מישל פוקו
מישל פוקו הוא אחד מהניטשאנים המובילים של המאה ה20, וקרא היטב את היידיגר. ההגות שלו היא המשך מרכזי של הזרמים האלה, בניחוח צרפתי.
מישל היה סטודנט יוצא דופן, שנאבק עם קשיים בעקבות הזהות המינית שלו. הוא התחנך עם רבים מהפילוסופים הצרפתים של המאה ה20 כמו דה בובואר וסארטר. פוקו נחשף רבות למרקסיזם, גם בניחוח הגליאני וגם בניסיון לכונן אותו כגישה מדעית יותר. אחרי תקופת החינוך הראשונה שלו, פוקו מסתובב ברחבי אירופה ומעבר לה - כמו בשוודיה, ובטוניס, ומחפש את עצמו אקדמית.
מתוך התקופה הזו פוקו כותב כמה מלהיטיו הראשונים, כמו Madness and Civilization וThe Order of Things. הוא המשיך לעסוק בפילוסופיה פוליטית, שם נודע בדעותיו המהפכניות ואנטי-ממסדיות, ואפילו בפילוסופיה של הלשון.
הנטייה המינית שלו מניעה את פוקו לעסוק במיניות, שם הוא מדגים, בדומה לפילוסופיה הפוליטית שלו, שאפילו דברים שנדמים לנו כ"טבעיים" לגמרי כמו מיניות ומשיכה מינית נקבעים במידה רבה מזרמים תרבותיים והיסטוריים.
תקופתו האמצעית¶
בין תקופתו המוקדמת למאוחרת, פוקו התמקד בשיטה הגיניאולוגית, ששאב מניטשה (וכתב את Nietzche - Geneaology and History), וככה ממשיך ישירות את הפרויקט שהאחרון החל בגיניאולוגיה של המוסר.
What is found at the historical beginning of things is not the inviolable identity of their origin; it is the dissension of other things. It is the disparity.
[...] to follow the complex course of descent [...] is to identiy the accidents, the minute deviations [...] the errors [...]
NGH, 142
גיניאולוגיה, אומר פוקו, מתארת חוסר הסכמה, ומלמדת אותנו שהדברים הינם כפי שהם הינם מנסיבות היסטוריות וחברתיות, ויכלו להיות אחרת. גיניאולוגיה לא מתארת את רק ההיסטוריה של רעיונות, אלא ממש שינוי תפיסתי, גופני (Herkunft1) - כמו השינוי מגופו של האציל הניטשאני היווני לזה של העבד הנוצרי. הוא עוסק גם בהיווצרות (Emergence - entstehung2) -
The hazardous play of dominations [...] the entry of forces [...] No one is responsible for an emergence, no one can glory in ti, since it always occurs in the interstices
ניטשה ופוקו אינם טרודים בסובייקט בודד - כמו דקארט או קאנט אלא בתהליכים כוללים, שאי אפשר להצביע בהם על סובייקט כזה או אחר; אפילו על טקסטים, פוקו אומר שאין להם מחבר, אלא רק שיח - הבשלה של נסיבות, משחקים של כוחות שמייצרים רעיונות ושינויים חדשים.
גיניאולוגיה, חושב פוקו, היא "היסטוריה בפועל", ומטרתה "לנתץ את האחדות של הוויותו של האדם" (לעומת הגל, היידיגר); הוא דוחה תפיסות מהותניות (האדם הוא כזה וכזה, עם מהות כזו וכזו), בטענה שמאחורי כל מהות כזו מסתתרת גיניאולוגיה שיכולה להראות שגם זה מגיע מנסיבות היסטוריות וחברתיות, ולא היה חייב להיות ככה -
Nothing in man - not even his body - is sufficiently stable to esrver as the basis for self-recognition [...]
Knowledge is not made for understanding; it is made for cutting [...] all knowledge rests upon injustice
הגוף שלנו לא השתנה הרבה שנים - אבל זה לא משנה; אנחנו כבר לא משתמשים בו ותופסים אותו כחיות בלונדיניות כמו שניטשה מתאר, אלא בדרכים אחרות לגמרי. באודיסאה של הומרוס, למשל, אודיסאוס מוזכר רבות כמדבר לליבו, וכמגייס את ידיו להטיל את הכידון כנגד אויביו - היוונים תפסו את חלקי הגוף כנפרדים ועצמאיים ממש, בעלי יכולות אחרות וכוחות אחרים; הגוף אותו הגוף, אבל התפיסה שונה לגמרי.
כמו הגוף, גם ידע חסר מהות טבעית; פוקו כותב -
Knowledge is not made for understanding; it is made for cutting [...] all knowledge rests upon injustice
פוקו מהדהד את הלעג של ניטשה ל"פילוסופים כמומיות", שצוברים ידע מבלי לפעול עמו בעולם; כל ידע, הוא אומר יחד עם הניטשה, הוא סוג של פעולה, הוא ביטוי של עוצמה בעולם.