תודעה ופסיכופתולוגיה

חומר הקורס

מודל, סילבוס

תוכן העניינים¶

1. מבוא ¶

מהי תודעה בכלל? איך חוקרים אותה? האם היא דבר אחיד?

3. העצמי ¶

מהי תודעה-עצמית, ומה קורה כשהעצמי לא אחיד יותר, מתפרק?

4. מצבי תודעה חלופיים ¶

מצבי תודעה אבנורמליים, מועילים ולא-מועילים.

5. שינה וחלימה לאחר טראומה ובתקופות לחץ ¶

מצגת

SSRI משפרים תסמיני דיכאון Silva & Hanwella, 2012. האם זה מספיק כדי להסיק כי רמות הסרוטונין גורמות (סיבה) לדיכאון (תוצאה?)

על פניו, נראה שכן. אבל יש ממצאים שמעידים הפוך - שדיכאון משנה את רמות הסרוטונין במוח Karlsson et al, 2010. אז, מי גורם למי? דיכאון לרמות סרוטונין נמוכות או רמות סרוטונין נמוכות לדיכאון? מוח מוביל לתודעה, או תודעה מובילה למוח? זוהי בעיית הגוף-נפש הפילוסופית המפורסמת[^2], ועדיין אין לנו תשובה חותכת.

ר' גם מבוא לפילוסופיה של הטבע, Embodied Cognition

למרות שאין לנו תשובה חותכת, אנחנו לומדים על כל מיני נקודות במעגל שאפשר להתערב. למשל, בעיצומו של התקף פאניקה, התערבות פסיכולוגית מאוד עוזרת.

כל מה שיש לנו היא התאמה² - שיכולה להעיד על -

א' גורם לב'
ב' גורם לא'
א' וב' משפיעית הדדית
קשר מזויף ולא סיבתי (שניהם נובעים מג')
א' וב' הם אותו הדבר (ואז אין סיבתיות)

אז מה קורה במצב של דיכאון? יש "נפש" שהיא בדיכאון? זה מצב פיזי שמתבטא ב"נפש"? יש בכלל הבדל בין השניים? אם כן למה זה מרגיש אחרת?

מחקרים מראים שיש יעילות בהתערבות פסיכולוגית וגם בהתערבות פיזית. לכאורה, אם נתערב גם בגוף וגם בנפש תהיה יעילות כפולה ומכופלת. נכון? מחקרים מעידים שלאו דווקא; לרוב לא נמצא אפקט תוספתי (אדיטיבי)³.

הפואנטה של כל התחום היא שלא ניתן לצמצם את ההפרעות האלה לגורם גופני מובהק. אם היה גורם כזה לדיכאון, למשל (אם בבלוטת הX קורה Y, יש דיכאון)) - זו לא הייתה הפרעה נפשית; תחום הפסיכופתולוגיה כולו, בהגדרה, לא יכול להסביר את הבעיות רק כגורם גופני.

כבר כמה עשרות שנים יש תחושה שעוד רגע נבין את המוח לגמרי, עד הסוף, ונוכל לפתור את כל הבעיות בפתרונות פיזיים. ראש הNIMH לשעבר, Thomas Insel, הצהיר לפני כמה שנים שעל אף שבתקופת כהונתו ובכלל בעשרות השנים האחרונות הושקעו מיליארדי דולרים במחקר בסיסי בתחום מדעי המוח והגנטיקה, עדיין לא מצאנו פתרונות של ממש לחולים בהפרעות נפשיות⁴.

לרוב מתקבלים אפקטים קטנים, שמראים הבדל מסוים בין קבוצה של אנשים עם הפרעה לקבוצה של אנישים ללא ההפרעה, וזה מתפרש כחריג. אך זה גם יכול להיות תצואה אפיפנומנלית של קיומה של ההפרעה (ובכל מקרה גודל האפקט איננו משמעותי מבחינה קלינית-אבחונית.)

תודעה במחקר¶

חקר התודעה התחיל עוד מימיי הפילוסופיה, ונכנס לעולם הפסיכולוגיה עם ויליאם ג'יימס. עם עליית הביהוויריזם, פחת העניין בחקר התודעה, אך העניין חזר לתודעה עם המהפכה הקוגניטיבית בשנות ה70, והתפתחויות טכנולוגיות בשנות ה90 ואילך, כמו הfMRI.

תיאור מקרה

א', 21, חווה התקף פסיכוטי ראשון בחייו. הוא משוכנע כי כל האנשים שהוא רואה ברחוב עסוקים בו ומרכלים עליו. לאחר מספר חודשים של טיפול תרופתי אנטי-פסיכותי א. כבר מבין כי זוהי מחשבת-שווא שאיננה סבירה, אך הוא עדיין לא חש בנוח בסביבתם של אנשים, אם כי קשה לו להסביר מדוע.

מהי תודעה?¶

קשה מאוד להגדיר תודעה, ויש כמה דרכים לתקוף את זה:

סובייקטיביות - החוויה הפרטנית של כל אדם
דיווח - כל דבר שאנחנו מסוגלים לדווח עליו. זו הגדרה יחסית מחמירה
זמינות - כל דבר שאנחנו יכולים לחשוב עליו. זו הגדרה מקלה יותר מדיווח.
תגובה - אם אנו יכולים להגיב על משהו, הרי שהוא מודע. זו גם הגדרה מחמירה.
קשב - דבר שאנו מפנים אליו תשומת לב. יש כאלו שאומרים שזה אותו הדבר כמו תודעה, ואחרים שלא - הויכוח מתמשך.
כוונה - משהו שאנו עושים במתכוון
ערות - כל מה שלא מתרחש בשינה. הגדרה שלויה במחלוקת

הבעייה הקשה של התודעה¶

David Chalmers, 1995 טבע את הבעיה הקשה של התודעה⁵ -

Consciousness poses the most baffling problems in the science of the mind. There is nothing that we know more intimately than conscious experience, but there is nothing that is harder to explain.

צ'אלמרס מחלק את הבעיות התודעתיות לבעיות "קלות" - כמו הפניית קשב, קליטת, עיבוד ואיחוי מידע, שליטה בהתנהגות, הבדלים בין ערות לשינה, דיווח על מצבי תודעה מיוחדים - שנוכל להבין יום אחד איך ולמה זה קורה בהינתן מספיק מחקר (לא שזה כזה קל).

הבעיה הקשה היא איך יכול להיות שיש בכלל חויה פנימית? איך יכול להיות שמשהו מוחי גורם למשהו לא מוחי, הוא התודעה? איך ייתכן שחומר פיזי יוצר משהו נפשי?

