התועלתנים - מו-דזה והאן-פיי-דזה

מו דזה¶

מו דזה (470-391 לפנה"ס) חיפש חלופה תועלתנית לרעיון של קונפוציוס, וכונן את האסכולה המוהיסטית - שסבורה שטיפוח עצמי הוא הבסיס לאתיקה ולמטא-אתיקה, סוג מסוים של פעילות - בדומה לאתיקה אריסטותלית, של המידות הטובות. לפי מודזה, פעולה טובה נבחנת בכמה קריטריונים:

בחינת העיקרון לפי תקדימית
בחינת העיקרון במציאות (וכאן קונפוציוניזם נפסל - אתם אומרים שכך וכך אבל בפועל תראו - סין במלחמה)
בחינת התועלת - המבחן הגבוה ביותר (מה זה נותן לנו?)

עבור מודזה, השמיים רוצים צדק בעולם (זהו רצון השמיים - Tianyu), והאדם מבטא את הצדק הזה באהבה אוניברסלית, הנבחנת בתוצאות ובתועלת שהיא מחוללת בעולם.

השמיים הם רוממות טהורה וחוכמה טהורה[^5]. לפיכך מקור הצדק בשמים. אומרים בני האדם תחת השמים: "ידוע כי בן-השמיים [הקיסר] מורם מאציל ואציל מורם משר. אך איננו יודעים כי שמים מורמים וחכמים מבן-השמיים?"

אמר מוד דזה: שמים מורמים וחכמים מבן השמים מטעם זה: אם עושה בן השמים את הטוב, לשמים הכוח לחזקו, ואם הוא עושה הרע, לשמים הכוח להענשיו. אם בן השמים סובל ממחלה או פגע, עליו לצום ולהיטהר, להכין קורבן יין ודגן, ולהקריב לשמים ולרוחות; והשמים יחזרו בהם. אך מעולם לא שמעתי על שמים המתפללים לברכת בן השמים. לפיכך אני יודע כי שמים רמים וכמים מבן השמים. אך אין זה הכל. אני יודע זאת גם מספרי המלכים הקדומים.

מו דזה, 27

השאלה כאן היא, בעצם, מהו מקור המוסר. עבור מו דזה, מוסר מקורו חיצוני - רצון השמיים - והאדם הטוב הוא זה שמכוון את עצמו לרצון הזה. לא באמצעות טקס - כמו קונפוציוס, או רגש - כמו מנציוס - אלא פעולה טובה ומעשית לטובת הכלל, תוך דחיית הטקס הקונפוציאני.

Mozi asked a Confucianist why the Confucianists pursued music. He replied music is pursued for music's sake. Mozi said: You have not yet answered me. Suppose I asked, why build houses. And you answered, it is to keep of the cold in winter, and the heat in summer, and to separate men from women. Then you would have told me the reason for building houses. Now I am asking why pursue music. And you answer music is pursued for music's sake. This is comparable to: "Why build houses?" "houses are built for houses sakes"

טקס? קשקוש בלבוש; לכל פעולה צריכה לפי מודזה להיות תוצאה פרקטית, תועלת פרקטית - טקסים הם חסרי תועלת.

אהבה אוניברסלית¶

When we inquire into the cause of these various harms, what do we find has produced them? Do they come about from loving others and trying to benefit them? Surely not! They come rather from hating others and trying to injure them. And when we set out to classify and describe those men who hate and injure others, shall we say that their actions are motivated bu universality or partiality? Surely we must answer, by partiality, and it is this partiality in their dealings with one another that gives rise to all great harms in the world. Therefore we know the partiality is wrong.

אותה אהבה אוניברסלית, באופן מבלבל, לא כרוכה ברגש, אלא באוניברסליות: האדם הרע הוא זה שטרוד בפרט - הוא, משפחתו (כפי שהקונפוציוניזם דורש) ובסביבתו, ולא בטוב הכולל לכולם. איך עושים את זה?

Suppose there are two men, one of them holding to partiality the other to universality. The believer in partiality says, "how could I possibly regard my friend the same as myself, or my friend's father as my own?" [... The believer in universality] would say, "I would regard that the truly superior man of the world regards his friends the same as himself, and his friend's father the same as his own... Now let us ask, to whom would he entrust the support of his parents and the care of his wife and children? would it be to the universal-minded man, or to the partial man? it seems to me that, on occasions like these, there are no fools in the world. Though one may disapprove of universality himself, he would surely think it best to entrust his family to the universal-minded man. " ,

התמקדות בפרט, לפי מודזה, עושה נזק בעולם; אסור לנו לתעדף אחד על פני האחר, וחובה עלינו להתמקד בטובת הכלל, ולא בטובת היחיד. לא ייתכן שאעשה פולחן אבות להוריי, ואתאבל עליהם שנים - ובינתיים אזניח את העולם.

מהי דרך האהבה האוניברסלית והאהבה ההדדית? אמר מו דזה: ראיית ארצו של האחר כארצך, ראיית משפחת האחר כמשפחתך. ראיית עצם האחר כעצמך. לפיכך, כשראשי מדינו אוהבים זה את זה, הם אינם נלחמים בשדה הקרב. כראשי משפחות אוהבים זה את זה, הם אינם עושקים זה את זה. כשבני אדם פרטיים אוהבים זה את זה, הם אינם מזיקים זה לזה. כששליט ושר אוהבים זה את זה, יש אדיבות ונאמנות. כשאב ובן אוהבים זה את זה, יש חום וכיבוד הורים. כשאחים אוהבים זה את זה, הם חיים בשלום והרמוניה. כשכל בני האדם בתבל אוהבים זה את זה, חזק לא גובר על חלש, רוב לא מדכא מיעוט, עשיר אינו עולב בעני, מכובד אינו שונא נקלה, וערום אינו מתעתע בנבער.

