קונפוציוס

מצגת

עליית הקונפוציוניזם

בתוך חוסר הוודאות של תקופת שבע המדינות הלוחמות, קמו בסין אסכולות מחשבה רבות, שניסו - מעבר להשתתת סדר - להתחבב על שליט כזה או אחר שיממן אותן (קרי, ג'וב). בתוך כל זה קם החכם קונג - קונגפוציוס.

בתור הזהב הזה של המחשבה הסינית קמו כמה וכמה זרמים:

• קונפוציוניזם - הדגשת מוסר אישי, חמלה, נאמנות, יסחים נכונים ומשמע עצמית כחזון לסדר חברתי צודק.
• דאואיזם - חיפוש הרמוניה עם הטבע ועם ה"דרך", דחיית כפייה וחתירה לזרימה טבעית ופשטות.
• מוהיזם - עקרון האהבה האוניברסלית ושוויון בין בני אדם, התנגדות למלחמות ולבזבוז.
• לגליזם - גישה ריאליסטית-פוליטית: סדר חברתי מושג באמצעות חוקים נוקשים, ענישה וסמכות שלטונית חזקה.

הפילוסופיה פרחה עם נפילתו של שלטון מרכזי, משום שכל אחד יכל להשמיע את קולו - ובאם השליט ירדוף אותו, יתקבל בברכה במקום אחר; ואכן, כשעלה שוב שלטון מרכזי, שלטון הצ'ין, הדבר הראשון שעשה היה לשרוף כמה שיותר ספרים ולהרוג כמה שיותר פילוסופים.

קונפוציוס חי בין השנים 479-551 לפנה"ס, במדינת לו הקטנה וחסרת החשיבות בתקופת האביב והסתיו. הוא פעל בתקופה של כאוס פוליטי וחברתי, שבה התערערו הערכים המסורתיים. הוא האמין כי ניתן להשיב את ההרמוניה החברתית באמצעות חינוך, מוסר אישי ודוגמה אישית (ולא ממש צלח). הוא נדד בין מדינו שונות בתקווה לייעץ לשליטים, אך רעיונותיו התקבלו רק לאחר מותו: את אמירותיו, האנלקטים, ליכדו תלמידיו אחרי מותו.

קונפוציוס הפך את מנדט השמיים מקריטריון שלטוני לצו מוסרי פרטני - על כולם לנהוג לפי צו השמיים בכדי להשתית סדר; הכאוס הוא לא רק אשמת השליט ( אם כי הוא עדיין אחראי), אלא נוצר מחוסר דבקות בדרך השמיים (לא ציווי השמיים - דרך). השאלה אינה רק למי יש זכות לשלוט, אלא כיצד האדם נעשה ראוי להיות מנהיג, מורה, אדם טוב. מנדט השמיים מתהפך - קודם כל להיות אדם טוב, ואחר כך קיסר טוב.

אנושיות וטקס

הפילוסופיה הקונפוציונית מאופיינת בעיקר סביב אנושיות (Ren - ¹仁). בתמצית, אנושיות תמיד כרוכה ביחסים - הבנה של היות-ביחסים, ויישום היחסים.

הקרקוע של אותה אנושיות היא במאפיינים טקסיים - סביב נימוסים והליכות, האופן שבו מבצעים דברים יומיומיים (שותים תה), מהווים דוגמה אישית. כל זה הוא טיפוח של הרן באמצעות הלי (礼 - Li).

לפני קונפוציוס, לי היה קורבן קיסרי לגיוס תמיכה, בדומה לודות ההודיות. קונפוציוס בא ואומר - ממש לא; עבורו, לי היא מערכת שלמה של מנהגים ודרכי התנהגות שמאפשרת לנו לבטא את הרן, האנושיות שלנו. הקשר הזה הוא חידוש של קונפוציוס, ונראה מוזר במבט ראשון. מי זה מי שאני באמת? בפנים? למה אני צריך להתנהג כלפי חוץ בכל מיני דברים בכדי לבטא את הפנים?

ין יו'אן שאל על האנושיות. אמר המורה: לגבור על עצמך ולשוב אל [כללי] הטקסים, זה מימוש האנושיות. מי שיוכל לגבור על עצמו ולשוב אל [כללי] הטקסים ליום אחד יהיה אנושי בעיני העולם כולו. הלוא מימוש האנושיות מקורו בך עצמך, וכיצד יהיה תלוי בזולתך? אמר ין יו'אן: ברשותך, אשאל אותך, על השלבים למימושה. אמר המורה: מה שחורג מכללי הטקסים - אל תסתכל בו; מה שחורג מכללי הטקסים - אל תקשיב לו; מה שחורג מכללי הטקסים - אל תאמר אותו; מה שחורג מכללי הטקסים - אל תעשה אותו. אמר ין יו'אן: אף שאני, חווי, איני פיקח, אשתדל, ברשותך, לנהוג כעצתך.