דוגמה

יש לנו, למשל, חוויה של ראייה - האור פוגע ברשתית, ומתקבל איזשהו צבע, ואנחנו אומרים אותו. אבל, אין לנו חוויה של, למשל, הפריה. למה, למרות ששניהם תהליכים נוירונליים פיזיים, לאחד יש "חוויה", ולשני לא? מה מבדיל ביניהם?

אנחנו יודעים אפילו לעצור חוויה בהינתן תהליך פיזי - אם אנחנו נוטלים כדור נגד כאבים, התהליך הפיזי נמשך והחוויה הפרטנית⁶ (אוף, אאוי, כואב לי) נעלמת!

איך נגדיר תודעה?¶

נסו לדמיין מה זה להיות עטלף (Nagel, 1974). זה כנראה יהיה ממש קשה - עטלפים עובדים ממש אחרת: יש להם מערכת איכון באמצעות הד, כי הם מייצרים גלים על-קוליים וקולטים את חזרתם מהסביבה. אנחנו לא מסוגלים לדמיין את זה. אבל כנראה שיש כזה דבר להיות עטלף. וחתול. וכלב. ועובר (ממתי? כולם עדיין רבים על זה).

נייגל מגדיר לבסוף תודעה כמשהו שהוא כמו להיות אותו אורגניזם - הגדרה מעגלית מעצבנת כזו. אבל זה כן עוזר לנו להתווכח - אין כזה דבר לדמיין להיות אבן, או להיות כמו אבן.

כתבה - על מה פטריות חושבות?

בעיית הגוף-נפש¶

דואליזם¶

האם אפשר בכלל להסביר את התודעה במונחים פיזיים? רוב ההיסטוריה, הפילוסופים והמדענים חשבו שלא - ומכאן עלה הדואליזם - ההיפותזה שסבורה שיש חומר ורוח, שני יסודות שונים. הדואליזם החל אצל דקארט, שהגה את הדואליזם הקרטזיאני בהגיונות על הפילוסופיה הראשונית. אולם, ההשערה של דקארט נתקלת בבעיות קשות - איך שני יסודות שונים מטבעם באים בכלל באינטרקציה? (איך משהו שהוא רוח מפעיל משהו שהוא חומר?) דקארט סבר שזה בבלוטת האצטרובל, אבל זה לא מאוד משכנע.

ישנן גם השערות דואליסטיות חדשות יותר, כמו זו של Popper & Eccles, 1977.

מוניזם¶

מהצד השני של המתרס יש את המטריאליזם, שסבורים שאין דבר שהוא לא חומרי. כלומר, אין שני דברים, אלא רק דבר אחד - חומר.

זו הגישה המקובלת היום, אבל גם לה יש בעיות קשות: איך אפשר להסביר מצבים נפשיים במצבים חומריים? האם באמת אפשר לצמצם את כל מנעד החוויה הרוחנית שלנו - רגשות, חלומות, מחשבות - למצבים פיזיקליים?

אחד מהדוגלים בגישה זו הוא הפילוסוף דניאל דנט, שסבור שאנחנו כבר מסבירים תודעה - משום שהיא מנגנון אבולוציוני כמו כל אחר. זה מכונה פונקציונליזם.

צ'אלמרס סבור שיש שני סוגים של מטריאליסטיים:

מי שחושב שניתן לענות על הבעיה הקשה באופן מטריאליסטי (כלומר: אפשר להסביר את כל המנעד הרוחני באמצעות חומר)
מי שטוען שאין בכלל בעיה קשה (מודעות היא משהו פונקציונלי - מנגנון אבולוציוני - ואין עוד מה להסביר).

צ'אלרמס מתקומם נגד דנט.

הטיעון של דנט... באופן מעניין במיוחד, מתבסס על פנומנולוגיה⁷. הוא בוחן את הפנמנולוגיה של עצמו, ואומר שיש לנו שהוא אינו מוצא שם דבר מלבד פונקציות שיש להסבירן. התופעות הגלויות שיש להסביר הן תגובותיו ויכולתיו; שום דבר אחר אפילו מציג את עצמו כדבר שמצריך הסבר. זה קרוב באופן מסוכן להכחשה פשוטה - זה אף מפתה להסכים שזהו אולי תיאור טוב של הפנומנולוגיה של דנט - וזה מעלה שאלות מיידיות.

Chalmers, 1995

NCCs - המקבילות הנוירולוגיות לתודעה¶

השאיפה להסביר את החוויה הסובייקטיבית היא באמצעות NCCs - Neural Correlates of Consciousness. למשל, אני רואה אדום, ומיד נדלקים כל נוירוני האדום במוח, והנה הסברנו למה אני רואה אדום.

Crick & Koch, 1998 ניסו למפות קישורים נוירונים כאלה. הם השתמשו בכלים דוגמת קוביית Necker, שמשתנה לאחר שבוהים בה כמה דקות.

הם גילו שכאשר צופים בקוביה לאורך זמן, הפעילות בקורטקס הויזואלי V1 אבל הפעילות בקורטקס הטמפורלי השתנתה.

אבל למה דווקא שם? האם התודעה "נוצרת" בקורטס הטמפורלי? שם הקסם? למה שם ולא בV1? הנוירונים הם עדיין אותם נוירונים! הבעיה הקשה עדיין עומדת. צ'אלמרס קובע כי המתאימים (correlates) הפיזיולוגיים האלו עם החוויה הסובייקטיבית אינם בהכרח במתאם עם החוויה התודעתית אלא עם יכולת הדיווח\זמינות.

דוגמא מרתק לNCC היא כאב (Blackmore, 2003). כאב הוא סובייקטיבי ומגיע באינספור צורות - עמום, חד, חזק, חלש, במקום כזה או אחר, נקודתי או מקרין... אפשר לנסות לתאר למישהו אחר (או אפילו לעצמנו!) את הכאב, אבל התיאור לעולם לא יהיה מושלם.

אנחנו יכולים לראות אילו תאים פגועים; אנחנו יודעים לזהות את הנוירונים שקשורים בכאב (C-Fibers); אנחנו יודעים את המסלול של האותות שהם משדרים (מהמקום הפגוע לגזע המוח, ומשם לתלמוס לקורטקס הסומטו-סנסורי ולעבר הcingulate cortex). אנחנו יודעים שיותר פעילות מעידה על יותר כאב, ואפילו יכולים לעצור אותו אם קוטעים את המסלול הזה.

אבל אנחנו עדיין לא מבינים למה כל האירוע הפיזיקלי הזה מוביל לחוויה המאוד פרטית ומסוימת של כאב כזה או אחר.

