הסדר הישן¶

כפי שראינו, בתקופת האביב והסתיו (770-481 לפנה"ס), שושלת ג'ו קורסת, ובהיעדר סמכות מרכזית המדינות הפיאודליות נאבקות על כוח. אולם, חשוב לציין שלמרות היעדר סמכות מרכזית, קונפוציוס עדיין חי בתקופה מסודרת יחסית (אם כי הוא מרגיש שהיא עומדת לקרוס).

ואכן, מעט אחרי מותו הסדר קורס לגמרי, בתקופת המדינות הלוחמות (475-221 לפנה"ס). למנציוס, שפעל אחרי כמאה שנות מלחמה, נותרה אמונה רבה באדם; לעומתו, לשונדזה לא נותרה שום אמונה בטבע האדם. כמובן, שהפרשנות שלהם לקונפוציוס הושפעה בהתאם.

מנציוס ושונדזה שניהם חיו בתקופות של קריסה, ושניהם מנסים לעשות בדיוק מה שקונפוציוס ניסה - להחזיר חזרה סדר, הרמוניה, עטרה ליושנה. לאור זאת שואלים שניהם -

האם המוסר נובע מלב האדם, או שיש לעצבו מבחוץ?
האם הטוב הוא ביטוי של טבע פנימי, או תוצאה של תרגול חברתי קפדני?

קונפוציוניזם לפי מנציוס¶

Mengzi

מנציוס קדם לשונדזה ונחשב לממשיכו הרוחני הישיר של קונפוציוס. עבורו, פתרון הקריסה הוא הפצת ההבנה שכוח אינו העיקר, אלא אותו צדק קונפוציוני, הבנה, חמלה והרמוניה. מנציוס נהג לגשת לשליטי המדינות השונות בניסיון לקדם ערכים אלה¹⁶.

לעומת הדגש הטקסי של קונפוציוס, מנציוס מדגיש את הלב-תודעה (xin - 心), ואת הטבע-המוסרי (性 - xing), שאנחנו נולדים איתו. עבור מנציוס, הטבע הוא דבר מולד, והטבע המולד שלנו הוא מוסרי; האדם נולד טוב, אבל הוא זקוק לטיפוח מתמיד בכדי להיות טוב במלוא מובן המילה.

בכל בני אדם מצויה נטיית לב לסלוד מסבל הזולת. למלכים הקדמוניים הייתה נטיית לב לסבול מסבל הזולת, ולפיכך היה ממשלם ממשל שסולד מסבל הזולת. ואם על נטיית הלב של סלידה מסבל הזולת משתיתים ממשל הסולד מסבל הזולת, הרי שהשליטה בעולם מונחת בכף היד. וזה הנימוק לטענתי שבכל בני האדם מצויה נטיית הלב של סלידה מסבל הזולת: כל אדם הרואה לפתע תינוק שעומד ליפול לתוך הבאר, נטיית ליבו היא חלחלה ופחד, צער וחמלה. לא משום שהוא רוצה לחבב את עצמו על הורי התינוק, ולא משום שהוא משתוקק לשבחיהם של בני כפרו או ידידיו, ולא משום שהוא מתעב את בכיו של התינוק.

דאור ג6, 2A:6

מנציוס, בטקסט זה הכתוב לאוזניו של שליט (השליטה בעולם... - הסינים ראו עצמם כמייסדי הציוויליזציה), טוען לדעתו טענה אמפירית - בכל בני האדם יש נטייה לטוב. אין פשר הדבר שהוא בהכרח פועל על פי הנטייה הזו, אבל זו נטייתו הבסיסית; מי שאינו מרגיש ככה אפילו קצת, לדידו, אינו אדם - לפחות לא במלוא מובן המילה.

