תבונה ואמונה במאה ה17
במאה ה17, התרחש מהפך גדול במחשבה הפילוסופית - מקווים תיאולוגים לקווים רציונליים - הרואים ביכולת להגיע לידיעות בהירות ומובחנות (דקארט) כשיא היכולת הפילוסופית. התקופה הזו מאוד אוהבת סדר1 - ושואפת להעמיד את הפילוסופיה בכלל ואת המטאפיזיקה בפרט על יסודות ארגוניים - כך שכל מה שייאמר יינבע באופן מסודר האחד מהשני, בצורה ממושמעת לוגית. התקופה הזו מבליטה למופת את הנטייה הפילוסופית להיבחן משאר התחומים בכלל והאחד מהשני בפרט - הפילוסופיה אינה תיאולוגיה, ושפינוזה, גם אם הוא משתמש בכלים קרטזיאנים לחלוטין, ממש לחוץ לשכנע אותנו שהוא לא דקארט. ומצד שני, בתקופה הזו הפילוסופיה גם מתעקשת לקשור את עצמה ולהדגים את התובנות שלה בתחום ממשי אחר.
בהתפתחות הרוחנית של המערב, המאה ה17 היא מאה שבה הכל מתערבל. נוצרות דתות חדשות כמו פטריות אחרי הגשם - גישות חדשות לאלוהות והתפצלויות וכתות של דתות קיימות. אלו לא עניינים תיאורטיים; השאלה לאן אתה משתייך במאה הזו - האם אתה נוצרי, או פרוטסנטי, או פרוטסנטי לותרנטי, או קלוויניסט... - היא יומיומית וקריטית ופוגשת את האדם מן השורה. השאיפה של כל הפיצולים האלה היא שהנפש, השכל, והלב האנושי יוכלו להיות בקשר עם האינסוף ברמה הבסיסית ביותר.
אנחנו נעסוק בחיבור הזה - בין פילוסופיה לתיאולוגיה; מתי תיאולוגיה נהיית פילוסופית, ומתי פילוסופיה נהיית תיאולוגית, במיוחד בתקופה הזו - משום שדווקא אז נוצר איזשהו איזור משיק שבו שתי התחומים יכולים לחלוק רעיונות, שאותם בדיוק נחקור.
במאה ה17, הפילוסופיה והתיאולוגיה נחשבו למאוד קרובות; לעשות מטאפיזיקה כהלכתה הייתה מחשבה קרובה ככל האפשר לאל. משהו בתיאולוגיה קרוב יותר לפילוסופיה מתחומים אחרים, ובפרט לפילוסופיה ראשונית - קרי, מטאפיזיקה. דקארט מנסה להציג את הפילוסופיה שלו כאירוע הרפתקני, הירואי כמעט - כדי לכונן גם תיאולוגיה וגם מדעים על יסודות מוצקים. ואולם, בחקירה של דקארט יש משהו יותר עמום, יותר חשוך - הוא לא נח על אקסיומות בטוחות, כמו שפינוזה - הכלים שלו הרבה יותר חלקיים ופשוטים, ובמודע. יש כאן סתירה מסוימת - דקארט שואף לרציונלי, אבל הדרך לשם לא לגמרי שלמה.
החקירה של דקארט, שהתחנך בחינוך ישועי יוקרתי, מושתתת במסורת נוצרית סכולסטית. התיאולוגיה הרציונליסטית (בעיקר קתולית4, אריסטותלית, אוניברסיטאית) מניחה שישנה דרך תבונית להתקרב לאלוהות - לעומת הצד המיסטי, שכופר בכך (ומציע במקום פילוסופיה של הלב2 - קרי, אמונה). אולם ההיבט הבולט ביותר אצל דקארט הוא הספק ככלי פילוסופי. הספק היה שנוי במחלוקת - אולם הוא נעשה במטרה להתחזק5 אך בעיני רבים הוא נתפס כהתרסה3 - מיד לאחר מותו כתביו נכנסו לאינדקס, רשימת הכתבים האסורים של הכנסייה, ובמהלך חייו היה נרדף ויש המשערים שאפילו הורעל.