האם לא ניתן ללמוד על מודעות מהרדמה כללית?⁸ אילחוש עובד על חלקים שונים במוח - אין "מרכז מודעות"⁹.

הדרך שבה תרופות יוצרות מצב של הרדמה כללית זו אחת מהחידות הגדולות של מדע הרפואה המודרני

Kennedy & Norman, 2005

Integrated Information Theory¶

Alkire, Hudetz, & Tononi, 2008 סוקרים מקרים של מודעות בעת ניתוח.

Tononi טוען שתודעה היא קישוריות בקנה מידה גדול בין אזורים במוח, ולא איזור מסוים. התיאוריה הזו, ITT, מרכזית ומשפיעה מאוד היום.

טונוני עומד על כך שבמקרים שבהם מטופלים התעוררו בניתוח, זיהו קישוריות גדולה יותר בין אזורים במוח. עוד נמצא שמינון נמוך מדי של תרופות אלחוש עלול לגרום לחוויה שמחוץ לגוף, דה-פרסנוליזציה ואמנזיה! כלומר, תודעה היא רציפה, ולא בינארית: לא אני מודע \ לא מודע אלא אני יותר מודע \ פחות מודע.

רשתות מסוימות?¶

חוקרים מהרווארד חושבים שייתכן שהם גילו אילו רשתות מסוימות מעורבות במודעות ומבחינות בין מי ששרוי בתרדמת לבין מי שלא. הם ביצעו ניסוי (Fischer et al., 2016) עם 36 נבדקים פגועי גזע-המוח, מתוכם 12 בתרדמת ו24 לא. החוקרים מצאו הבדלים ברשתות שבין גזע המוח (ובפרט באיזור הrostral dorsolateral pontine tegmentum) לבין הקורטקס.

מודעות כ"מרכיב נוסף?"¶

מצגת (מתחילים בשקף 24)

האם מודעות היא מרכיב נוסף מעבר לדברים כמו -

תפיסה
חשיבה
יכולת להרגיש
יכולת להתנהג
יכול למודעות?

או שמודעות כוללת בתוכה (built in) את היכולות האלו?

מודעות
- תפיסה
- חשיבה
- יכולת להרגיש
- יכולת להתנהג

כן.¶

אם תודעה היא "מרכיב נוסף", זה מעורר שאלות רבות: למה יש לנו את זה? מה זה עושה? איזה יתרונות זה נתן בתהליך האבולוציה שגרמו לזה להתפתח/להשתמר? האם זה התפתח גם ביצורים אחרים (עטלפים)?

אם זה אינהרנטי לתהליכי מוח, וכל יצור בעל חשיבה/אינטליגנציה חייב להיות מודע, שאלות האבולוציה לא רלוונטיות. חוויה סובייקטיבית אינה נפרדת מתהליכי מוח. אך אז עולה השאלה: למה נדמה לנו שהיא כן?

האם תודעה היא אינהרנטית לתהליכי מוח?¶

האם לדעתכם קורים תהליכים קוגניטיביים\רגשיים מורכבים ומשמעותיים מחוץ למודעות? זוהי גישת קצה הקרחון - לפיה יש הרבה התרחשות מתחת לפני השטח. זו גישתו של ידידנו היקר סיגמונד פרויד, שניסה לחשוף את מה שמתחת לפני השטח באמצעות הפסיכואנליזה.

חוקר נוסף בתחום הוא בן-זמנו של פרויד פייר ז'נה, חלוץ בתחום הדיסוציאציה, שבנה תיאוריה על סמך מקרים קליניים של היסטריה. ז'נה נוכח לדעת כי יש חיים שלמים שמתרחשים מחוץ למודעות, לרבות רגשות עוצמתיים ביותר.

הלא-מודע הקוגניטיבי¶

הרעיו של הלא-מודע נהדף בבוז על ידי הביהוויוריזם בתחילת המאה, שסברו כי לא מעניין מה קורה בקופסא השחורה - רק איך היצור מתנהג. היום הרעיון מקובל יותר בפסיכולוגיה הנוירוקוגניטיבית הניסיונית - בתופעות כמו זיכרון סמוי, הטרמה, למידה לא-מודעת, תפיסה תת-סיפית ועוד... ניסויים רבים עומדים על כך שאנחנו מסוגלים לתפוס, להבין ולעבד לא מעט מבלי שיחצה את רף המודעות.

Khilstrom, 1987 סקר מגוון רחב של תהליכים וראה שהם מסוגלים להיעשות מחוץ לתודעות - תהליכים כמו החלטה על סמך משמעויות שונות, עיבוד רגשי, וכדומה. מחקרי המשך גילו תהליכים נוספים שיכולים להתבצע מחוץ למודעות:

Executive functions (e.g., Wokke et al., 2011; Mattler, 2003)
Information integration (e.g., Mudrik et al., 2011; Van Opstal et al., 2011)
Complex arithmetic & reading multiple words (e.g., Sklar et al., 2012)
Goal pursuit (Bijleveld et al., 2011)
Self-control (e.g., Fishbach et al., 2003)

סקירה חדשה יותר - Hassin & Sklar, 2014.

המסקנה המתבקשת היא שמודעות איננה מובנית - ניתן לעשות את הפעולות גם בלעדיה. אולי היא אפילו תופעה אפיפנומנלית - נוצרת על הדרך. קשה לזהות פונקציות קוגניטיביות מסוימות עם מודעות כי כולן יכולות להסתדר בלעדיה - משמע, המודעות היא רכיב נוסף?

הזומבי של הפילוסוף¶

האם אתם יכולים לדמיין את קיומו של זומבי - יצור שחושב ומדבר כמוני, נראה אותו הדבר, אבל חסר מודעות?

(האם יכול להיות שרק לכם יש חוויה פנימית, וכל השאר הם על טייס אוטומטי?¹⁰)

צ'אלמרס אומר שכן יכול להיות דבר כזה, על פי גישת המודעות כ"רכיב נוסף". דנט אומר שלא, על סמך הגישה הפונקציונליסטית.