אם נתבונן בדברים מנקודת מבט זו, הרי שמי שאין בו נטיית לב של צער וחמלה, איננו אדם; ומי שאין בו נטיית לב של בושה וסלידה, איננו אדם; ומי שאין בו נטיית הלב של וויתור ומתן כבוד, איננו אדם; ומי שאין בו נטיית הלב של אישור ודחייה איננו אדם. נטיית הלב ראשית ("מעין זרע או נבט") מוסר; נטיית הלב של בושה וסלידה היא ראשית הצדק; נטיית הלב של מתן כבוד היא ראשית מנהג; ונטיית הלב של אישור ודחייה היא ראשית התבונה. ארבע הראשיות נמצאות באדם. כפי שיש לו ארבע גפיים. מי שאומר שאיננו מסוגל - אף על פי שיש בו ארבע ראשיות - פוגם בעצמו; ומי שאומר על שליטו שאיננו מסוגל פוגם בשליטו.

נטיית הלב היא לא רק תחושה בסיסית - אלא ממש מאפייניו של הטבע האנושי, הרן. חמלה, לדידו, היא בסיס האנושיות; בושה - הבסיס לצדק; כבוד - הבסיס לטקס; ושיפוט מוסרי - הבסיס לחוכמה. עיקר ההגות של מנציוס היא לכונן את אלו יש מאין, אלא לטפח את היסודות המולדים האלה.

ארבע הראשיות נמצאות בי, ואין לי אלא להביאן לידי גמר; כמו אש שמתחילה לבעור, כמו מעיים שמתחיל לפכות. מי שמוסגל להביאן לידי גמר כולו יחסה בצילו; מי שאינו מסוגל להביאן לידי גמר, לא יוכל אפילו למלא חובתו להוריו.

למנציוס יש מתנגדים, שחושבים בדיוק ההיפך ממנו -

אמר גאו דזה - "טבע [האדם] דומה לערבי נחל; הצדק דומה לספלים וקערות. מי שעושה מטבע האדם מוסר וצדק דומה למי שעושה ספלים וקערות מערבי נחל."

טבע האדם, אומר גאו דזה, הוא חימר גולמי, שיש לעצב בכל האמצעים.

אמר מנג דזה - "כשאתה עושה ספלים וערות מערבי נחל האם אתה יכול לנהוג לפי טבע העץ, או שעליך לפצוע ולשבור אותו על מנת לעשות ממנו ספלים וקערות? ואם את ערבי הנחל צריך לפצוע ולשבור כדי לעשות מהם ספלים וקערות, האם גם את האדם צריך לשבור ולפצוע כדי לעשותו איש מוסר וצדק? אם יש בעולם מה שיוביל את הנאשים להמיט שואה על המוסר והצדק, הרי זה לבטח דבריך"

מנציוס משיב - שלעצב בכוח מבלי ללדבר לליבו של אדם זו טעות, וחתירה נגד הטבע. אי אפשר בכפייה להוביל לחינוך טוב.

גאו דזה לא משתכנע -

אמר גאו דזה - "טבע [האדם] דומה למים שוצפים. פותחים להם פתח ממזרח, והם זורמים מזרחה; פותחים להם פתח ממערב והם זורמים מערבה. לדידו של טבע האדם אין הבדל בין טוב ורע, כשם שלדידים של המים אין הבדל בין מזרח ומערב"

אין נטייה מולדת, אומר גאו דזה - אנשים עושים מה שהם מתרגלים לעשות ומה שמאפשרים לנסות. מנציוס מתקומם -

אמר מנג דזה - "מבחינתם של המים אמנם אין הבדל בין מזרח ומערב, אבל כלום אין לדידם הבדל בין למעלה ולמטה? טבע האדם טוב כשם שהמים זורמים כלפי מטה. אין אדם רע [מטבעו]; אין מים שאינם נוטים כלפי מטה.

הרי לך מים, אם תכה בהם אפשר שיגביהו אל מעבר למצחך, ואם תחסום את דרכם ייקוו גם במעלה ההר. כלום טבע המים הוא זה? בכוח הנסיבות נהיה הדבר. ואם אפשר לגרום לאדם שיעשה את הרע, הרי זה משום שנוהגים כך בטבעו."

