לדלג לתוכן

גוף, תודעה ועולם

מאמר, מצגת

תפיסה פסיכולוגית-קוגניטיבית עכשווית היא Embodied Congnition, שטוענת כי התודעה לא קיימת כשלעצמה, אלא מתגלמת בגוף. זו תפיסה שמנסה לעמוד על הקשר הבלתי-נפרד בין גוף לתודעה - המוח, הגוף והסביבה - כמכלול אחד שיוצר הכרה (בניגוד לתפיסת הגוף-נפש העולה מהבעיה הפסיכופיזית).

Embodied Cognition: Congition, emotion and behavior are all embodied and embdedded in the brain, body, as well as the environment. They affect each other but emotion is primary, as emotion is a stronger mediator of cognition and behaviour

המבנה הפיזי של הגוף שלנו גורם לנו לחוות את המציאות בצורה מסוימת - שהופכת להיות חלק מאיתנו. התפיסה מתקוממת כנגד הרעיון של התודעה המבודדת, כמו הקוגיטו של דקארט, ורואה בהם דברים בלתי-נפרדים - איפה נגמרת התודעה, ומתחילה הסביבה?

התפיסה ה"שגרתית" שלנו של התודעה היא של התודעה כמו סוכן פעיל, אולי כמו טייס בתא הטייס, שמקבל מידע מהגוף ומהחושים ומוסר פלט מסוים. תפיסת הEmbodied Congnition כופרת בתיאור הזה, ומתארת את התודעה כתוצר של יחסי הגומלין בין הגוף לסביבה, דבר דינאמי שנוצר בכל רגע ורגע, לא במקום מסוים או הקשר מסוים (כמו מחשבה או דמיון).

לרעיון הגילום יש תפקיד מרכזי במסורת הבודהיסטית בכלל ובמסורת הזן בפרט. ארז סבור שהרבה מחוסר ההבנה במערב כלפי בודהיזם נובעת מהתעלמות מההיבט הגופני של התודעה. הבודהיסטים סבורים שהמדיטציה היא לא תהליך של הנפש, לא יותר משהיא תהליך של הגוף; זו תפיסה עמוקה ובסיסית של הבודהיזם, שניצבת לצד האין-אני.

התפיסה הזו מתכתבת עם האמת הניטשאית-לינג'ית - ידיעה כהכרה מתוך התופעות, כפעולה, ולא כנקודה ארכימדית נפרדת, כמו האידאות האפלטוניות.

דקארט ראה את התודעה כדבר נפרד מהגוף, משהו נשגב מעולם התופעות, וכך ייסד הלכה למעשה את הדואליזם המערבי. לעומתו, אדמונד הוסרל מבקש לחזור לחוויה האנושית כפי שהיא מציגה את עצמה - התופעה. מרלו-פונטי, באופן דומה, הוא פנמנולוג - בעקבות הוסרל ומרטין היידיגר. פונטי מבקש לדחות את הרעיון של הלא-נתפס, לסרב לשער אודות המוחלט, ולקבוע - רציונליות היא דבר מותנה; עלינו להתמקד בדברים כיצד שהם מופיעים בפנינו.

מרלו כופר ברעיון של אמת פילוסופית שחוצה הקשרים ותרבויות, כמו שלרוב מחפשים בפילוסופיה המערבית, ומבקש להסתכל על הדברים בהקשרם - הגוף, התרבות, והסביבה כבלתי-נפרדים.

Sensing, in contrast with knowing, is a living communication with the world that makes it present to us as the familiar place of our life

Phenemonology of Perception, pp. 79/53

Dōgen Zenji היה מאסטר זן יפני במאה ה13. הוא ייסד את זרם הסוטו בזן. דוגן נסע לסין בצעירותו, ונחשף שם למסורת הצ'או-דונג - וחזר ליפן כדי להציג מחדש את הבודהיזם ליפנים, כפי שהוא הבין אותו; הוא סבר שהבודהיזם לא הובן נכונה ביפן.

עם חזרתו ליפן, לקיוטו, רצה דוגן ללמד את הקהל הרחב6 את המדיטציה הישובה, הזאזן. הוא נתקל בהתנגדות אדירה (בעיקר ממסורת הטנדאי). הוא נדחק למנזר מבודד ביפן (אייהייג'י), והפך אותו למרכז תרגול מוביל - הוא נחשב כך עד היום.

