אמוציה

מצגת

מהי אמוציה?

זכרו - בעברית, אין הבדל בין אמוציה(Affect) לרגש (Emotion).

הכוונה ברגש היא גם לאמוציה וגם לאפקט - כלומר, גם למימד הרגעי וגם לטווח הארוך. אנחנו נשתדל לבצע את ההבחנה הזו, אבל זה מבלבל.

אז, מהי אמוציה?

הגדרה - אמוציה

אמוציה היא רגש מכוון למושא (אובייקט). האובייקט גורם לשינוי של תחושות הליבה (בהשוואה למצב הקודם), ותחושות הליבה ממשיכות להתפתח ולהשתנות במהלך התגובה הרגשית.

אמוציות בסיסיות

ישנן קבוצה של תיאוריות שמכוננות רגשות בסיסיים, עם מעמד מיוחד כאבני הבסיס לחיים הרגשיים.

רגשות בסיסיים ניתנים לשילוב והרחבה כך שייצרו רגשות מורכבים יותר. הזהות המדויקת של הרגשות הבסיסיים משתנות בין התיאוריות, אבל כולן נשענות על אמות-מידה דוגמת:

• חתימה נוירונלית ייחודית
• נטיות פעולה ייחודיות
• הבעות פנים ייחודיות

התיאוריה של וויליאם ג'יימס

לפי וויליאם ג'יימס (1890), אמוציות הן תפיסה מודעת של התגובה הפיזיולוגית שאנו עוברים לאור גירוי רגשי, שיוצרת את החוויה הרגשית.

ג'יימס לא מבחין בין חוויה רגשית מודעת לבין רגש : רגש הוא סוג של תפיסה, בדיוק כמו תפיסה פיזיולוגית.

הרעיון של ג'יימס היה מהפכני¹, משום שבתקופתו היה מקובל שרגש מעורר תגובה פיזיולוגית, ולא הפוך.

ביקורת

עוררות פיזיולוגית זהה יכולה להופיע בעקבות רגשות שונים (למשל - קצב לב מוגבר בכעס ובפחד). כמו כן, ייצור מלאכותי של עוררות פיזילוגית (למשל - בזריקת אדרנלין) לא מייצרת (לכאורה) רגשות "אמיתיים". עדות נוספת כנגד ג'יימס היא שפגיעה בקישוריות בין איברים מסוימים למוח לא מונעת רגשות - קרי, ייתכן עיוורון לתחושות הפיזיולוגיות כשלצידו עדיין יש חוויה של רגש.

יתרה מכך, ג'יימס לא מזכיר את הרעיון שרגש מופנה כלפי אובייקט כזה או אחר; אנחנו לא עצובים סתם², אלא עצובים על משהו.

התיאוריה של שכטר

שכטר לקח את התיאוריה של ג'יימס ופיתח אותה לאור הביקורת.

כאמור, יש עוררות פיזיולוגית בעקבות החשיפה לגירוי הרגשי. בשלב השני, יש פירוש של העוררות הפיזיולוגית בעקבות המאפיינים של הגירוי הרגשי המסוים.

אולם, כמו ג'יימס, שכטר לא מבחין בין חוויה רגשית מודעת לרגש ממש - לחוות שאתה עצוב זה להיות עצוב.

שכטר ניסה לאושש את התיאוריה בניסוי.

Schachter & Zinger, 1962 הזריקו לנבדקים אדרנלין (שגורם לעוררות פיזיולוגית). חלק מהנבדקים הוצבו בחדר עם אדם שמח, וחלק עם אדם כועס.

נבדקים בחדר עם האדם השמח דיווחו על שמחה, ולהיפך.

עדות נגד התוצאות האלו היא שחשיפה חוזרת לגירוי גורמת לעלייה באהדה כלפי אותו גירוי, אפילו כשהוא מוצג באופן תת-סיפי (ללא זיהוי מודע של הגירויים). מכך מסיקים כי אין צורך ברכיב קוגניטיבי (הפרשנות) על מנת לעורר רגש.

תיאוריות הערכה

קבוצה של תיאוריות - תיאוריות הערכה (Appraisal theories) - לוקחות את רעיון הפרשנות של שכטר רחוק יותר. תיאוריות אלו מציעות שהרבה מהפרשנות היא אוטומטית או לא מודעות - הפרשנות היא בראשיתה לא-מודעת וזהו חלקה הארי, והפרשנות המודעת היא החלק האחרון, סוף התהליך.

כלומר, יש לנו קריטריון ברור למה מעורר בנו רגש ומה לא (אחרת היינו הולכים בעולם ומתחרפנים). רק גירויים שעוברים את הסף מקבלים פרשנות מודעת.

התהליך המודע, בסוף ההערכה, הוא זה שמאפשר לנו לקשר ולשיים את הרגש (פחדתי כי הגיע דוב).

התיאוריות חלוקות ביניהן בנוגע לשאר הרכיבים האמוציונליים, אבל חולקות את הרעיון הכללי הזה.