מנציוס מתעקש על טבע האדם. גם אם אנשים עושים מה שמאפשרים להם לעשות, אותן פעולות תמיד יפעלו לפי טבע בסיסי, אלא אם יסולף בכוח.

אמר מנג דזה - "ממהותו [של האדם] שהוא יכול להיעשות טוב, ולזאת אני קורא 'טוב'. ואם מישה ונעשה רע, זה לא בגלל התכונות הטבעיות שלו. נטיית הלב של צער וחמלה נמצאת בכל בני האדם; נטיית הלב של בושה וסלידה נמצאת בכל בני האדם; נטיית הלב של ויתור ומתן כבוד נמצאת בכל בני האדם; נטיית הלב של אישור ודחייה נמצאת בכל בני האדם. נטיית הלב של צער וחמלה זה המוסר; נטיית הלב של בושה וסלידה זה צדק; נטיית הלב של ויתור ומתן כבוד זה המנהג; נטיית הלב של אישור ודחייה זה התבונה. הטוב, הצדק, המנהג והתבונה זה לא משהו חיצוני שריתכו והלחימו אלינו; הם נמצאים בנו מלכתחילה, אלא שאיננו נותנים את דעתו על כך. לכן אומרים: 'חפשנו ויימצא, הנח לא וייאבד'. ואם [אדם אחד טוב מזולתו] פי שניים או פי חמישה או לאין ערוך יותר, רי זה משום שישנם אנשים שאינם מסוגלים למצות את תכונותיהם הטבעיות".

המנהג עבור מנציוס אינו מרכזי כמו אצל קונפוציוס - אלא רק מימוש של טבע מולד מלכתחילה, ולא משטור חומר גלם לכדי טוב. הטבע הזה מתבטא, כמו אצל קונפוציוס - ביחסים:

אב ובן - חיבה טבעית, הבסיס לכל מוסר. הרגש הטבעי של יחסי הורות הוא ה"ניצן" הראשון של אנושיות.
שליט ושר (או שליט ונתינים) - צדק ויושר, מחויבות הדדית: השליט מושל בצדק, הנתינים משרתים בנאמנות.
בעל ואישה - הבחנה\תיאום תפקידים¹⁷: לא הדרה, אלא חלוקה תפקידית ויצירת הרמוניה במשק הבית.
זקן וצעיר - סדר\קדימו: כבוד לגיל, חינוך דרך היררכיה טבעית שמארגנת אחריות ודוגמה.
ידי וידיד: אמון: היחס ההדדי היחיד שאינו היררכי; מבוסס על אמון ושוויון.

מטרת כל היחסים האלו היא אימון, טיפוח אותה נטייה טבעית - לאו דווקא בטקסים גרידא, כמו אצל קונפוציוס. היחסים האלו הם הקרקע שעליה יכולים לצמוח ניצני האנושיות המולדים.

מנציוס לא האמין בחקיקה, ולא ייחס חשיבות גדולה במיוחד ללי. מקסים, לא? שונדזה חשב... אחרת.

שונדזה¶

שונדזה נולד בדרום סין בסוף תקופת המדינות הלוחמות. בניגוד למנציוס וקונפוציוס, שונדזה היה מאוד שיטתי, ומייצג במידת מה את ההבשלה של הפילוסופיה הסינית. בתקופתו, היה ייאוש מהאידיליזם של קונפוציוס ומנציוס, והשליטים הזועמים ביקשו פתרונות מעשיים. חאלס - תן לנו מה שעובד לנצח.

שונדזה, במובן זה, ריאליסט. טבע האדם, לדידו, הוא רע. את הטבע הזה צריך לשבור ולביית בעיצוב מלאכותי מתמשך (wei - 偽) באמצעות הטקס. גישה זו נהפכה לגישה הדומיננטית בקונפוציוניזם.