לכן באופן אירוני משהו מאזיניו הקשובים ביותר של דקארט היו דווקא הפרוטסנטים (במיוחד בגרסתם הקלוויניסטית הקיצונית יותר), שבאמונתם ישנו מקום מושרש לספק בעצם הטלתו בסמכות הכנסייה.
את ההגיונות אפשר לקרוא כטקסט תיאולוגי - הם מיועדים לדוקטורים של הסורבון, התיאולוגים. הספק משמש בהם ככלי פילוסופי, אם כלי לא מתריס ולא אריסטותלי. גם כאן ניכרת הנחה נוצרית - האדם לא נחלק לחומר מתפשט וחומר חושב, כפי שדקארט מעלה בהיגיון הראשון - הוא imago dei, צלם האל, וככזה ראוי לגאולה; לכאורה, דקארט חותר נגד הנצרות. ובנקודה הזו דקארט ממהר להכניס את האל לתוך התמונה - בטיב הקשר בין החומר החושב למתפשט. דווקא משום שדקארט לא יכול להסביר את האחדות הפסיכופיזית של האדם כתרכובת של שני החומרים האלו, הוא פונה לאל - האיחוד הזה הוא בוודאי משהו אלוהי, והדבר היחיד שיכול להסביר את התיאום שלהם בין היצורים החיים.
סליחה??
כאן אחת ההתנגדויות החזקות ביותר לדקארט עולות - סליחה? אלוהים הוא ההנדימן שלך? זה מעליב גם אותך וגם את אלוהים. לדקארט יש הרבה מה להגיד על זה, אבל הרבה מתנגדים לא משתכנעים...
אחרי שפיצל את סוגי הדברים בהיגיון הראשון והשנשי, בהיגיון השלישי דקארט מנסה לברר מהי אידאה אמיתית, מהו דבר ברור ומובחן - בירור אפיסטמולוגי לכאורה עצמאי. אולם הסיפא של ההיגיון הזה היא אידאה מאוד מסוימת עם מסקנה דוגמטית קבועה מראש - אידאת קיומו של האל. זו פחות או יותר ההוכחה האונטולוגית לקיום האל.
Warning
כאן דיברנו על ההוכחה של דקארט לקיום האל. היות ודיברנו עליה גם במבוא וגם בפילוסופיה של הדת, לא אחזור על זה פה.
אמרנו שהטקסט של דקארט בעיקרו תיאולוגי, משום שהוא עוסק בממשק בין פילוסופיה, תיאולוגיה ומטאפיזיקה. מחד, השיטה של דקארט שואפת להיות חופשית ככל האפשר משאלות תיאולוגיות ואלוהיות. מאידך, כשהשיטה מתקשה, דקארט משתמש באלוהים כ"ממלא חורים". יתרה מכך, כחלק מכתיבת ההגיונות, דקארט מזמין אנשי דת (ובכללם ארנו, שאת ההתנגדות שלו נסקור) להתנגד לו - בתנאי שהתנגדותם ותשובתו יכללו בטקסט. השיח נסוב סביב השאלה איך עושים מטאפיזיקה - מתוך הדיון התיאולוגי או הפילוסופי, שגבולות הגזרה שלהם שונים - ואיך לחבר בין נקודות המבט השונות.
דקארט, כמו מונטיין, חוקר את השאלות המטאפיזיות-תיאולוגיות מנקודת מבט אישית - ההבנה שלו של המציאות, מה שמעורר חמתם של רבים מהתיאולוגים. המודל של דקארט הוא קוגיטטיבי - מתבסס על הקוגיטו הספקני - והוא חמור מבחינה תיאולוגית משום שדקארט לא מחפש להוכיח את האל, אלא לדעת את האל. כמו שפינוזה, האמצעי שלו לעשות זאת הוא מתמטי, ובפרט גיאומטרי.
החידוש הגדול של דקארט, אפוא, הוא לא הספק - רבים וטובים לפניו הטילו ספק ועוד ספק חמור יותר - אלא החזרה למודל היווני-אפלטוני - ההומניסטי, המתמטי, החזרה הבוטה לכלי עבודה מתמטי (ולא לוגי, כמו בסכולסטיקה) לעשות מטאפיזיקה.