מצד אחד, התודעה מרגישה לנו אחידה - יש לנו תודעה,, לא תודעות -

תודעה [...] אינה נדמית לעצמה כקצוצה לחלקים קטנים... היא זורמת. "נהר" או "זרם"¹¹ הן המטאפורות הטבעיות ביותר לתארה. מעכשיו, הבה נקרא לה זרם המחשבה, התודעה, או החיים הסובייקטיבים

ג'יימס, 1890

מצבי תודעה הם יחידניות - חלקים של יחיד עקבי -

"בכל זמן נתון, לסובייקט יש חוויות מודעות מרובות. סובייקט עשוי בו-זמנית לחוות חוויה ויזואלית של ספר אדום ועץ ירוק, חוויה אודיטורית של ציפורים מצייצות, חוויה גופנית של מעט רעב וכאב חד בכתף, חווייה רגשית של מלנכוליה מסוימת, ובמקביל זרם של מחשבות מודעות על טבע המציאות. החוויות הללו הן נפרדות זו מזו: סובייקט יכול היה לחוות את הספר האדום ללא הציפורים המצייצות, או את הציפורים המצייצות ללא הספר האדום. עם זאת, נדמה כי החוויות מאוגדות זו עם זו באופן עמוק. הן נחוות כמאוחדות, בכך שהן אספקטים של מצב תודעתי כולל יחיד

Bayne & Chalmers, 2003

The Binding Problem¶

הפער בין אינספור התהליכים הנפרדים לתחושה של אחידות התודעה מכונה The Binding Problem - בעיית האחידות, ששואלת -

כיצד האספקטים השונים של החוויות שלנו נחווים כמאוגדים, מאוחדים, משולבים זה בזה – integrated, לחוויה אחת בכל זמן נתון?

אנחנו צריכים להיות מסוגלים להסביר ברמת המנגנונים המוחיים כיצד נעשה איגוד (binding) של התפיסה, הרגש, המחשבה והזיכרון.

אובדן של האחידות הזו הוא מצב פסיכופתולוגי¹¹ - מצבים של אני איתך ולא איתך.

אנו יכולים לומר כי שני מצבי תודעה הם "מאוחדים בנכללות"unified) subsumptively) כאשר שניהם נכללים בתוך מצב תודעתי יחיד... סביר כי כל החוויות הויזואליות שלי נכללות בתוך מצב תודעתי כוללני יחיד המתקשר לשדה הראייה שלי. יותר בכלליות, ייתכן כי החוויות הויזואליות והאודיטוריות שלי נכללות כולן בתוך מצב תודעתי כוללני של מודעות תפיסתית. וזה לא נראה בלתי סביר להניח כי ישנו מצב תודעתי כוללני יחיד אשר כולל בתוכו את כל החוויות שלי: תפיסתיות, גופניות, רגשיות, קוגניטיביות, וכל האחרות.

Bayne & Chalmers, 2003

לשמוע, לראות, להרגיש - כולם תהליכים נפרדים, אבל התודעה היא אחת; חייב להיות משהו שמאגד אותם.

אחידות התודעה¶

תחושת האחידות שלנו מורכבת מאחידות (Blackmore, 2003) -

תוכן - יש בחוץ ובפנים, בתוך התודעה ומחוץ לתודעה.
זמן - זרם התודעה של ג'יימס; אנחנו מרגישים שהתודעה ממשיכה כל הזמן, ולא שיש הפסקות.
אני - תודעה מרגישה כמו אני בהזדמנויות שונות; גם במצבים שונים ומודעויות שונות יש תחושת עצמי עקבית.

סוזן בלאקמור, שהגדירה את האחידות הזו, נהגה לבקש מהסטודנטים שלה לשאול את עצמם כמה שיותר פעמים ביום -

האם אני מודע עכשיו?

בהתחלה, הסטודנטים מספרים, התשובה הייתה ברור; אבל ככל שהתמידו בתרגיל, החלו להשתכנע שהם פחות ופחות בטוחים שהם מודעים בכל רגע נתון.

אולי אם נמצא את התפר בין פנים לחוץ - הNCC - נדע לומר אם האחידות קיימת, או שהיא אשליה? איפה זהז בעצם במוח, המודעות?

ג'יימס חילק את התודעה לגרעין ושוליים (Nucleus & Fringe) - כאשר השוליים (כמו הסטודנטית שמתעטשת) שולטים במה שנכנס למרכז (כמו נירית שמעבירה את החומר), ומקשרים בין גרעין אחד למשנהו - ולכן המחשבות לא מרגישות "קטועות".

תיאוריות מודרניות בונות על הרעיון של ג'יימס - תיאוריית איזור העבודה הגלובלי (GW) (Dehaene & Naccache, 2001; Dehaene et al., 2006; Baars, 1988) מדברות בשפה יותר נוירופסיכולוגית -

קשב הוא תנאי מקדים למודעות
גירויים נתפסים במודולות מסוימות לחוש
המודול מתקשרות עם "מעבד מרכזי" שמאחד בין הגירויים
בקצוות יש דברים "קצת" מודעים

התיאוריות מאמצות את רעיון הלא מודע הקוגניטיבי, ואת הרעיון שהרבה מהעיבוד הקוגניטיבי נעשה "בחוץ".

דוגמא בולטת היא תופעת הBlindsight (ראייה עיוורת) - עיוורון נקודתי שנובע מפגיעה בקורטקס הויזואלי (סקוטומה). הלוקים בראייה עיוורת עיוורים ברמה המודעת, אך כשמבקשים מהם לנחש מה יש בנקודה העיוורת, הם מנחשים בדיוק מרהיב (+90%) - הרבה מעל הסיכוי האקראי. זוהי דיסוציאציה בין ראייה לחוויה של ראייה.

התיאטרון הקרטזיאני¶

לפעמים אנחנו מדמיינים שהתודעה היא כמו הומונקולוס, איש קטן שיושב בראש ומחליט מה מודע ומה לא מודע.

דניאל דנט מבקר את הרעיון הזה, אותו הוא מכנה התיאטרון הקרטזיאני, כשהוא שואל: מיהו ה"אני" הזה? ההומונקולוס? איפה הוא יושב?

כל הגישות האלה, מטריאליסטיות לכאורה, מניחות כולן שיש מקום במוח שאליו זורם כל המידע ושם נעשה איחוי, והמודעות מתרחשת. האם יש בכלל כזה דבר?

עיבוד מקבילי¶

גישה חלופית אומרת שהמוח לא מכיל מעבד מרכזי (הוא המעבד המרכזי), אלא שיש עיבוד מקבילי. הבעיה בגישה זו היא שקשה להסביר למה, במצב כזה, חלק מהתהליכים מודעים וחלק לא.

תיאוריות מסוימות מנסות להתמודד עם הבעיה הזו - על ידי שהן מניחות כניסה למודעות (מרגע שמידע עובר רף עיבוד מסוים, הוא נעשה מודע), וכוללות מודלים מבוזרים (PDP) (Rumelhart et al., 1986).

דנט כופר גם בפתרונות כאלה, באומרו כי גם אם נסווג את האיחוד לא במקום פיזי אלא בתהליך או מנגנון מסוים - עדיין אין עדויות מוחיות לתהליכים כאלה.