אם מנציוס מייצג את רוח האדם, שונדזה מייצג את רוח המשטר. איך נמנע מבני האדם לעבור על החוק? בעיצוב והתנייה כל כך חזקים, שהם לא יעלו על דעתם לעבור על החוק. מנציוס אומר לאדם - אל תדאג חביבי, אתה אחלה, ושונדזה אומר לשליט - אתה רוצה לשלוט? תניח שכולם רעים.

טבע האדם רע, הטוב הינו תוצר של פעילות מודעת. טבע האדם המולד הוא רדיפת התועלת. אם יתמכר לרדיפה זו יידע מאבקים ותיגרות, ויאבד כל רגש של כבוד וענווה. אדם נולד עם רגשות קנאה ושנאה, ואם יתמכר להם יידרדר לאלימול ולפשע, ואיבד כל רגש של נאמנות ואמון. אדם נולד עם תשוקות עין ואוזן המביאות לרדיפת מראות וצבעים ערבים. אם יתמכר לאלה יגיע להפרק ולכאוס, וכל המנהגים והצורות הנכונות יאבדו. על-כן, כל אדם הפועל לפי טבעו ומתמכר לרגשותיו ימצא עצמו בהכרח מעורב במאבקים ותיגרות, פריצת גבולות וכללי החברה, ולבסוף אף יתגלגל לפשע.

האדם נולד תינוק - אגואיסט, יצרי, רודף עונג. אולם האדם הוא גם רציונלי - והוא מבין שלהיות טוב זה אינטרס שלו - אגוצנטריות לא משתלמת. את הטוב הזה אפשר לעצב עם קונפוציוניזם.

מו דזה¶

מו דזה (470-391 לפנה"ס) חיפש חלופה תועלתנית לרעיון של קונפוציוס, וכונן את האסכולה המוהיסטית - שסבורה שטיפוח עצמי הוא הבסיס לאתיקה ולמטא-אתיקה, סוג מסוים של פעילות - בדומה לאתיקה אריסטותלית, של המידות הטובות. לפי מודזה, פעולה טובה נבחנת בכמה קריטריונים:

בחינת העיקרון לפי תקדימית
בחינת העיקרון במציאות (וכאן קונפוציוניזם נפסל - אתם אומרים שכך וכך אבל בפועל תראו - סין במלחמה)
בחינת התועלת - המבחן הגבוה ביותר (מה זה נותן לנו?)

עבור מודזה, השמיים רוצים צדק בעולם (זהו רצון השמיים - Tianyu), והאדם מבטא את הצדק הזה באהבה אוניברסלית, הנבחנת בתוצאות ובתועלת שהיא מחוללת בעולם.

השמיים הם רוממות טהורה וחוכמה טהורה¹⁸. לפיכך מקור הצדק בשמים. אומרים בני האדם תחת השמים: "ידוע כי בן-השמיים [הקיסר] מורם מאציל ואציל מורם משר. אך איננו יודעים כי שמים מורמים וחכמים מבן-השמיים?"

אמר מוד דזה: שמים מורמים וחכמים מבן השמים מטעם זה: אם עושה בן השמים את הטוב, לשמים הכוח לחזקו, ואם הוא עושה הרע, לשמים הכוח להענשיו. אם בן השמים סובל ממחלה או פגע, עליו לצום ולהיטהר, להכין קורבן יין ודגן, ולהקריב לשמים ולרוחות; והשמים יחזרו בהם. אך מעולם לא שמעתי על שמים המתפללים לברכת בן השמים. לפיכך אני יודע כי שמים רמים וכמים מבן השמים. אך אין זה הכל. אני יודע זאת גם מספרי המלכים הקדומים.