אותו ארנו, מזרם היאניסיניסטים (Jeanisme)6, מוטרד במיוחד מהקישור של החומר של דקארט לאוקריסט - מעמד אכילת הלחם והיין במיסה של יום ראשון, שנחשב לטראנסובסנציאציה - איחוד מטאפיזי של ממש, לב המחשבה הקתולית! - בין המאמין לאל. משם מגיעים גם מנהגי הרילנקווריה (איסוף שרידים\פריטי קדושים) ורבים נוספים במחשבה הקתולית, כמו הוידוי (לכומר באמת יש כוח אלוהי לכפר על חטאיך). המחשבה הזו מושתת על אמנציה (Emanation) - מחשבה שהאל מצוי בעולם ממש, ממקורות ניאו-אפלטוניים (ובפרט - כתביו של פלוטינוס).
טראנסובסטנציאציה הטרידה מאוד את היאנסיניסטים, ומכאן העניין ברעיונות של דקארט. לפי דקארט, בטרנסובסטניאציה - תהליך האוקריסט - הלחם נשאר אותו לחם, אבל המהות משתנה, מדבר מתפשט לדבר חושב - וזה נס. זאת מתוך ניסיון עצים להישאר בקו התיאולוגיה הנוצרית במחשבה שלו: דקארט חושב על האלוהים כעצם מתפשט, במקביל לקו הניאו-אפלטוני.
דקארט מנסה לעשות פילוסופיה ראשונית - קרי מטאפיזיקה - לכאורה באופן אובייקטיבי7, התשתית הפילוסופית שתשרת את כולם. אבל הדרך לאותה פילוסופיה ראשונית היא מזוהמת - בהטיות, בדברים המותנים, בנקודת המבט של הפרט - ולכן התיאולוגיה מעורבבת פנימה לכל אורך הדרך, כנקודת הפתיחה; הדרך חשובה לא פחות מהתוצאה, דקארט מתעקש.
רקע - נצרות במאות ה16-17¶
המאות ה16-17 מאופיינות במאבק בין הקתוליות (שמרכזה רומא) לפרוטסטנטיות, כאשר מבין שניהם ידה של הראשונה יצאה בסופו של דבר על העליונה, לפחות באירופה. ככל שמתרחקים מהמרכז הגיאוגרפי של הקתוליות, הפתיחות לפרוטסנטיות גוברת - באיטליה אין שום פתיחות, בגרמניה וצפון אירופה יותר פתיחות, ובסקנדינביה ממש הולך חופשי.
הליבה הקתולית הסכולסטית באותה העת היא הישועים, שמרכזם ברומא, צרפת וספרד - שממוקדים בשיח אריסטותלי, תומיסטי, לוגי במובן החמור - אבל עם המבט לסוגיות עכשוויות יותר. הישועים מתפלגים לניאו-סכולסטיקה - שמשמרת את השיטה הזו בסוגיות עכשווית כאמור - ואלו הרוויזיוניסטים יותר, ביניהם דקארט כמו גם מאלבראנש, גרסיאן, מרסן, ומיסטיקנים דוגמת תרזה מאבילה.
מיסטיקה לעומת תיאולוגיה
תיאולוגיה מנסה לכונן מערכת טיעונים עקבית והולמת על בסיס פילולוגי - קרי, לקרוא את כתבי הקודש, ולטעון מהם טיעונים שהולמים אחד את השני ומגבים אחד את השני. לעומת זאת מיסטיקה, גם אם היא נשענת על כתבי הקודש או חוויה או טיעון, היא פחות עקבית ונשענת הרבה יותר על החושים ועל החוויה התודעתית. המיסטיקה היא לאו-דווקא אנטי-תיאולוגית או אנטי-רציונליסטית - ההבדל הוא המוקד: הטקסט או החוויה. שפינוזה למשל נוטה מיסטי (ב"סוג השלישי של הידיעה", האינטואיטיבית) בעוד לוק נוטה תיאולוגי.
בתמצית, הקטע של הקתולים בכלל והישועים בפרט זה להגזים (זה הבארוק) מתוך מלחמת חורמה בפרוטסטנטים - נלך גם לטקסטים, וגם למיסטיקה, ואפילו נערב נשים (!) כדי להראות שהאמת היא קתולית.