להגדיל את הועלם ולהסיר את נזקיו - זה נקרא אנושיות וצדק

אבל מי קובע מה הכי טוב? כן כן - המדינה (ורואים איך זה הולך לכיוון טוטאליטארי) -

בעליי אוזניים חדות ועיניים בהירות ישמעו ויראו עבור אחרים, בעלי גפיים חזקות יבדו עבור אחרים, בעלי ידע טוב של הדרך ילמדו מאחרים

טובת הכלל מחליטה, ולכן אם יש לך גפיים חזקות, השליט יכול לשלח אותך לשדה מבלי לשאול. זה בכלל לא רלוונטי מה טוב לך!

האן פיי דזה¶

האן פיי דזה (280-233 לפנה"ס) הוא מהוגי אסכולת הלגליזם - כיוון אחר לתועלתנות, שאומר כך: למה אנחנו נלחמים? כי אני אדם הם עם של קקות (האן פיי דזה היה תלמיד של שון דזה). הם מבינים רק דבר אחד: כוח¹. השליט צריך להתייחס לבני אדם כקקות, ולהיות מוטרד בדבר אחד בכלל - להכריע אותם, בכוח, ולהשאיר אותם מוכנעים.

אנושיות גורמת לאדם להזיל דמעות ולבקש את ביטול העונש, אך חוק הוא שאין להתחמק מעונש... אנושיות בבירור אינה הולמת שלטון.

האן פיי דזה לא דוגל בטקס, או באהבה אוניברסלית, אלא בחוק (fa - 法). היכן שמודזה לא מדבר בכלל על עונשים ותגמולים, עבור האן פיי דזה זה עיקר העניין: החוק צריך לחול בצורה דרקונית ואכזרית.

הממלכה ניתנת לשלטון על ידי שימוש בטבע האדם. לבני האדם יש אהבות ושנאות, ולפיכך הם ניתנים לשליטה, ועל השליט להעניק להם תשומת לב מיוחדת. אהבות ושנאות אלה הם שורש החיזוק והעונש. טבע האדם הוא לאהוב דרגה ותגמול ולשנוא עונש וקנס. על מנת לשלוט בשאיפות האדם ולקבוע את רצונותיו, השליט בונה שיטה של שכר ואנוש [...] שני אלו הם כוח החיים והמוות. הכוח הוא השומר על השליטה בהמון.

האן פיי דזה מאוד מאמין בענישה אחידה -

ב"ענישה אחידה" אני מכוון לכך שעונשים יהיו אדישים לדרגה ומעמד. משר במדינה או מפקד ועד לחייל ולאדם הפשוט, אם מישהו נכשל במילוי צווי המלך, מפר איסורים של המדינה או מפריע למוסדות המלכות, פשע מצדיק מוות לא אפשרות למחילה.

החוקים חייבים להיות ברורים ונהירים - עיקרון צורה ושם (Xingming) -

לא ניתן לנסח חוקים שרק הנאור יכול להבינם, משום שבני האדם לא כולם נאורים. לא ניתן לנסח חוקים שרק בעלי אישיות נעלה יוכלו להבינם, משום שלא לכל בני האדם אישיות נעלה. לפיכך, החכם בנסחו חוקים, מקפיד שיהיו בהירים ומובנים בקלות, והוא מדייק במינוחים כך שבור ונאור כאחד יוכלו להבינם באשר שליט רוצה לשים היכן שהטקס הקונפוציאני מובן רק בתרגול והבנה רבים, החוק חייב להיות פשוט ונהיר לכל מיד - עד כדי כך שהמדינה, מחמת הפחד ותאוות התגמול, תנהל את עצמה מבלי שהשליט יתערב.

באשר שליט רוצה לשים קץ לעשיית הרע, עליו להתאים בין שמות וממשות, כלומר בין מילים ומעשים. כאשר שר מבטא מילים, השליט יטיל עליו משימה על בסיס מילותיו, ואז יתרכז בדרישה להשלמת המשימה. אם הביצוע תואם למשימה והמשימה תואמת למילים, יוענק גמול; אך אם אין התאמה, ייענש השר. לפיכך, אם שר מתבטא במילים גבוהות וביצועיו דלים, מעניש אותו השליט לא בשל ביצועיו הדלים, כי אם משו שאינם תואמים לשם שנתן למשימה. ואם שר מתבטא במילים דלות אך מעשיו גדולים, גם הוא נענש, לא בשל אי-שביעות רצון השליט ממעשיו כי אם בשל אי ההתאמה בין השם והממשות.

ראו, לבסוף, את התהליך עברה סין בתקופת המדינות הלוחמות - מטיפוח עדין ופרטני של הנטייה טבעית בקונפוציוניזם, עד למכניות הקרה והאכזרית של לגליזם.

ואכן, השושלת ששמה שוב לכאוס, שושלת צ'ין האכזרית, עשתה זאת בכוח ודגלה בלגליזם. ↩