מו דזה, 27

השאלה כאן היא, בעצם, מהו מקור המוסר. עבור מו דזה, מוסר מקורו חיצוני - רצון השמיים - והאדם הטוב הוא זה שמכוון את עצמו לרצון הזה. לא באמצעות טקס - כמו קונפוציוס, או רגש - כמו מנציוס - אלא פעולה טובה ומעשית לטובת הכלל, תוך דחיית הטקס הקונפוציאני.

Mozi asked a Confucianist why the Confucianists pursued music. He replied music is pursued for music's sake. Mozi said: You have not yet answered me. Suppose I asked, why build houses. And you answered, it is to keep of the cold in winter, and the heat in summer, and to separate men from women. Then you would have told me the reason for building houses. Now I am asking why pursue music. And you answer music is pursued for music's sake. This is comparable to: "Why build houses?" "houses are built for houses sakes"

טקס? קשקוש בלבוש; לכל פעולה צריכה לפי מודזה להיות תוצאה פרקטית, תועלת פרקטית - טקסים הם חסרי תועלת.

אהבה אוניברסלית¶

When we inquire into the cause of these various harms, what do we find has produced them? Do they come about from loving others and trying to benefit them? Surely not! They come rather from hating others and trying to injure them. And when we set out to classify and describe those men who hate and injure others, shall we say that their actions are motivated bu universality or partiality? Surely we must answer, by partiality, and it is this partiality in their dealings with one another that gives rise to all great harms in the world. Therefore we know the partiality is wrong.

אותה אהבה אוניברסלית, באופן מבלבל, לא כרוכה ברגש, אלא באוניברסליות: האדם הרע הוא זה שטרוד בפרט - הוא, משפחתו (כפי שהקונפוציוניזם דורש) ובסביבתו, ולא בטוב הכולל לכולם. איך עושים את זה?

Suppose there are two men, one of them holding to partiality the other to universality. The believer in partiality says, "how could I possibly regard my friend the same as myself, or my friend's father as my own?" [... The believer in universality] would say, "I would regard that the truly superior man of the world regards his friends the same as himself, and his friend's father the same as his own... Now let us ask, to whom would he entrust the support of his parents and the care of his wife and children? would it be to the universal-minded man, or to the partial man? it seems to me that, on occasions like these, there are no fools in the world. Though one may disapprove of universality himself, he would surely think it best to entrust his family to the universal-minded man. " ,

התמקדות בפרט, לפי מודזה, עושה נזק בעולם; אסור לנו לתעדף אחד על פני האחר, וחובה עלינו להתמקד בטובת הכלל, ולא בטובת היחיד. לא ייתכן שאעשה פולחן אבות להוריי, ואתאבל עליהם שנים - ובינתיים אזניח את העולם.

מהי דרך האהבה האוניברסלית והאהבה ההדדית? אמר מו דזה: ראיית ארצו של האחר כארצך, ראיית משפחת האחר כמשפחתך. ראיית עצם האחר כעצמך. לפיכך, כשראשי מדינו אוהבים זה את זה, הם אינם נלחמים בשדה הקרב. כראשי משפחות אוהבים זה את זה, הם אינם עושקים זה את זה. כשבני אדם פרטיים אוהבים זה את זה, הם אינם מזיקים זה לזה. כששליט ושר אוהבים זה את זה, יש אדיבות ונאמנות. כשאב ובן אוהבים זה את זה, יש חום וכיבוד הורים. כשאחים אוהבים זה את זה, הם חיים בשלום והרמוניה. כשכל בני האדם בתבל אוהבים זה את זה, חזק לא גובר על חלש, רוב לא מדכא מיעוט, עשיר אינו עולב בעני, מכובד אינו שונא נקלה, וערום אינו מתעתע בנבער.