זרם אחר בתוך הקתוליות, קטן בהרבה, הוא היאנסניסטים. הם לא מצאו חן בעיניי הקתולים והיו נרדפים, ולכן קרצו להרבה פילוסופים - לרבות דקארט אבל גם לוק ובארקלי.
עקרונות האמונה הקתולית¶
ככלל, הקתוליות מחזיקה בתפיסת אלוהות משולשת - האב, האם, ורוח הקודש כולם התגלמות מלאה של האלוהים (ולא רק ביטוי או ייצוג של אלוהים אחד). הכנסייה היא בית האלוהים עלי-אדמות ממש, והאוקריסט הוא האלוהים עצמו ממש, כאמור; התפיסה היא מאוד אנימיסטית8.
רצון חופשי מאוד, מאוד דחוף לקתולים - גם אצל אקווינס, גם אצל אוגוסטינוס - האמונה חייבת להיות רצונית, כי האדם הוא imago dei - צלם האלוהים. כל דבר בניחוח דטרמינסטי קליל מיד נדחה על ידי הקתולים - הגאולה חייבת להיות באחריותך (ומכאן גם החשיבות של הווידויים - אלוהים לא מציל את מי שלא רוצה להציל את עצמו).
הנצרות הקתולית נלחמת בכל הכוח בנצרות הפרוטסטנטית המהפכנית - שמעמידה בשאלה את הטרנסובסטנציאציה, את האוקריסט, את האפיפיור (שממותג כ"אנטי-כריסט" - השטן!) ודוגלת בsola scriptura - דבקות בטקסטים הקדושים. הפרוטסנטים דוגלים לעומת הרצון החופשי בפרה-דסטינציה - המחשבה שאלוהים החליט מזמן מי ייגאל ומי לא ופועלנו בעולם לא רלוונטי להחלטה שלו, ביסודה אינה מובנת. לפיהם האמונה הנוצרית היא לא כדי שניגאל או כדי שימחלו לנו - היא טובה כשלעצמה. כל המימד האנימיסטי הקתולי נתפס אצלם כעבודת-אלילים - אלוהים לא יכול להיות משהו חייתי אלא רק משהו רוחני, הגיוני, תבוני - העבודות הטובות. הקתולים, כבר מתקופתו של לותר, הם עובדי אלילים של ממש.
דמות מפתח במאבק הזה והשפעה בולטת על דקארט הוא פרנסיסקו סוארז, ניאו-סכולסטיקאי ומטאפיזיקאי. לפי סוארז, מדע המטאפיזיקה הוא מדע ההוויה (ens reale), וחייב להיות כפוף לתיאולוגיה. השאלות הן אריסטותליות (ההוויה בהיותה הוויה) והכלים הם אריסטותלים גם כן (התבונה הטבעית), אבל הדרך היא תיאולוגית.
-
לעומת המאה ה16 וקודם לה באירופה - מאוד תיאולוגית - והמאה ה18 ואילך אחר כך שמתחילות להתפרע ולהתפזר. ↩
-
דקארט עצמו היה שנוי במחלוקת - יש תיאוריות שהוא עזב את צרפת מטעמי בטיחות אישית. ישנם כמה תיעודים של עמדות שהוא ריכך וטקסטים שהוא לא פרסם מחששות פוליטיים כאלה - דקארט היה בן זמנו של גלילאו גליליי. ↩
-
ר' אוגוסטינוס, אקווינס. ↩
-
מתוך איזושהי כונה לבנות בית ארעי שממנו יוכל לצאת לחקירות פילוסופיות. ר' פרק שלישי במאמר על המתודה. ↩
-
זרם קתולי סכולסטי, לוגי וצרפתי, שהיה קשוב לדקארט - לכן כנראה חש בנוח לכלול את ארנו. ↩
-
אוניברסיטאות גם החלו כמוסד קתולי ורובן (כמו הסורבון) עדיין ישועיות עד היום; לכן קבלת תואר היא יותר מפיסת נייר, אלא הסמכה אלוהית של ממש. ↩