תבונה ואמונה במאה ה17
במאה ה17, התרחש מהפך גדול במחשבה הפילוסופית - מקווים תיאולוגים לקווים רציונליים - הרואים ביכולת להגיע לידיעות בהירות ומובחנות (דקארט) כשיא היכולת הפילוסופית. התקופה הזו מאוד אוהבת סדר1 - ושואפת להעמיד את הפילוסופיה בכלל ואת המטאפיזיקה בפרט על יסודות ארגוניים - כך שכל מה שייאמר יינבע באופן מסודר האחד מהשני, בצורה ממושמעת לוגית. התקופה הזו מבליטה למופת את הנטייה הפילוסופית להיבחן משאר התחומים בכלל והאחד מהשני בפרט - הפילוסופיה אינה תיאולוגיה, ושפינוזה, גם אם הוא משתמש בכלים קרטזיאנים לחלוטין, ממש לחוץ לשכנע אותנו שהוא לא דקארט. ומצד שני, בתקופה הזו הפילוסופיה גם מתעקשת לקשור את עצמה ולהדגים את התובנות שלה בתחום ממשי אחר.
בהתפתחות הרוחנית של המערב, המאה ה17 היא מאה שבה הכל מתערבל. נוצרות דתות חדשות כמו פטריות אחרי הגשם - גישות חדשות לאלוהות והתפצלויות וכתות של דתות קיימות. אלו לא עניינים תיאורטיים; השאלה לאן אתה משתייך במאה הזו - האם אתה נוצרי, או פרוטסנטי, או פרוטסנטי לותרנטי, או קלוויניסט... - היא יומיומית וקריטית ופוגשת את האדם מן השורה. השאיפה של כל הפיצולים האלה היא שהנפש, השכל, והלב האנושי יוכלו להיות בקשר עם האינסוף ברמה הבסיסית ביותר.
אנחנו נעסוק בחיבור הזה - בין פילוסופיה לתיאולוגיה; מתי תיאולוגיה נהיית פילוסופית, ומתי פילוסופיה נהיית תיאולוגית, במיוחד בתקופה הזו - משום שדווקא אז נוצר איזשהו איזור משיק שבו שתי התחומים יכולים לחלוק רעיונות, שאותם בדיוק נחקור.
במאה ה17, הפילוסופיה והתיאולוגיה נחשבו למאוד קרובות; לעשות מטאפיזיקה כהלכתה הייתה מחשבה קרובה ככל האפשר לאל. משהו בתיאולוגיה קרוב יותר לפילוסופיה מתחומים אחרים, ובפרט לפילוסופיה ראשונית - קרי, מטאפיזיקה. דקארט מנסה להציג את הפילוסופיה שלו כאירוע הרפתקני, הירואי כמעט - כדי לכונן גם תיאולוגיה וגם מדעים על יסודות מוצקים. ואולם, בחקירה של דקארט יש משהו יותר עמום, יותר חשוך - הוא לא נח על אקסיומות בטוחות, כמו שפינוזה - הכלים שלו הרבה יותר חלקיים ופשוטים, ובמודע. יש כאן סתירה מסוימת - דקארט שואף לרציונלי, אבל הדרך לשם לא לגמרי שלמה.
החקירה של דקארט, שהתחנך בחינוך ישועי יוקרתי, מושתתת במסורת נוצרית סכולסטית. התיאולוגיה הרציונליסטית (בעיקר קתולית4, אריסטותלית, אוניברסיטאית) מניחה שישנה דרך תבונית להתקרב לאלוהות - לעומת הצד המיסטי, שכופר בכך (ומציע במקום פילוסופיה של הלב2 - קרי, אמונה). אולם ההיבט הבולט ביותר אצל דקארט הוא הספק ככלי פילוסופי. הספק היה שנוי במחלוקת - אולם הוא נעשה במטרה להתחזק5 אך בעיני רבים הוא נתפס כהתרסה3 - מיד לאחר מותו כתביו נכנסו לאינדקס, רשימת הכתבים האסורים של הכנסייה, ובמהלך חייו היה נרדף ויש המשערים שאפילו הורעל.
לכן באופן אירוני משהו מאזיניו הקשובים ביותר של דקארט היו דווקא הפרוטסנטים (במיוחד בגרסתם הקלוויניסטית הקיצונית יותר), שבאמונתם ישנו מקום מושרש לספק בעצם הטלתו בסמכות הכנסייה.
את ההגיונות אפשר לקרוא כטקסט תיאולוגי - הם מיועדים לדוקטורים של הסורבון, התיאולוגים. הספק משמש בהם ככלי פילוסופי, אם כלי לא מתריס ולא אריסטותלי. גם כאן ניכרת הנחה נוצרית - האדם לא נחלק לחומר מתפשט וחומר חושב, כפי שדקארט מעלה בהיגיון הראשון - הוא imago dei, צלם האל, וככזה ראוי לגאולה; לכאורה, דקארט חותר נגד הנצרות. ובנקודה הזו דקארט ממהר להכניס את האל לתוך התמונה - בטיב הקשר בין החומר החושב למתפשט. דווקא משום שדקארט לא יכול להסביר את האחדות הפסיכופיזית של האדם כתרכובת של שני החומרים האלו, הוא פונה לאל - האיחוד הזה הוא בוודאי משהו אלוהי, והדבר היחיד שיכול להסביר את התיאום שלהם בין היצורים החיים.
סליחה??
כאן אחת ההתנגדויות החזקות ביותר לדקארט עולות - סליחה? אלוהים הוא ההנדימן שלך? זה מעליב גם אותך וגם את אלוהים. לדקארט יש הרבה מה להגיד על זה, אבל הרבה מתנגדים לא משתכנעים...
אחרי שפיצל את סוגי הדברים בהיגיון הראשון והשנשי, בהיגיון השלישי דקארט מנסה לברר מהי אידאה אמיתית, מהו דבר ברור ומובחן - בירור אפיסטמולוגי לכאורה עצמאי. אולם הסיפא של ההיגיון הזה היא אידאה מאוד מסוימת עם מסקנה דוגמטית קבועה מראש - אידאת קיומו של האל. זו פחות או יותר ההוכחה האונטולוגית לקיום האל.
Warning
כאן דיברנו על ההוכחה של דקארט לקיום האל. היות ודיברנו עליה גם במבוא וגם בפילוסופיה של הדת, לא אחזור על זה פה.
-
לעומת המאה ה16 וקודם לה באירופה - מאוד תיאולוגית - והמאה ה18 ואילך אחר כך שמתחילות להתפרע ולהתפזר. ↩
-
דקארט עצמו היה שנוי במחלוקת - יש תיאוריות שהוא עזב את צרפת מטעמי בטיחות אישית. ישנם כמה תיעודים של עמדות שהוא ריכך וטקסטים שהוא לא פרסם מחששות פוליטיים כאלה - דקארט היה בן זמנו של גלילאו גליליי. ↩
-
ר' אוגוסטינוס, אקווינס. ↩
-
מתוך איזושהי כונה לבנות בית ארעי שממנו יוכל לצאת לחקירות פילוסופיות. ר' פרק שלישי במאמר על המתודה. ↩