מדידת רגש

דיווח עצמי¶

אחת הדרכים הנפוצות למדידת רגש היא דיווח עצמי. לרוע המזל, זו לא שיטה טובה במיוחד בכלל, ובאמוציות בפרט:

אנחנו לא טובים בזה.
יש הבדלים בינאישיים עצומים (אנשים נבדלים ביכולת שלהם להבין איך הם מרגישים)
יש אילוצים חיצוניים כאלה ואחרים שמונעים דיווח אמיתיים של רגש (פאסון, נורמות חברתיות), וכו'.

בספרות מצטטים את הבעיות האלו -

רגיש לזמן (ולמגדר): ככל שהזמן עובר, המדידה מהימנה פחות (Barret et al., 2010).
נטייה לריצוי חברתי פוגעת באמינות הדיווח.
אליקסיתימיה (Alexithymia) - מאפיין אישיותי - פגיעה ביכולת לזהות ולדווח מה הם רגישים (לא הפרעה).

אבל, לא תמיד יש לנו חלופה טובה. איך אפשר לדעת מה בנאדם מרגיש, מבלי לשאול אותו?

ישנם שאלונים שמנסים להתגבר על המגבלות האלה - דוגמת שאלון הMAACL (132 שמות תואר המשקפים חרדה, דיכאון, עוינות, אפקט חיובי, חיפוש אחר תחושה; כל שם תואר מסווג כ"קיים" או "נעדר", ומבצעים ניתוח גורמים - בדומה לg' באינטיליגנציה). לרוע המזל, הוא ארוך מאוד.

שאלון נוסף הוא הPANAS - 10 פריטים לכל אפקט, קצר, ויציב, אבל לא ממצה (כל הפריטים מאוד חזקים).

מדדים פיזיולוגיים¶

אמצעים אחרים מנסים להשתמש במדדים פיזיולוגיים על בסיס מערכת העצבים האוטונומית (ANS) - המורכבת מהמערכת הפרה-סימפטטית (מנוחה) והסימפטטית (מאמץ). אלו מדדים דוגמת קצב-לב, קצב נשימה, טמפרטורת הגוף, גודל האישון. אולם, חשוב לזכור שדברים רבים משפיעים על המדדים האלה מלבד רגש.

ממצאים מהתחום מעידים Frantzidis et al., 2010 שרמת מוליכות העור נמצאה קשורה חיובית לעוררות מרגשות חיוביים - כלומר, כשמרגישים רגש חיובי, רמת מוליכות העור גבוהה יותר (אבל לא להיפך).

גם קצב הלב נמצא קשור לערך. למשל, גירוי שלילי גורר שינוי ארוך יותר בקצב הלב לעומת גירוי חיובי. השונות של קצב הלב נמצאה קשורה להטיה להעריך גירוי כשלילי או חיובי (אופטימיות לעומת פסימיות) - שונות קטנה מעידה על נטייה שלילית, ושונות גדולה מעידה על נטייה חיובית.

ישנו ניסיון רב בספרות לקשור בין רגשות מסוימים לדפוס כזה או אחר של פעילות פיזיולוגית, שכרגע לא צולח ממש. אולם, ישנם מדדים מסוימים שמעידים על רגשות מסוימים (למשל: הטמפרטורה של האצבע יורדת פחות בכעס לעומת פחד).

מדדי פעילות מוחית¶

מודדים פעילות מוחים באמצעות EEG (רזולוציה טובה בזמן אך לא במיקום), בfMRI (רזולוציה טובה במיקום אך לא בזמן), ובPET. בEEG משתמשים בעיקר כדי לזהות פעילות באזורי מוח גדולים יחסית.

נמצא שפעילות מוגברת באונה השמאלית בbase-line (לפני החשיפה לגירוי) נקשרה לחוויה עוצמתית יותר של רגש חיובי לעומת רגש שלילי.

גירויים המעוררים רגשות חיוביים הובילו לפעילות גבוהה באיזורים שמאליים פרונטאליים - אולם מחקרים מאוחרים יותר מרמזים שהיא קשור יותר לנטיית התקרבות-התרחקות מאשר לערך רגשי.

פעילות מוגברת באיזורים שמאליים ניבאה התקרות, ובימין ניבאה התרחקות. כעס הוא יוצא הדופן היחיד - כרגש התקרבות שמעורר את צד שמאל.