להגדיל את הועלם ולהסיר את נזקיו - זה נקרא אנושיות וצדק

אבל מי קובע מה הכי טוב? כן כן - המדינה (ורואים איך זה הולך לכיוון טוטאליטארי) -

בעליי אוזניים חדות ועיניים בהירות ישמעו ויראו עבור אחרים, בעלי גפיים חזקות יבדו עבור אחרים, בעלי ידע טוב של הדרך ילמדו מאחרים

טובת הכלל מחליטה, ולכן אם יש לך גפיים חזקות, השליט יכול לשלח אותך לשדה מבלי לשאול. זה בכלל לא רלוונטי מה טוב לך!

האן פיי דזה¶

האן פיי דזה (280-233 לפנה"ס) הוא מהוגי אסכולת הלגליזם - כיוון אחר לתועלתנות, שאומר כך: למה אנחנו נלחמים? כי אני אדם הם עם של קקות (האן פיי דזה היה תלמיד של שון דזה). הם מבינים רק דבר אחד: כוח¹⁹. השליט צריך להתייחס לבני אדם כקקות, ולהיות מוטרד בדבר אחד בכלל - להכריע אותם, בכוח, ולהשאיר אותם מוכנעים.

אנושיות גורמת לאדם להזיל דמעות ולבקש את ביטול העונש, אך חוק הוא שאין להתחמק מעונש... אנושיות בבירור אינה הולמת שלטון.

האן פיי דזה לא דוגל בטקס, או באהבה אוניברסלית, אלא בחוק (fa - 法). היכן שמודזה לא מדבר בכלל על עונשים ותגמולים, עבור האן פיי דזה זה עיקר העניין: החוק צריך לחול בצורה דרקונית ואכזרית.

הממלכה ניתנת לשלטון על ידי שימוש בטבע האדם. לבני האדם יש אהבות ושנאות, ולפיכך הם ניתנים לשליטה, ועל השליט להעניק להם תשומת לב מיוחדת. אהבות ושנאות אלה הם שורש החיזוק והעונש. טבע האדם הוא לאהוב דרגה ותגמול ולשנוא עונש וקנס. על מנת לשלוט בשאיפות האדם ולקבוע את רצונותיו, השליט בונה שיטה של שכר ואנוש [...] שני אלו הם כוח החיים והמוות. הכוח הוא השומר על השליטה בהמון.

האן פיי דזה מאוד מאמין בענישה אחידה -

ב"ענישה אחידה" אני מכוון לכך שעונשים יהיו אדישים לדרגה ומעמד. משר במדינה או מפקד ועד לחייל ולאדם הפשוט, אם מישהו נכשל במילוי צווי המלך, מפר איסורים של המדינה או מפריע למוסדות המלכות, פשע מצדיק מוות לא אפשרות למחילה.

החוקים חייבים להיות ברורים ונהירים - עיקרון צורה ושם (Xingming) -

לא ניתן לנסח חוקים שרק הנאור יכול להבינם, משום שבני האדם לא כולם נאורים. לא ניתן לנסח חוקים שרק בעלי אישיות נעלה יוכלו להבינם, משום שלא לכל בני האדם אישיות נעלה. לפיכך, החכם בנסחו חוקים, מקפיד שיהיו בהירים ומובנים בקלות, והוא מדייק במינוחים כך שבור ונאור כאחד יוכלו להבינם באשר שליט רוצה לשים היכן שהטקס הקונפוציאני מובן רק בתרגול והבנה רבים, החוק חייב להיות פשוט ונהיר לכל מיד - עד כדי כך שהמדינה, מחמת הפחד ותאוות התגמול, תנהל את עצמה מבלי שהשליט יתערב.

באשר שליט רוצה לשים קץ לעשיית הרע, עליו להתאים בין שמות וממשות, כלומר בין מילים ומעשים. כאשר שר מבטא מילים, השליט יטיל עליו משימה על בסיס מילותיו, ואז יתרכז בדרישה להשלמת המשימה. אם הביצוע תואם למשימה והמשימה תואמת למילים, יוענק גמול; אך אם אין התאמה, ייענש השר. לפיכך, אם שר מתבטא במילים גבוהות וביצועיו דלים, מעניש אותו השליט לא בשל ביצועיו הדלים, כי אם משו שאינם תואמים לשם שנתן למשימה. ואם שר מתבטא במילים דלות אך מעשיו גדולים, גם הוא נענש, לא בשל אי-שביעות רצון השליט ממעשיו כי אם בשל אי ההתאמה בין השם והממשות.