מאמרות, יב', 1.

עבור קונפוציוס, להיות אנושי זה להתגבר על הרגש - ולא להביע אותו באותנטיות, כמו שאנחנו נוהגים לחשוב. אנחנו מלאים ברגש - אבל הרגש אינו בהכרח טוב, והביטוי שלו הפכפך ובלתי צפוי - היפוך מוחלט מהתפיסה המערבית³. אתה רוצה להיות אנושי? עקוב אחרי הטקסים שיעצבו את אותו רגש מבפנים².

אבל למה דווקא המנהגים האלה? מהו מקור הסמכות שלהם? קונפוציוס יאמר - מסורת. הקיסרים הקדומים גילמו אנושיות - והמסורת היא ירושה שלהם.

אמר המורה: אדם שאינו מממש את אנושיותו, מה לו ולטקסים? אדם שאינו מממש את אנושיותו, מה לו ולנגינות?

ג', 3.

הטקסים הם ביטוי של אנושיות. הכוונה מאחוריהם היא העיקר. בוקר טוב בהיסח הדעת הוא לא ביטוי של אנושיות. קונפוציוס רואה חשיבות גדולה במוזיקה⁴ מסיבה זו - טיפוח רגש נכון, ויסות רגש לא נכון, כינון כוונה מסוימת.

קונפוציוס לא מציין אם האנושיות הזו מולדת או מטופחת (היורשים שלו עוסקים בזה). ובכל זאת, היא אינה מצווה חיצונית - אלא רגישות מעשית לאחר (רן הוא תמיד בשניים). הרגישות שלי למצבים מול האחר היא שמטפחת אנושיות ומעצבת אותה - האינטרקציות שלי עם המשפחה, הקהילה, השליט והעם.

דוגמה

חשבו, לא עלינו, שאתם בלוויה של מישהו שלא הכרתם - סבתא של חבר או משהו כזה. אתה ניגש לאבלים וחושב מה להגיד - משתתף בצערכם? מה אני משתתף? לא הכרתי אותה; איך אני יכול בכלל להשתתף? זה די בנאלי... קונפוציוס יגיד - הפוך - דווקא השורה הזו, המסורתית, מפגינה רגישות מסוימת, עירנות מסוימת, והיא זו שהופכת את המצב המביך הזה לרגע מכונן, בהתגברות עצמית מכל הלב.

האנושיות מטופחת באינטרקציה עם דמויות סמכות ומבוגרים, מתוך ערך השיאו (Xiao - 孝) - כיבוד הורים.

דוגמה

חשבו על ילד קטן אוכל עם ההורים שלו. "קטשופ!" הוא צורח בדרישה. מה יגידו ההורים? מה אומרים?, בציפייה לבבקשה. זה משחק, אבל הוא נועד לטפח את אותו הערך - כיבוד ההורים, שגדל לפי קונפוציוס לכיבוד החברה, המדינה והשליט וכך מכונן את הסדר החברתי.

אמר יו דזה: נדיר שתמצא בנים הנוהגים כיבוד הורים, ואחים הנוהגים כיבוד אחים בוגרים, ועם זאת נוטים לערער על סמכות הבכירים מהם. ולעולם לא תמצא מי שאינם נוטים לערער על סמכות הבכירים מהם ועם זאת נוטים לפרוק כל עול. אדם-המעלה מתחקה על השורש, וכשהשורש איתן, צומחת הדרך כיבוד הורים וכיבוד אחים בוגרים, הלא הם שורש הווייתה של האנושיות?

א', 2⁵.

אבל ההיררכיה הזו מציבה דילמה -

דוכס שה שוחח עם קונג דזה ואמר: יושב בתוכנו אדם המוכנה 'הברנש הישר'. כאשר גנב אביו כבשה, הוא, בנו, העיד נגדו. אמר קונג דזה: האנשים הישרים שבתוכנו שונים ממנו: אבות מחפים על בניהם ובנים מחפים על אבותיהם. את היושר תמצא בתוכם.

יש כאן דילמה - האם כיבוד אבות נוטה תחילה לחברה ולמדינה, או למשפחה המיידית? כראוי, זה מצבי; אין כלל אצבע קבוע, אבל בהחלט תיתכן העדפת המשפחה על פני האומה; ככלל המחויבות היא קודם כל לבסיס ההיררכיה, ורק בסוף לסדר החברתי.