בזמן צפייה בתמונות המעוררות פחד, נמצאה פעילות מוגברת באמיגדלה - אם כי יש סבירות להניח שהיא אינה קשורה לחווית הפחד עצמו אלא לתהליכים מעורבים אחרים, משום שאותו האפקט לא השתחזר בשיטות אחרות לעודד פחד; יתרה מכך, גם אנשים עם פגיעות באמיגדלה חווים פחד.

גועל נמצא מקושר לפעילות באינסולה, כמו גם רגשות שליליים נוספים. אולם, ישנן לא מעט עדויות סותרות והסברים חלופיים, ועדיין ישנו קושי רב להסיק על הקישור בין איזורים מוחיים כאלו ואחרים לרגשות מסוימים¹.

מדדים התנהגותיים¶

לעיתים נצפית תגובה התנהגותית בעקבות הרגש - אם כי חשוב לסייג שהתגובה הרגשית היא חלק מהרגש, ולא תוצאה שלו.

מדדים התנהגותיים כוללים דברים כמו שינוי בגוון הקול - שינוי בעוצמה, גובה (pitch) וגוון קול (timbre)² - בהבעות הפנים, במצג הגוף, ועוד.

נמצא, למשל, קשר בין העוררות הרגשית לגוון הקול - עוררות גבוהה יותר (לא נעימות, רק עוררות) נקשרה גובה צליל גבוה יותר.

מדד התנהגותי נוסף הוא הבעות פנים. אחד הכלים לבחון הבעות פנים הוא מערכת הקידוד Facial Action Coding System (FACS), באמצעות מקודדים מנוסים. המערכת מעריכה 44 תנועות שרירים שונות (למשל, הרמת גבות), אך עדיין נסמכת על המקודדים. בכדי להתגבר על הקושי הזה, נעשה שימוש גם במדדים חשמליים (Electromyography - EMG). כל זאת בניסיון להשיב לשאלה - האם ישנם הבעות פנים טיפוסיות (פרוטוטיפיות) לאחר אירוע מעורר רגש.

שתי קבוצות שרירים נפוצות במדידה זו הן הcorrugator supercilii (מקושרים עם כיווץ של שרירי הגבות) וzygomatic muscle (מקושרים עם הרמה של פינות השפתיים) - שרירי החיוך.

Mauss et al., 2005 מצאו שחיוכים "לא חברתיים" מערבים כיווץ של השרירים מסביב לעין ונקשרו לרגש חיובי. הנמכת וקירוב הגבות לעומת זאת נקשרה עם רגשות שליליים. הפעלת הcorrugator supercilii יורדת לינארית עם הנעימות של גירוי רגשי, ופעילות הzygomatic muscle עולה לינארית עם הנעימות של גירוי רגשי; במחקר נמדדו עצב ושעשוע (amusement) בעוצמות שונות.

גם כאן ישנן עדויות סותרות. ילדים, למשל, מחייכים יותר כתגובה למשוב על כישלון לעומת משוב על הצלחה. ישנם גם מחקרים הטוענים כי הקשר שנמצא בין הבעות פנים וחוויות רגשיות הוא מצבי - למשל, כשיש "קהל"³.

בקישור למנח הגוף נקשרו גאווה ובושה - אדם החש גאווה "מרחיב" את תנועת הגוף שלו, ולהיפך - אדם החש בושה מתכווץ לתוך עצמו. יתרה מכך, תפעול מנח הגוף למנח "רחב" עודד תחושת גאווה.

אולם, גאווה ובושה לא נמצאו כקשורות להבעות פנים. ניתן לשער שהסיבה היא שרגשות מורכבים יותר, כמו גאווה ובושה, הם "רחבים" יותר - מאותתים לכמות גדולה של אנשים, בעוד שרגשות "בסיסיים" יותר, כמו כעס, הם בררניים יותר - אם אני כועס על מישהו, אני רוצה שהוא יידע שאני כועס עליו, לא כל העולם ואשתו. מעבר לזאת, מנח גוף הוא מלכתחילה בולט יותר וקל יותר לזיהוי מהבעות פנים.

רותם לא משתכנעת מהממצאים: רוב המדגמים קטנים, והכלים לדעתה לא רגישים מספיק, במיוחד ביחס לידע המוגבל שלנו אודות המוח. ↩
כמו ההבדל בקול בין אנשים, כלי נגינה (נניח גיטרה קלאסית לעומת אקוסטית), וכו' (סרטון להמחשה). ↩
כתרגיל, אומרת רותם, שימו לב איך הם יושבים בחתונמי - מי יושב בקצה של הספה, מי באמצע, וכו' - מי שיושב באמצע בדרך כלל מעוניין, ולהיפך. ↩