סרטון - החיים במנזר אייהייג'י

דוגן טוען שטבע הבודהה מתגלם בגוף האנושי - אלא דבר שמצוי כאן ועכשיו - בגוף, בסביבה, בחוויה האנושית. רעיונו המהפכני של דוגן הוא שהתרגול הבודהיסטי, כשהוא נעשה נכון, הוא לא הכנה לקראת התעוררות - היא עצמה אשרור של ההתעוררות וטבע הבודהה, הקיימים בנו ממילא.

היחס לגוף בבודהיזם

ישנן לא מעט התייחסויות שליליות במסורת הבודהיסטית לגוף - כדבר שמעורר השתקקויות, שמפריע להתעוררות. אולם, ארז טוען (בניגוד לאולסון, כותב המאמר) שהיחס של הבודהיזם לגוף הוא יותר אמביוולנטי5.

הגוף במסורת הבודהיסטית הוא כלי להארה; הבודהיסטים מתריעים בפני טיפוח מוגזם והיקשרות אליו, אבל כן רואים בו חלק חשוב מהשחרור; לבודהה מתואר גוף מושלם.

גוף וזמן

עבור דוגן, זמן איננו אלא רעיון - אין לנו היכולת לתפוס זמן מעבר לחוויה. פרחי הדובדבן אינם מציינים את האביב; פרחי הדובדבן הם האביב. הזמן הוא איזשהו מימד אשלייתי - אנו מייצרים ציר זמן וצופים דרכו על החיים מבחוץ - אבל, לפי דוגן, זו שגיאה; כל אחד מהמופעים שלנו הוא ביטוי של ה"זמן". במקום זמן, דוגן קורא לעסק הזה זמן-מהות 有時 (Uji)

המלצה: A Tale for the Time Being, רומן של סופרת יפנית שקשור בתפיסת הזמן הזו.

Do not look upon time as ‘something that just flies away’: do not teach yourself that ‘flying away’ is simply how time functions. Were we to endow time with the property of ‘flying away’, there would undoubtedly be a gap left by the time that has flown. Should anyone have not yet heard teaching upon the principle expressed by the phrase ‘just for the time being’, he may still think of time only a ‘something which has gone away’. In short, everything whatsoever that exists in the whole universe is a series of instances of time

עבור מרלו-פונטי, הזמן - כמו המרחב - מגולם גם הוא בגוף.

מרלו-פונטי כותב -

My body takes possession of time; it brings into existence a past and a future for a present; it is not a thing, but creates time instead of submitting to it.

In every focusing movement my body unites present, past and future, it secretes time, or rather it becomes that location in nature where, for the first time, events, instead of pushing each other into the realm of being, project round the present a double horizon of past and future and acquire a historical orientation

עבר, הווה, עתיד - כולם מגולמים בעכשיו, בחוויה הגופנית. הזמן לא שולט בנו; הגוף שלנו הוא הבעלים של הזמן.

דוגן רואה את הזמן כאוסף של עכשיו-ים - כל רגע הוא נבדל, נבחן וייחודי.

Do not look upon time as ‘something that just flies away’: do not teach yourself that ‘flying away’ is simply how time functions. Were we to endow time with the property of ‘flying away’, there would undoubtedly be a gap left by the time that has flown. Should anyone have not yet heard teaching upon the principle expressed by the phrase ‘just for the time being’, he may still think of time only as ‘something which has gone away’. In short, everything whatsoever that exists in the whole universe is a series of instances of time. Since everything is for the time being, we too are for the time being.Time has the virtue of continuity: it continuously flows from the today that we are talking about to a tomorrow, from a today to a yesterday, from a yesterday to a today. It flows from a today to a today and from a tomorrow to a tomorrow.Because continual, continuous flow is a function of time, past and present times do not pile atop each other nor do they form an accumulative line…Because we ourselves and others, as previously stated, are already ‘beings for a time’, our training and practice are times, as is also our awakening to Truth. Our ‘entering the mud or going into deep water’ is likewise a time

כל רגע ורגע הוא הוויה מצומצמת נבחנת - כמו אוסף כזה של מעגלים, מיקרוקוסמוס קטן משלו.