אמר המורה: שן! חוט אחד ויחיד מאחה את דרכי כולה. אמר זדנג דזה: אכן. לאחר שיצא המורה, שאלו התלמידים: למה התכוון בדבריו? אמר דזנג דזה: כל דרכו של רבנו אינה אלא העשייה המסורה והזולתנות⁷.

ד', 15.

אמר המורה: בן שבשלוש השנים⁶ לא נטה מדרך אביו, אפשר לומר עליו שהוא בן המקיים את חובת כיבוד ההורים.

ד', 20.

אמר דזה-גונג: מי שמשפיע חסדיו על בני האדם ויש לאל ידו להושיט יד להמונים - האם נוכל לומר עליו שהוא אדם אנושי? השיב לו המורה: מה לזה ולאנושי - הלוא אדם קדוש הוא?! אפילו יאו ושון היו מתקשים להגיע למדרגתו. ודע לך, האדם האנושי, כשהוא רוצה לקיים את עצמו, הוא מקיים בה בשעה את זולתו. וכשהוא רוצה להגשים את עצמו, הוא מגשים בה בשעה את זולתו. היכולת לעשות את הקרוב לך לדגם, אפשר לכנותה אומנות האנושיות.

ו', 30.

אנושיות אינה לנהוג בזולתנות כלפי העולם כולו (זוהי קדושה) - היא פשוט לנהוג כיאות עם אלו הקרובים לך, בכל יום בכל רגע, ביחסים שלך עם אנשים אחרים. זהו ביקוע מסוים של מה שאנחנו חושבים עליו כאנושיות - לא להיטיב עם כל אדם באשר הוא, אלא לפעול מתוך אותו הרגש הפנימי כיאות.

הטקס, כאמצעי לטיפוח אותו רגש, נועד לטפח מודעות, תשומת לב והרמוניה. כל פעולה כזו - ברכת בוקר טוב, אכילה, הקשבה - יכולה לשמש כאמצעי שכזה (וככזו להיות טקסית).

דוגמה

חשבו לדוגמה על אכילה. אכילה נאותה ("טקסית") היא לא לטרוף את הצלחת, לחכות לכולם לאכול יחד, וכו'. למה בכלל לטרוח? למה שכל אחד לא יטרוף את הצלחת בזמנו? כי במקום לתת לרגש (רעב!!) להשתלט, אנחנו נשארים מודעים לאלו שעמם אנחנו ביחסים - לאכול בצורה נעימה לכולם וביחד.

אבל האם באמת הטקס עוזר לנו להשתפר?

אמר המורה: כשהייתי בן חמש עשרה כיוונתי את לבי ללימודים; בן שלושים נתייצבה עמידתי; בן ארבעים חדלתי להסס; בן חמישים ידעתי את צו השמיים; בן שישים היו אוזני קשובות; בן שבעים הלכתי אחר לבי בלי לפרוץ גדר.

ב', 4.

בקטע המפורסם הזה, קונפוציוס מתאר באופן אוטוביוגרפי את ההתעצבות שלו עצמו. שימו לב שגם קונפוציוס היה צריך 35 שנים להבין את צו השמיים (15 -> 50), ועוד 10 שנים (עד 60) להקשיב. רק בגיל 70, אותה אנושיות נהפכה לטבע שני עבורו. רק בגיל 70 נפטרים מהטקס, מהלי.

כל העסק הזה - של טקס, משטור אפילו, מביא לנו במערב חררה. עזבו את הפורמליזם, תנו את האמת! תנו את החופש! החופש לבטא את האמת שלי!

אבל זו לא הכוונה מאחורי קונפוציוניזם. Michael Puett⁸ וHerbert Fingarette חושבים שזו התמרה של היומיומי, הפשוט, החילוני למשהו קדוש.

אנחנו במערב תופסים את העצמי שלנו כמהות מסוימת, מרכז מסוים של חוויה. בסין לא רואים את זה ככה. העצמי בסין הוא צ'י ( Qi - 氣) - אנרגיה¹⁰. אנחנו, בגדול, מצבור גדול של דברים טובים וגם של פיכסה - חומרי גלם - שמגיב לעולם ולאנשים אחרים. איזה מנוול צועק עליך ברחוב? הוא מעורר בך אנרגיה שלילית, ואתה יוצא עליו - ומעיף גם עליו אנרגיה שלילית. המפגשים האלו מכוננים אצלנו דפוסי תגובה - והם מי שאנחנו. החיים עצמם הם דפוסים אנרגטיים, עד הפרטים הקטנים ביותר. אני? אותנטי? ממש ממש לא.