אין שום NCC ברור שנקשר למודעות - רגע שכל מה שמחוץ לו אינו מודע.

במקום זאת, אנחנו רואים שהמוח מאורגן כרשת או אוסף של רשתות שחודרות זו לזו.

ונותרנו עם האתגר: איך מוח כזה מייצר תחושה של אחידות זרם התודעה?

Multiple Drafts Model¶

Dennett, 1991 מציע את מודל הטיוטות המרובות.

בכל רגע נתון ישנן טיוטות רבות במוח במקביל, המתארות בערך את מה שקורה בסביבה, ללא גרסה סופית. אין פנים וחוץ, רק זמינות של הטיוטות (מודולים) זה לזה. אין צורך שהמודולים יעברו טרנספורציה ("ייכנסו") - הקשר ביניהם הוא זה שמייצר חוויית מודעות.

בשפה מואנשת -

יש תחרות בין המודולים ששואפים להיות מודעים. ברגע שיש probe - שאלה/חקירה - עולה צורך להבין את העולם או להגיב לגירוי - אנחנו מחליטים לאיזו טיוטה אנחנו מודעים, אך אין מודול סופי.

אין גרסה סופית של ייצוג/חוויה! כל מודול נובע מ-probe שגרם לו, אף ייצוג אינו אובייקטיבי, וכל הזמן מתעדכנות הטיוטות של החוויה, אין חוויה אחת "אמיתית", מוחלטת.

זה כמו אפקט מסיבת הקוקטייל -

דמיינו שאתם מנסים להקשיב לאדם מסוים במסיבת קוקטיילים. מסביב יש הרבה מאוד רעש, וקשה לכם להתרכז בדיוק רק באדם שאתם מדברים איתו. ההאזנה הזו כרוכה במאמץ מסוים, והרבה פעמים אתם מבינים מה הוא אומר רק מניתוח מאוחר יותר, בדיעבד. הניתוח המאוחר יותר, כמו גם המאמץ שאתם צריכים להשקיע להתעלם מכל שאר הדברים, מעידים על עיבוד לא-מודע, סמוי, של כל מה שמתרחש סביבנו; המוח כל הזמן רץ על כמה ערוצים לא מודעים במקביל, ורק מאוחר יותר מרכיב מהם תמונה "מודעת". חווית המציאות מגיעה קצת באיחור - לא בזמן אמת.

דנט מקביל את זה לכוח פוליטי: המוח הוא דמוקרטיה, ולא אוליגרכיה - אין צורך להכיר את המלך או את השלטון המרכזי כדי לקבל זכויות. הוא מכנה את האנלוגיה Fame in the Brain (Dennet, 2001) - כל המודולים רוצים "להתפרסם", אבל רק חלק מצליחים.

אפשר למשול את זה לפלייליסט בגלגל"צ לעומת סרטונים ביוטיוב - התודעה היא לא ממורכזת (אין עורך שמחליט מה שומעים), אלא קולקטיבית (כל זחלץ מעלה סרטונים, ומה שמתפרסם מתפרסם - מה שמספיק בולט מתפרסם, "נהיה מודע").

Alkire, Hudetz, & Tononi, 2008 ממשיכים את הקו של דנט וטוענים שמודעות היא קישוריות בקנה מידה גדול.

ביקורת¶

מבקרים טוענים שההסבר של דנט טאוטולוגי (מעגלי - תמיד נכון) - המודולים "רוצים" להיות מפורסמים? יש להם רצון? צרכים? העדפות? זה מעלה אסוציאציה של הומונקולוס...

דנט משיב -

כל עוד ההומונקולוסים טיפשים ובורים יותר מהיצור התבוני שהם מרכיבים, הכינון של הומונקולוס בתוך הומונקולוס יכול להיות סופי, ולהגיע בסופו של דבר ליצורים כה בלתי-מרשימים שהם יכולים להיות מוחלפים על-ידי מכונות.

Dennett, 1978, 2001

כלומר, דנט אומר, אני ירדתי ברמת המורכבות - אנחנו עדיין לא מבינים מה קורה מהתא עד המודעות, אבל התקדמנו מהמודע לתת-מודע, ולכן זה לא הסבר מעגלי.

לכך משיב צ'אלמרס שכל תיאוריה ששוללת את קיומו של הסובייקט החווה מתחמקת מהבעיה הקשה.

Fodor, Vorhees & Wright אומרים שחייבת להיות התייחסות לשלטון המרכזי / המבין הסופי של משמעויות / הסובייקט החווה / העצמי -

Daniel Dennett is the Devil. . . . . There is no internal witness, no central recognizer of meaning, and no self other than an abstract 'Center of Narrative Gravity' which is itself nothing but a convenient fiction. . . . For Dennett, it is not a case of the Emperor having no clothes. It is rather that the clothes have no Emperor.

Voorhees, 2000

The Grand Illusion¶

מצגת

Blackmore מבקרת הן את תיאוריות הGW והן את התיאוריה של דנט.

תיאוריות של GW (וגם PDP) מניחות הבדל איכותי בין ייצוגים מודעים ללא מודעים; דנט לא, אך עדיין מדבר על ייצוגים שרוצים "להגיע" למודעות. בלקמור טוענת לעומתם שאין הבדל איכותי, כי אין בכלל זרם תודעה!

העמדה של בלקמור היא הקיצונית ביותר - סקינר טוען שאין רצון חופשי, דנט טוען שאין תיאטרון קרטזיאני, ובלקמור מרחיקה לטעון שזרם התודעה הוא אשליה¹².

עיוורון לשינוי¶

אנחנו מניחים שיש רצף תודעתי, אבל בעצם מה שיש זה רק אוסף של רגעים. ניסויים רבים מדגימים שאנחנו לוקים בעיוורון לשינוי (Change blindness) - אנחנו מפספסים שינויים גדולים וברורים כשאנחנו מרוכזים במשהו אחר.

סרטון - עיוורון לשינוי

בסרטון, מבקשים מאורחי אורח להנחות משתף פעולה איך להגיע למקום מסוים, ותוך כדי ההסבר חוצצים ביניהם ומשתף הפעולה מתחלף - 50% מהנבדקים לא שמו לב לשינוי! Simons & Levins, 1998 יתרה מכך - אנשים העריכו יתר על המידה את יכולתם לעמוד על השינויים האלה Levin et al., 2000. בעצם, אומרת בלקמור, אין לנו זרם ראייה עם ייצוגים פנימיים עשירים, כמו שנדמה לנו.