ראו, לבסוף, את התהליך עברה סין בתקופת המדינות הלוחמות - מטיפוח עדין ופרטני של הנטייה טבעית בקונפוציוניזם, עד למכניות הקרה והאכזרית של לגליזם.

הקו משמאל - אדם; הקווים מימין - שניים; עבור הסינים, אנושיות תמיד כרוכה בשניים. מסיבה זו, בודהיזם היה צריך להצדיק את עצמו כשהגיע לסין - הרעיון של נזירים מתבודדים היה בעיניי הסינים בלתי-נתפס. ↩
מזכיר מאור בהביוריזם. ↩
הקשב לליבך... הבמיה יוצאת מושי וכו'. ↩
לא קונצרט רוק, אומר ארז - נעימות קלות, פעמונים, זמירות וכו'. ↩
הקטע הזה, מדגיש ארז, מנהיר לנו בדיוק למה סין תמיד הייתה מדינה היררכית וטוטאליטארית: זו גישה של דע את מקומך בכוונה להשית סדר; ואכן, עד היום מדינות בהשפעת קונפוציוניזם - סין, קוריאה, יפן, וכו' - מאופיינות בהיררכיה חזקה. ↩
בסין, תקופת האבל על הורים שהלכו לעולמם הייתה בת שלוש שנים. קונפוציוס ייחס חשיבות רבה לאבלות - דווקא משום שמדובר בהפרעה כה משמעותית לחיים: הוריי מולידיי הביאו אותי לעולם, ועתה אוותר על תקופה ארוכה ומשמעותית לזכרם. ↩
כמו מה ששנוא עליך אל תעשה לחברך, אבל הפוך - מה שאהוב עליך עשה לחברך כזה. ↩
בספרו The Path. ↩
בספרו Confucius: The Secular as Sacred. ↩
הצ'י הוא לא רק אנרגיה פסיכולוגית (או פיזיקלית): גם ברק הוא צ'י. צ'י הוא יותר זרימה, כוח-מציאות כזה. ↩
וכמובן מפסיק מיד אחרי הטקס ביאללה, תפרוק מדיח, אומר ארז. ↩
זה לא ככה בכל התפיסות הטקסיות. בטקסיות ההודית, הכוונה לא מעניינת. נעשה? נעשה. ↩
ר' On Manners, Karen Stohr, שמבצעת את הקישור הזה במפורש. ↩
מזכיר מאוד את אריסטו. ↩
באנגלית התרגום הוא Gentleman, וארז מציין שזה תרגום מוצלח במיוחד - האידיאל הקונפוציאני מצטיין במיוחד במצבים חברתיים. ↩
זה לא הלך לו; המנצח במאבק היה לבסוף השליט האכזר מכולם, שמיד הלך ושרף את כתבי קונפוציוס וכל הממשיכים. ↩
הסימניה להבחנה בסינית היא 別 - bie. ביפנית, הזו פעמיים - 別別 (betsu-betsu), שמעשמעותה בנפרד. קרי - לא בשליטה, או דומיננטיות, אלא בהרמוניה ובחלוקה, כל אחד בהתאם להבדלים שלו. בסין הפטריאכלית של אותה תקופה, זו אמירה מהפכנית. ↩
בדומה (אך לא בדיוק) לאידאות האפלטוניות. ↩
ואכן, השושלת ששמה שוב לכאוס, שושלת צ'ין האכזרית, עשתה זאת בכוח ודגלה בלגליזם. ↩