דוגמה

ארז מספר על סטודנטית שסיפרה לו שהיא חווה פוסט טראומה. עבורה, טראומה היא לא דבר שחוותה בעבר, אלא דבר שקורה עכשיו. בהבנה סינית (שמתיישבת יפה עם פסיכולוגיה מערבית), היא עדיין מלאה במשקע השלילי הזה - מה שלא מאפשר להותיר את החוויה הטראומטית בעבר, אלא ממשיך לחלחל להווה.

המוקד נהפך לשינוי הדפוסים האנרגטיים האלה. כיצד? בדיוק - הלי, הטקסים. הטקסים עוזרים לכונן אותנו כאנשים טובים יותר - רגישים יותר, תגובתיים יותר - באמצעות שינוי הדפוסים האנרגטיים, עיצוב חומר הגלם. במקום מי שאני הוא מי שאני סביל כזה, הטקסים הם לקיחת אחריות ועיצוב פעיל של העצמי, דרך אותם דפוסים אנרגטיים. הסינים האמינו שהישארותן של אנרגיות שליליות הן כוח רע בעולם, שמתבטא בדרכים על-טבעיות - למשל, אם אני ואתה היינו מסוכסכים, ואני הלכתי לי לעולמי, אהפוך לשד וארדוף אותך על כל מה שעשית לי. או באופן מעודן יותר - זו אשמה, ומטענים פסיכולוגיים שממשיכים לאכול אותנו מבפנים.

הטקס אינו, כפי שחשבו עד קונפוציוס, ניסיון לפייס את הרוחות ואת המתים, או לפתוח שערי שמים - אלא כדי שאנחנו נהיה אנשים טובים יותר, שאנחנו נרגיש יותר טוב; הטקס לא מופנה החוצה, אלא פנימה. במובן הזה, קונפוציוניזם הוא מהפכה הומניסטית מסוימת.

אבל איזה מין טקסים אלה? מה זה אומר? אנחנו יוצרים מרחב טקסי - מרחב מקודש כזה או אחר - ומבינים שבתוכו קורה שינוי.

טקסים שאנחנו מכירים

• כשעושים קידוש בשבת; הקידוש מתמיר זמן רגיל לזמן שבת, בתוך אותו מרחב.
• במת התיאטרון: מרגע ששחקנים עולים לבמה, הם הדמות שלהם, וכולנו מקבלים את זה במרחב הטקסי - משה הופך לרומיאו.
• בסין מתואר טקס כזה: במרחב הטקסי, הקיסר ובנו, הנסיך, נכנסים לחדר האחד מול השני, ומסתכלים אחד לשני בעיניים כשווים (מטורף בסין, אומר ארז¹¹). הבן עולה על כסא המלכות ומגלם את הסבא - אביו של הקיסר, והקיסר נשאר עצמו, קרי - משרת את הבן כפי ששירת את הסבא. הנסיך לומד כיצד להיות קיסר, והקיסר לומד כיצד להיות משרת - כפי ששירת את אביו, סבו של הנסיך.

טקס הקיסר הסיני, איור באדיבות AI

במרחב הטקסי ניתנת לנו הזדמנות להיות במקומו של מישהו אחר - ויש לנו נקודת מבט על איך הוא מרגיש.

בתמצית - במערב, טקס הוא ציות לכלל חיצוני - איך להתפלל, מתי לכרוע. עבור קונפוציוס, טקס הוא לא ציות - הוא אימון מוסרי המעצב אותנו כבני אדם. המציאות איננה קבועה, אלא מתעצבת על ידי תגובותינו - תגובות שאנו מתרגלים בטקס, ובכך משנים באמצעותו את העולם.

חשבו על הטקס היומיומי הקטן והדבילי הזה של מה שלומך? שלומך רוב הזמן לא וואו; אבל כשאתה עונה הכל בסדר, אתה מגלם את היותך-בסדר. אולי אם באמת תתכוון לכך, אולי באמת תרגיש יותר בסדר - התגובה שלך מעצבת את המציאות.

קונפוציוס הקפיד קלה כחמורה. הוא הקפיד לראות בכל פיפס הכי קטן כאימון. מסופר שקונפוציוס -

בשעת הסעודה לא היה מסיח וכששכב [לישון] לא דיבר.

כל עוד לא יושרה יפה מחצלתו לא היה יושב.

כששתו בני כפרו יין, היה יוצא לאחר שיצאו הזקנים.

כשעלתה האורווה באש, שאל המורה בשובו מן החצר: 'האם נפגע מישהו?', ולא שאל על הסוסים.