הרבה לפני הניסויים האלו, ג'ימס אומר -

זה נכון שאנו לפעמים עלולים להתפתות, ברגע שאנו שמים לב להרבה פרטים של האובייקט שמולנו, לומר "איך לא שמנו לב לפרטים הללו ובכל זאת הרגשנו את האובייקט, או הגענו למסקנה, שזהו רצף, או אובייקט מלא? היו אמורים להיות פערים אך לא הרגשנו פערים

ג'יימס, 1890

סרטון - inattentional blindness, Simons & Chabris, 1999

Drew et al., 2013 שחזרו את הניסוי בכך שהשתילו גורילה בתצלומי רנטגן וביקשו מרדיולוגים לבדוק אותם. ממעקב אחרי העיניים של הרדיולוגים רואים שהם הסתכלו על הגורילה, אבל לא הצליחו למצוא אותה.

הגורילה מימין למעלה.

לעיוורון השינוי אין סיבה מיוחדת - אנחנו לא מבדילים בין אלו שמבחינים לאלו שלא - והתוצאות עלולות להיות קטלניות. מחקרים מראים שנהגים לעיתים לא רואים מכשולים ברורים בדרך Μclay et al., 1997. ניסוי נוסף Ο'Regan Et al, 1999 הדגים כיצד התזת קצת בוץ על השמשה של נהגים וטייסים הביאה לעיוורון לשינוי ולטעויות חמורות.

עוד נמצא כי אנשים שגבוהים בנטייה לMindfullness (תכונתי) עשו פחות טעויות של inattentional blindness.

המשמעות היא שאפילו קשב מכוון אינו מבטיח מודעות. ניסויים שתפעלו שינויים בזמני סקאדות¹³ (Grimes, 1996) או בזמן הבהובים (Rensinck et al, 1995) רואים שעדיין חוזרות טעויות כאלו.

במצב רגיל, ישנם "רדארים" שמגלים שינוי. אולם כשהם מנוטרלים, אנחנו מסתמכים על הזיכרון כדי לגלות שינוי. אלא שעיוורון לשינוי מלמד שהזיכרון ממש גרוע! כלומר, אין ייצוגים פנימיים מפורטים כמו שנדמה לנו.

מה המשמעות של זה לתודעה?¶

אז איך יכול להיות שהחוויה שלנו רציפה? מה מתרחש בין הסקאדות? אם אין מצב של Μοvie in the brain (Damasio, 1999), איך יכול להיות שהחוויה התודעותית שלנו לא יותר מחולקת?

Simons et al., 2011, Rensink, 1997 אומרים שהתופעה לא סותרת את הרעיון של ייצוג פנימי - היעדר חוויה לא סותרת את האפשרות של ייצוג במוח - אני רואה אדם, ושם אותו בקופסא של אדם (Representational Gist), והעיוורון נובע מחוסר היכולת להשוות בין שני דימויים. כל עוד התמצית ("אדם") נשארת זהה - אנחנו לא שמים לב לשינוי.

רנסינק מרחיב ואומר שיש ייצוג וירטואלי - כשנרצה לשים לב למשהו, ייווצר דימוי מסוים למטרותינו.

גישה נוספת היא שראייה היא לא יצירת ייצוגים פנימיים, אלא ניסיון לחקור את הסביבה באמצעות יישום כישורים סנסו-מוטורית. כלומר, הראייה למשל אוספת מידע - לא תמונות שנכנסות למוח - והמידע הזה מעובד, ורק אחר כך מגיע הייצוג.

...אין טעם לנסות להסביר את ההבדל בין דברים שנמצאים בתודעה לעומת אלו שאינם נמצאים בה, מכיוון שאין כזה הבדל. וזה בזבוז זמן לנסות להסביר את תכני זרם התודעה מכיוון שזרם התודעה לא קיים

Blackmore, 2002

הדוגמאות של בלקמור הן ראייתיות, אך יש גם דוגמאות שמיעתיות (כמו אפקט מסיבת הקוקטייל). חשבו על שעון קוקיה שמצלצל לשעה חמש - הוא יצלצל חמש פעמים, ורק בצלצול החמישי "נשמע" את הצלצול (ונדע שהשעה חמש) - אבל בדיעבד שמענו את כולם. אנחנו שמים לב גם לרעשי רקע - אבל לא "שומעים" אותם עד שאנחנו מסבים אליהם את תשומת הלב. מי הקשיב עבורנו?

האם אנחנו קולטים ללא מודעות, ו"מכניסים" רטרואקטיבית? הפתרון הזה מסבך אתנו - זרם תודעה מודבק כזה, גם מחוויה נוכחית וגם מזכרונות בדיעבד.

הבנת משפטים גם עובדת ככה - המשמעות מגיעה רק בסוף, אבל אנחנו מרגישים חווית הבנה מתמשכת.

הדברים שמלמדים אתכם בתואר ראשון לפסיכולוגיה זה ממש שטויות

מי מלמד? אילו דברים? מי זה אנחנו?

אין לנו חוויה של לשאול את השאלות האלה! איפה התודעה בזמן הזה?

תזמון התודעה¶

Βenjamin Libet עשה ניסויים על חולים חשופי-מוח בשנות ה60.

אנחנו יודעים כי גירויים בקורטקס מייצרים חוויה, ובנג'מין התנסה עם אורכי גרייה שונים, בין כמה אלפיות השנייה ליותר משנייה. הוא גילה כי רק אחרי חצי שנייה או יותר ישנו דיווח על חוויה.

במונחים של מוח, חצי שנייה זה המון - לעבד ולהגיב לוקח פחות¹⁴.

בנג'מין כינה את התופעה Τhe half a second lag - לפיה התודעה מגיע חצי שנייה אחרי האירועים בעולם. ליבט מסביר את הפער באמצעות תחושת חוויה רטרואקטיבית - Αntedating of sensory experience - אנחנו מייחסים את הגירוי למתי שהיה פוטנציאל הפעולה הראשוני.

דנט, בלקמור וChurchland מחזקים ואומרים שהתוצאות האלו נראות מוזרות רק למי שדבק ברעיון התיאטרון הקרטזיאני, או פנים וחוץ. מצד שני, יש הרבה ביקורת מתודולוגיים על הניסויים של ליבט.

כוונה ופעולה¶

כשאני מתכונן לשלוח את היד כדי לפתוח את הדלת, האם הכוונה שלי היא זו שגרמה לפעולה להתרחש?

מחקרים רבים תומכים ברעיון שהפעילות המוחית הקשורה למודעות לכוונה –intention מתחילה אחרי שכבר מתחילה הפעילות המוחית שמתכננת את התנועה Libet, Gleason Wright, and Pearl (1983);Haggard & Eimer, 1999; Soon, Brass, Heinze, & Haynes, 2008.