התיאוריות האלו דוחות את הרעיון של ג'יימס ושכטר לפיו הרגש הוא ההערכה המודעת; רגש הוא מכלול שמכיל את החוויה הרגשית המודעת, ולא אותו הדבר ממש. המשמעות היא, שבבואנו לחקור רגש, יש הרבה יותר רכיבים שאנחנו צריכים להבין ולחקור - ולא רק את החוויה המודעת.

הסיווג והנוכחות של הרגש הוא מאוד מצבי - אותם הגירויים יעוררו רגשות שונים, אם בכלל, במצבים שונים. תיאוריות הערכה מציבות כמה משתני הערכה, דוגמת

• רלוונטיות המטרה עבורי
• תואמות המטרה
• ועוד...

Affect Program Theory

תיאוריה זו טוענת שלכל רגש בסיסי יש אות עצבית ייחודית (וככה מבחינים ביניהם - בדומה לתיאוריה של אקמן, שמבחינה בין רגשות בסיסיים לפי הבעות פנים אוטומטיות).

האות הוא תוצאה של תהליך אבולוציוני שמטרתו לשרת פעילות הסתגלותית מסוימת (למשל - פחד: לברוח). לכל אות עצבית יש גירוי מסוג מסוים אשר מעורר אותה, וכאשר האות מעוררת, היא גוררת איתה נטיות פעולה מסוימות, תגובות מסוימות, וחוויה רגשית מסוימת.

התיאוריה מניחה את נכונות קבוצות התיאוריות של רגשות בסיסיים. ישנן עדויות בספרות השנויות במחלוקת עזה לקיומם של מעגלים עצביים מסוימים.

Barret's Conceptual act theory

ברט מחלקת את התהליך לשני רכיבים - הראשון הוא גירוי מעורר תחושת ליבה; והשני הוא סיווג של אותה תחושת הליבה. תוצר התהליך הוא החוויה הרגשית. בעיניי ברט, עצם הסיווג של תחושות הליבה הוא בעצמו סוג של תפיסה.

ראו גם

Barret - You aren't at the mercy of your emotions -- your brain creates them (TED talk)

האופן שבו אנחנו מסווגים רגש מונע מניסיון העבר שלנו - ניסיון של התודעה לחזות את מה שקורה בהתבסס על ניסיון העבר ("בכל פעם ששתיתי בירה, היה כיף; עכשיו אני שותה בירה; עכשיו כיף"). כלומר, אנחנו לא מזהים רגש באחרים, אלא מנחשים רגש באחרים (ובעצמנו!), בהתבסס על הניסיון שלנו.

The "model model" of emotions

המודל הזה לא בא לסתור תיאוריות קיימות, אלא להתמקם מעליהן ולהכיל אותן. הוא עובד כך:

• יש מצב בעולם
• אני מפנה אליו קשב
• אני מעריך את המצב
• מתעוררת תגובה
• התגובה משנה את המצב בעולם...

וחוזר חלילה.

Philosophical Cognitivisim

לפי תיאוריה זו, רגשות ניתנים לצמצום כשיפוט (קוגניטיבי מורכב יחסית) של הגירוי. כלומר, פחד אינו אלא שיפוט של היי, זה מסוכן.

התיאוריה מתקשה להסביר איך תינוקות ובעלי חיים פשוטים יכולים לחוש רגש (בהינתן שהם לא יכולים לשפוט). יתרה מכך, הרבה פעמים אנחנו מרגישים רגשות שסותרים את השיפוט שלנו.

דמיינו שמראים לנו נחש. אומרים לנו, זה נחש חביב, לא ארסי, קוראים לו גידי. גם אם נבין את זה, סביר להניח שנפחד באיזושהי רמה. דוגמה נוספת - אנשים שמפחדים מטיסות בדרך כלל לא מפחדים לנסוע ברכב - למרות שסטטיסטית, נסיעה ברכבת מסוכנת בהרבה. הגם שהם יודעים את זה, הפחד מהטיסות ממשיך.

Philosophical Perceptual Theorists of Emotion

תיאוריות אלו, שכלול מסוימת של התיאוריה הקודמת, גורסות שאמוציות הן ייצוג תפיסתי של הגירוי - כזה שניתן להחזיק בו גם ללא אמונה שהוא בהכרח נכון.

כלומר, על מנת לפחד, די לתפוס סיטואציה כמסוכנת, גם אם אנחנו לא מאמינים שהיא מסוכנת.

התפיסה הזו, כמו אמוציות, היא תהליך אוטומטי ו"לא הגיוני" - אנחנו לא בוחרים מה לתפוס ואילו דימויים לגבש.

תיאוריה מזכירה את זו של ג'יימס (1884), שכותב -

emotional -brain-processes not only resemble the ordinary sensorial brain-processes, but in very truth are nothing but such processes variously combined.

William James (1884)

עדויות מחקריות

על מנת להראות שרגש הוא סוג של תפיסה, עלינו להדגים שעקרונות בסיסיים המאפיינים תהליכים תפיסתיים מאפיינים גם תהליכים רגשיים. כמה מחקרים מהאוניברסיטה (פרופ' נחשון מירן) מדגימים נקודה זו.