מאמרות, י' 10-13, 17.

קונפוציוס מצויר פה כטיפוס כזה, מאוד רגיש וער לנוכחות כל הסובבים. כל שטות קטנה כזו היא אימון.

הכוונה היא לא Fake it until you make it - יותר Act it until you become it; לא רמאות, אלא השתדלות אמיתית שמתבטאת את מה שאני שואף להיות. אנחנו מתאמנים להיות מי שאיננו עדיין. העסק מזכיר מאוד נימוסים¹³ - שגורמים לכולם להרגיש בנוח, שמתווכים מצבים, וכו'. שוב קיבלתם גרביים ליומולדת, ואתם מצייצים איזה תודה. האם אתם שם ברגש, כדי שהדודה פנינה לא תיעלב? או שאתם באמת מנסים לגייס הכרת תודה? זה ההבדל בין נימוסים לקונפוציוניזם.

להקריב [לאבות] כמו היו נוכחים, להקריב לרוחות כמו היו נוכחות. אמר המורה: אם איני משתתף במעשה ההקרבה, כאילו לא הקרבתי כלל.

מאמרות, ג'12.

בקיצור - לא באת עם כל הלב? כאילו לא באת¹².

שאל ג'י לו כיד יש לעבוד את הרוחות והאלים. אמר לו המורה: עדייך אינך מוכשר לעבוד בני אדם וכיצד תוכל לעבוד את הרוחות? התרשה לי, הוסיף הלה, לשאול על המוות? אמר המורה: עדיין אינך מבין את החיים וכיצד תבין את המוות?

מאמרות, יא' 12.

שוב ניכרת המהפכה ההומניסטית - הדגשת האנושי והחי על פני העל-טבעי והמת.

הטקסים מאפשרים לבחון בחדות את הרגש שלנו. על רקע הטקסים הקבועים, התגובה שלנו חדה וברורה, ואנחנו יכולים להבין את עצמנו טוב יותר. הטקס הוא מעבדה לאתיקה - תרגול מתמשך של תגובה, יחס ורגש. הגוף והרגש הם חלק מהאימון הזה יחד, ונקשרים ברגישות הקשרית - ולא בכללים אוניברסליים. שינוי קטן בהרגל יוצר שינוי הן באדם והן בעולם, והחיים עצמם הם תרגול מוסרי מתמיד; כל מחווה יומיומית היא הדאו, הדרך.

---

1. הקו משמאל - אדם; הקווים מימין - שניים; עבור הסינים, אנושיות תמיד כרוכה בשניים. מסיבה זו, בודהיזם היה צריך להצדיק את עצמו כשהגיע לסין - הרעיון של נזירים מתבודדים היה בעיניי הסינים בלתי-נתפס. ↩

2. מזכיר מאור בהביוריזם. ↩

3. הקשב לליבך... הבמיה יוצאת מושי וכו'. ↩

4. לא קונצרט רוק, אומר ארז - נעימות קלות, פעמונים, זמירות וכו'. ↩

5. הקטע הזה, מדגיש ארז, מנהיר לנו בדיוק למה סין תמיד הייתה מדינה היררכית וטוטאליטארית: זו גישה של דע את מקומך בכוונה להשית סדר; ואכן, עד היום מדינות בהשפעת קונפוציוניזם - סין, קוריאה, יפן, וכו' - מאופיינות בהיררכיה חזקה. ↩

6. בסין, תקופת האבל על הורים שהלכו לעולמם הייתה בת שלוש שנים. קונפוציוס ייחס חשיבות רבה לאבלות - דווקא משום שמדובר בהפרעה כה משמעותית לחיים: הוריי מולידיי הביאו אותי לעולם, ועתה אוותר על תקופה ארוכה ומשמעותית לזכרם. ↩

7. כמו מה ששנוא עליך אל תעשה לחברך, אבל הפוך - מה שאהוב עליך עשה לחברך כזה. ↩

8. בספרו The Path. ↩

9. בספרו Confucius: The Secular as Sacred. ↩

10. הצ'י הוא לא רק אנרגיה פסיכולוגית (או פיזיקלית): גם ברק הוא צ'י. צ'י הוא יותר זרימה, כוח-מציאות כזה. ↩

11. וכמובן מפסיק מיד אחרי הטקס ביאללה, תפרוק מדיח, אומר ארז. ↩

12. זה לא ככה בכל התפיסות הטקסיות. בטקסיות ההודית, הכוונה לא מעניינת. נעשה? נעשה. ↩

13. ר' On Manners, Karen Stohr, שמבצעת את הקישור הזה במפורש. ↩