These results clearly showed that conscious intention arises not before but after neural preparation of selected action. As a result, conscious intention cannot cause our actions, because logically a cause cannot occur after its effect

Sato, 2009

תחושת סוכנות¶

תחושת סוכנות (Sense of Agency) היא התחושה שאני הוא זה ששולט בגוף שלי ויוזם את הפעולות שלי.

תחושת סוכנות נמדדת במבחנים סמויים (אימפליציטיים) -

Assessed implicitly with the “intentional binding” effect (e.g., Haggard, Clark, & Kalogeras, 2002; Haggard & Clark, 2003; Haggard, Poonian, & Walsh, 2009; Moore & Obhi, 2012; Oren, Eitam, & Dar, 2017). Intentional actions are perceived as occurring later in time (as if being "pulled" towards the effects that they produce), while the effects of intentional actions are perceived to occur earlier (as if being "pulled" towards the actions that produced them)

כשמבקשים מאנשים לבצע פעולות, כמו ללחוץ על כפתור, פעולות יזומות מרגישות "קודם", בעוד שפעולות בלתי-מכוונות (בלי מודעות מאחוריהן) מרגישות כאילו "נמשכנו" לעבר הפעולה.

תחושת הסוכנות נפגעת בסכיזופרניה, ולאחרונה משערים שגם בOCD.

The Backwards Streams¶

I want to replace our familiar idea of a stream of consciousness with that of illusory backwards streams. At any time in the brain a whole lot of different things are going on. None of these is either ‘in’ or ‘out’ of consciousness, so we don’t need to explain the ‘difference’ between conscious and unconscious processing. Every so often something happens to create what seems to have been a stream. For example, we ask ‘Am I conscious now?’. At this point a retrospective story is concocted about what was in the stream of consciousness a moment before, together with a self who was apparently experiencing it. Of course, there was neither a conscious self nor a stream, but it now seems as though there was. This process goes on all the time with new stories being concocted whenever required. At any time that we bother to look, or ask ourselves about it, it seems as though there is a stream of consciousness going on. When we don’t bother to ask, or to look, it doesn’t, but then we don’t notice so it doesn’t matter. This way the grand illusion is concocted.

Blackmore, 2002

בלקמור נשענת על דנט, אבל לוקחת את הרעיון רחוק יותר.

ברגע שאנו חושבים על תודעה, אנו מייצרים לעצמו סיפור לפיו היינו מודעים. כשאתה לא מתסכל - זה לא שם; כשאתה טורח להסתכל - נוצרת אשליה של חוויה בדיעבד.

כמו לתפוס את האור במקרר, או לחקור סביבון - קשה מאוד לחקור תודעה מתוך התודעה.

ומה המשמעות של היעדר זרם לינארי?

לא בהכרח נמצא NCCs כי לא תמיד יש מודעות! "טיוטות" עשויות להיראות רטרוספקטיבית כתכנים שהיו בתודעה. כלומר, כשאנחנו קוראים מילה, אין הכרח שנוכל להצליח לזהות את הנוירונים שאחראים על חווית המילה. משום שהחוויה מגיעה בדיעבד, לא נוכל לראות אותה בזמן אמת.
יכולים להיות כמה זרמים במקביל.

תודעה מקוטעת - Fragmented mind¶

יש לא מעט תופעות פסיכופתולוגיות שמעידות שאולי לא -

Anterograde amnesia¶

סוג מסוים של שכחה בעקבות נזק מוחי להיפוקמפוס - מרגע הפגיעה, זכרונות חדשים לא מקודדים בטווח הארוך. מקרה מפורסם הוא חולה של אוליבר סאקס, שבהיותו בן 49 היה משוכנע שהוא בן 19, ושהשתחרר הרגע מחיל הים; הוא נבהל כל פעם מחדש לשמוע שהוא בן 49.

החולים האלו חווים את העולם אחרת - בתחושה של הרגע נהייתי מודע¹⁵. זו לא תופעה חריגה - לכולנו קורה שאנחנו שוקעים בעיסוק כזה או אחר ומתעוררים בוואו - אבל זה כנראה יותר עוצמתי ויותר תכוף בקרב החולים האלה.

קשה לנו לדעת אם הם חווים את הוויה כזרם אחיד, ואנחנו משערים שאין תחושת אחידות מאתמול להיום. אמונה בעצמי רוחני פנימי תתקשה במיוחד להסביר את התופעה.

Hemifield Effect¶

זהו מצב שנוצר בעקבות שבץ בצד ימין של המוח, שמוביל להתעלמות מוחלטת מצד שמאל של העולם - לא רק תפיסתית, אלא גם תודעתית. למשל, אדם שמתגלח רק בצד ימין, או אוכל רק מצד שמאל של הצלחת - הוא לא ער לצד שמאל.

הנוירולוג האיטלקי Edoardo Bisiach ביקש מחולים לדמיין את כיכר הקתדרלה המפורסמת במילאנו, וגילה שכשהציבו את החולים בצד הצפוני, הם התעלמו מצד שמאל (חרף ניסיונותיו לעורר אותם לצד ימין), אבל כשהציבו אותם בצד הדרומי (הימין שלהם נהפך לשמאל), הם תיארו בפרטי-פרטים את החלק שהזניחו קודם. בניגוד לציפייה שלנו, הם לא "חיברו" את שני הצדדים בדיעבד - אין מעבד מרכזי או עצמי גבוה יותר שמאחד בין החוויות; התודעה היא מקטעית.

Visual From Agnosia¶

בתופעה זו, נפגע הדיווח החזותי המודע של חפצים שמול החולה, אבל הוא יודע לשלוח יד ולתפוס אותו; התפקוד החזותי תקין, אבל לא מודע. בניסוי מסוים, הציגו לנבדקת חורים מאורכים המוצגים בכל מיני זוויות, וביקשו ממנה ליישר קווים לפי הזווית - והיא לא הצליחה; אבל כשביקשו ממנה לשלשל פתק לתוך תא תיבת דואר, היא עשתה זו בקלות. האם היא מעין זומבי ויאזואלי? האם יש כאן דיסוציאציה בין ראייה לחווית הראייה?

המקרה מעיד על זה שהמודל האינטואיטיבי שלנו - חפץ -> ראייה -> מודעות -> פעולה - שגוי.

ההסבר המקובל עכשיו שהתהליך הוא מקבילי: בציר אחד (ventral stream), מידע חזותי מגיע מהprimary visual cortex אל תוך הקורטקס הטמפורלי ומעורב ביצירת דימוי וחוויה. בציר אחר (dorsal stream) עובר מידע מהיר יותר לאונה הפריאטלית והוא האחראי לקואורדינציה ויזו-מוטורית. כלומר, במקרה של החולה, רק המסלול הראשון נפגע, מה שמדגיש שוב - המודעות לא נדרשת כדי לתפוס ולהגיב.