גוף ועולם

The fundamental philosophical act [is to]... return to the lived world beneath the objective world

pp 83/57

מרלו-פונטי סבור שאין לנו באמת מציאות אובייקטיבית - היא נתונה לתפיסה שלנו והיא לפיכך תמיד חלקית. הוא מבקש לחזור לעולם הנחווה הזה, מעבר לעולם אובייקטיבי שאין בכוחנו להשיג. פונטי עומד על הקשר בין הגוף לעולם בכמה תופעות

  • גפיי רפאים (Phantom Limbs)

כשאדם מאבד את אחת הגפיים, לעיתים הוא עדיין יחוש את האיבר כאילו הוא עדיין שם. אדם שמאבד יד, למשל, עלול - אפילו שנים אחרי הפציעה - לדווח על כאבים עזים באצבעות, שכבר לא שם.

  • היות-לקראת-העולם (Being-toward-the-world)

פונטי סבור שהמנח הפיזי שלנו בעולם - איך אנחנו עומדים, לאיזה כיוון אנחנו פונים, וכו' - הוא רקע לכל חוויה תפיסתית.

המלצה - What is it like to be a bat

  • חוש קינסתטי (Kinsthetic sense) וסכמת גוף

הגוף, לפי פונטי, הוא לא בחלל, אלא הדבר שמאכלס את החלל (החלל נובע מן הגוף) - לא ניתן לצמצם אותו לכדי אובייקט מסוים. הגוף הוא גם אובייקט וגם סובייקט; הוא סובייקט משום שהוא שלי - אבל הוא אובייקט משום שהוא מאפשר לי לבטא את עצמי בעולם - הוא הכלי שלי להתנהל.

דוגן כתב את הShōbōgenzō - שם עמד על הרעיון של גוף-נפש (心身 - שין-ג'ין) - לפיהם הגוף והנפש הם דבר אחד ממש, והאחדות ביניהם מייצגת את העולם כולו - לא ניתן לקבוע איפה התודעה מפסיקה והגוף מתחיל, או איפה הגוף-נפש נגמר והעולם מתחיל - זה הכל אותו הדבר.

What we call the body and mind in the Buddha Way is grass, trees and wall rubble; it is wind, rain, water and fire...If your own body and mind are not grass, wood, and so on, then they are not your own body and mind. And if your own body and mind do not exist, neither do grass and wood

פונטי אומר, שבסופו של דבר, התודעה מורכבת ממבנה של שלושה חלקים:

  • גוף

זה האמצעי שלנו; ללמוד אותו מאפשר לנו ללמוד את העולם הכי טוב

  • תודעה

התודעה נטועה בגוף, ולכן היא תמיד מותנית - היסטורית ותרבותית. לכן, מרלו-פונטי כופר ברעיון (הקנטיאני?) של תבונה טהורה - הם תמיד באים יחד.

  • עולם

דוגן אומר -

You should consider carefully that the Buddha-dharma has always maintained the thesis of the non-dual oneness of body and mind. Nevertheless, how can it be possible that while this body is born and dissolves, mind alone departs from body and escapes from arising and perishing? If there is a time when they are not, the Buddhist teaching must be false indeed.... you should see the truth that as all the Buddhas of the past, present and future are awakened and practice the Way, they do not leave out of our bodies and minds. To doubt this is already to slander them. As we reflect quietly upon this matter, it seems quite reasonable that our bodies and minds enact the Way…

Shōbōgenzō

בסופו של דבר, אומר דוגן, הגוף-רוח שלנו הוא מה שמגלם את הדרך; אולם, כאן הוא גם נבדל ממרלו-פונטי.

גוף וחלל

סארטר מבדיל בין being-in-itself לbeing-for-itself7.