כשמתאימים מתאימים מודל LBA ניתן לבדוק³ האם המודל מתאים לנתונים. הניסויים מדגימים שזהו אכן המצב, שטעויות רגשיות מראות אפקטים זהים לאפקטים המתקבלים בטעויות³ תפיסתיות "רגילות", ושאמוציות מצייתות לחוק וובר.

הכוונה בטעות רגשית - סטייה מהנורמה; Givon, Udelsman-Danieli et al., 2022 . טעויות רגשיות מראות אפקטים מוכרים בספרות המתקיימים בטעויות תפיסתיות -

• האטה אחרי טעות - זמן התגובה בצעד שלאחר טעות ארוך מהממוצע. במשימה תפיסתית לאחר טעות רגשית נרשמה האטה דומה.

• המרת דיוק במהירות (Speed - Accuracy tradeoff) - נבדקים בקבוצת הדיוק מדגימים תגובה איטית יותר, ולהיפך. ההבדל התבטא במשתנה הסף (Boundary) בLBA (גבוה יותר בקבוצת הדיוק).

• זנב ימני כבד יותר בהתפלגות זמני תגובה בטעות לעומת לא-טעות. קרי, יש יותר זמני תגובה ארוכים באופן חריג³.

• כאשר מתאימים מודל LBA ניתן לבדוק האם המודל מתאים לנתונים. טעויות רגשיות מראות אפקטים זהים לאפקטים המתקבלים בטעויות תפיסתיות "רגילות" (Berkovich & Meiran, 2023.

כלומר -

\(Affect * K^{\text{\scriptsize Weber}} = Uncertainty\)

(עוצמה * קבוע וובר = חוסר ודאות)

אם האופנות החושית מצייתת לחוק וובר, אז ככל שהעוצמה של הגירוי עולה, כך סטיית התקן של היצירה מחדש של המודל עולה.

(אני לא הבנתי את החלק הזה עד הסוף)

כלומר, אם גירוי מציית לחוק וובר, חוסר הוודאות (סטיית התקן של קצב צבירת העדויות - DR\v) עולה עם העוצמה (קצב צבירת העדויות).

ככל שהגירוי חזק יותר, יהיה לי יותר קשה לדעת מה הגירוי, וחוסר הוודאות שלי תהיה גבוהה יותר.

בשחזור של הניסוי התברר שאמוציות חיוביות מצייתות לחוק וובר, אבל אמוציות שליליות לא - חוסר הוודאות עולה עם העוצמה ברגש חיובי, אבל נשאר אחיד ברגש שלילי.

ההשערה הייתה שרגשות שליליים הם הישרדותיים ובסיסיים יותר - קרי - לא ממש אכפת לנו אם אנחנו די שמחים או די ממש שמחים (ולכן חוסר הוודאות עולה), אבל ממש אכפת לנו אם אפילו קצת יותר לא נעים לנו (ולכן חוסר הוודאות נשאר זהה - תמיד קל לי לזהות מה לא נעים).

מחקר המשך בחן את הממצאים האלו באותה האופן, אך עם שאלות אחרות - הניסוי המקורי שואל את הנבדקים אם הגירוי גורם להם להרגיש נעים. בניסוי ההמשך, נבחנו שלוש קבוצות נוספות, כשלכל אחת יש הוראה אחרת:

1. האם תמונה זו מעוררת בך רגש חיובי?
2. האם תמונה זו מעוררת בך רגש שלילי?
3. האם תמונה זו מעוררת בך רגש חיובי או שלילי?

בקבוצה השנייה (ששואלים על רגש שלילי), מתבצע היפוך - רגשות שליליים מצייתים לחוק וובר, וחיוביים לא. כששואלים על גם וגם, המימד החיובי הוא הדומיננטי. קרי - גם אמוציות חיוביות וגם אמוציות שליליות מצייתות לחוק וובר.

כשמטופל מגיע לקליניקה עם רגש שלילי חזק - משום שהוא ממוקד ברגש השלילי - ייקח לו הרבה זמן להרגיש טוב יותר; הוא זקוק להרבה עדויות לשים לב בשינוי, כי חוסר הוודאות גדול. כלומר, יהיה לנו הרבה יותר קל לגרום למטופל לשים לב לשינויים חיוביים - הגירוי החיובי חלש מאוד, ולכן הוא מאוד ישים לב לכל שינוי לטובה.

---

1. אם כי לא הסנונית הראשונה: גם דקארט הזכיר את סדר האירועים הזה. ↩

2. ףףףףףףףףףףףףףףףףףףףףףףףףףףף ↩

3. האפקט קיים ומוכר במשימות תפיסתיות;החידוש הוא הנוכחות שלו גם במשימות רגשיות (השנייה הזו של איי, טעיתי! כשמפספסים במשימה תפיסתית, שלכאורה לא נוכח במשימה רגשית). ↩↩↩