ראייה עיוורת¶

ראייה עיוורת (Blindsight, Scotoma) היא מצב של עיוורון נקודתי ("חור") בשדה הראייה בעקבות נזק לקורטקס הויזואלי הראשוני בV1. לורנץ וייסקרנץ, בניסוי מפורסם בשנות ה70, ביקש מחולה בראייה עיוורת "לנחש" באיזה זווית פסים בנקודה העיוורת שלו - ולמרות שלא ראה אותם, ניחש בשיעור גבוה מ90% - ממצא ששוחזר באופנים אחרים.

עוד מעניין לדעת שכאשר אנחנו נחשפים לגירוי רגשי - חיובי או שלילי - האישונים מתרחבים. גם כשהוצג לחולי סקוטומה גירוי כזה בשדה העיוור שלהם, האישונים שלהם התרחבו.

המידע חזותי זורם, כאמור, בהרבה ערוצים מקבילים (10 מסלולים שונים). 85% מהעוררות הנוירונלית זורמת לPrimary visual cortex, והשאר ליעדים נוספים - שכנראה אחראים לראייה במקרה הזה.

ככה או ככה, נדמה שהתפיסה שלנו שהראייה תמיד מודעת שגויה.

מוח-חצוי¶

במקרים של אפליפסיה חמורה נהוג היה לנתק את הCorpus Callosum, הציר שמחבר בין שתי אונות המוח, כדי למנוע התקפים.

בשנות ה60 בוצעו ניסויים על אותם מטופלים חצויי-מוח. ביומיום לא נפגע התפקוד שלהם בכלל.

בניסויים התברר כי כל המיספרה "רואה" משהו אחר - לנבדקים הוצג, למשל, חתול בצד שמאל וכלב בצד ימין - וכשהתבקשו לכתוב מה הם רואים, ידע אחת כתבה כלב והשנייה חתול. הניסוי התבצע בכתב משום שהמיספרה שמאל היא זו שאחראית על דיבור.

בניסוי אחר, הוצגה בצד אחד תמונה של שלג (שמאל) ובאחרת תמונה של רגל של תרנוגלת. המטלה הייתה לבחור תמונה הקשורה בתמונה שראו - מגרפת שלג או תרנגולת - ולהסביר את הבחירה שלהם. בצד שמאל, לא הייתה לנבדקים בעיה לתאר מדוע בחרו במגרפת השלג. בהקשר של התרנגולת, הם זכרו את הבחירה שלהם - אבל חרטטו לגמרי סיבה לא קשורה - בעיית זיכרון הפוכה (קונפבולציה¹⁶). כלומר, הם יגידו, אה, לא, צריך את התרנגולת כי..., בלי לדעת שהם מחרטטים - ולא, אה רגע, למה בכלל בחרתי בתרנגולת?

שני החוקרים שביצעו את הניסוי - Sperry וGazzaninga - לא הסכימו על פרשנות התוצאות. ספרי סבר שיש שתי ישויות מודעות, בעוד שגזנינגה סבר שנותרה רק ישות מודעת אחת בהמיספרה השמאלית. ספרי דבק בתודעה מובנית (אינהרנטית) - קישור חזק בין מודעות לשפה - וגזנינגה דבק בתודעה כרכיב נוסף.

פיצול התודעה מהקשב¶

לא צריך ללכת כל כך רחוק כדי לראות קיטועים בתודעה. דוגמה נפוצה מאוד היא Highway hypnosis - המצב הזה שאתה נוסע ולא זוכר את הדרך. האם נהגנו ללא הפניית קשב לנהיגה? לא מדובר ברשלנות: לרוב הנהגים ממשיכים לנהוג בצורה בטוחה ולפי חוק. עדויות עכשוויות תומכות ברעיון שזו חוויה של חוסר אינטגרציה בין מערכות מוחיות. Sasai, Boly, Mensen & Tononi, 2016 השמיעו לנהגים שמע בזמן שנהגו בסימולטור נהיגה - פעם שמע שקשור לנהיגה ופעם שמע לא קשור (כמו רדיו). הם ראו שכשהשמיעו להם שמע לא-קשור, גם מערכות שקשורות בנהיגה וגם מערכות שקשורות בשמע פעלו במוח במקביל.

והבלתי נסבלת. ↩
ר' גם בעיית הסיבתיות. ↩
למעט במקרי דיכאון מאוד חמורים, וגם אז לא תמיד. ↩
תומס בעצמו הודה אחר כך שהמחקר לא עזר "אפילו לחולה אחד". ↩
צ'אלמרס החביב טוען שלא גילה שום דבר, אלא רק לקח את בעיית הגוף-נפש הקלאסית ונתן לה שם קליט. ↩
הqualia ↩
חקר התופעות (פנומנה) כפי שהן נדמות לנו - למה זה נחווה ככה? ↩
אילחוש - Anasthesia - "כיבוי" התודעה. ↩
לעיתים נדירות, ההרדמה כללית נכשלת, ומגלים את זה רק בדיעבד! החולה שומע, רואה, ומרגיש כאב - חוויה סובייקטיבית - אבל לא יכול לסמן לרופאים שהוא בהכרה כי השרירים משותקים. היום מנסים למנוע את זה באמצעות ניטור EEG לפעילות העצבית במוח - פעילות איטית יותר מרמזת על מצב של חוסר מודעות, כמו שינה. הניטור עוזר לפעמים, אבל לא מהווה איתות פיזי מושלם למצב של מודעות\חוסר מודעות. ↩
זה נקרא סוליפסיזם, ואנחנו לא אוהבים אותו בכלל. ↩
החוקרים הראשונים של בעיית האחידות, כמו ג'יימס, לא היו קלינאים ולכן לא חשבו על מצבים פסיכופתולוגיים, כמו דיסוציאציה; מכאן החיבור של הקורס. ↩↩
שימו לב - אשליה איננה משהו שלא קיים אלא משהו שאינו כפי שנדמה שהוא ↩
תנועות עיניים. ↩
בתינוקות רואים את ההשהייה כשהם נופלים - אם כואב להם, לוקח חצי-שנייה עד שהפרצוף מתעוות לכדי בכי. ↩
ממצא מקריאת היומנים שלהם - משפטים דוגמת זה חוזרים לעיתים תכופות. ↩
קונפבולציה היא כמו שילדים קטנים מחרטטים כשתופסים אותם על חם, או כמו שAI מלרלר כשהוא לא באמת יודע. ↩