מרלו-פונטי בונה על הרעיון הזה וקובע כי, מצד אחד, הגוף אינו העולם. מנגד, הגוף הוא האמצעי היחיד שיש לנו לחוות את העולם, ודרכו התודעה מתעצבת על פי מה שהוא חווה. כמו שמים מתעצבים לפי הכלי שבהם הם נמצאים, כך גם התודעה מתעצבת לפי התודעה שלנו, והגוף מכתיב את העולם - הוא קובע מה גבוה, מה נמוך, מה ישנו ומה אינו, באופן דינאמי - ולהיפך: העולם מעצב את הגוף וקובע אותו. לחוות גוף זה לחוות את העולם - ולהיפך8.

תחשבו על שמיעה. אין לנו נגישות אמיתית לצליל: קולות לא מגיעים למוח שלנו. קולות מרעידים את האוויר בגלי קול, שפוגעים באור התוף, שגורר עוררות חשמלית עצבית ומגיע, בסדרה של חומרים, למוח - אין למה שמגיע למוח שום קשר לצליל; המוח מדמיין, בעקבות הדבר הזה שמגיע, קולות. כמו שקוראים תווים - אם הקריאה חלקה, אתה מסתכל על התווים ושומע צליל - העולם מכתיב את השמיעה, לא הצליל.

דוגן אומר -

It is for this reason that life is what I make to exist, and I is what life makes me. In boarding the boat, one's body and mind and the entire surrounding environment are all the boat's dynamic working; both the entire earth and all space are the boat's dynamic working.

The phrase, ‘learning the Way through the body’, means that we learn the Way by means of the body, that we learn the Way by means of our living flesh. Our Body comes from our learning the Way, and what has come from our learning the Way is our body along with our Body. The whole universe in all ten quarters is synonymous with our one real physical body, and the coming and going of birth and death is also synonymous with our real physical body. We train with this body when we part company with the ten evil, hold to the eight Precepts, take refuge in the Three Treasures, and give up our home, leaving home life behind to become a monk—this is to truly learn the Way

הרבה אנשים נוטים לראות בגוף מכשול למדיטציה, וחשים אי-נוחות איתו; המדיטציה היא להתעלות מעבר לגוף. דוגן אומר ההיפך - המדיטציה היא משהו שעושים עם הגוף, המדיטציה היא הגוף; האי נוחות הזו היא חלק מהמדיטציה עצמה.

תחשבו שאתם רואים הרים מרוחקים. איפה הם קיימים? הם לא יכולים להיות רק בראש שלי - הם גדולים מדי. הם לא יכולים להיות רק שם - הנה, אני תופס אותם. איפה אני נגמר וההרים מתחילים? אין באמת הפרדה ברורה, כמו שאנחנו נוטים לחשוב.

גוף ותפיסה

מרלו-פונטי כותב -

My body is the fabric into which all objects are woven, and it is, at least in relation to the perceived world, the general instrument of my ’comprehension’

ודוגן אומר -

When even for a moment you express the Buddha’s seal by sitting upright in Samadhi the whole phenomenal world becomes the Buddha’s seal and the entire sky turns into enlightenment.

Shōbōgenzō

דוגן סבור שלתודעה יש שלושה מצבי פעולה:

  • מחשבה Shiryō 思量

התודעה שלנו מופעלת בידיי אובייקטים - רוצה, לא רוצה, אוהב, לא אוהב. זהו מצב החשיבה היומיומי שלנו.

  • לא-חשיבה fu-shiryō 不思量

זוהי חשיבה מסדר שני - מחשבות על המחשבות על האובייקטים: המחשבה היא האובייקט של המחשבה. אם אנחנו ננסה לעשות מדיטציה כדי להפסיק לחשוב (טעות נפוצה), אנחנו נהיה במצב לא-חשיבה - חשיבה על מחשבות.

  • ללא חשיבה hi-shiryō 非思量

מצב זה הוא לא ראש ריק, בלי מחשבות (זה בלתי אפשרי), אלא מצב של תודעה סבילה - היא לא מציגה, דוחה, ושופטת מחשבות, אלא מניחה לדברים. זהו המצב המדיטטיבי שאנו מתרגלים בישיבה (只管打坐 - Shikantaza - merely seating). חוסר-ההתערבות הזו היא גילום טבע-הבודהה שלנו. כאן דוגן חולק על מרלו-פונטי - לטעמו, אין פיצול בכלל בין גוף לתודעה.

סיכום - מרלו-פונטי לעומת דוגן

כשם שהדיאלוג בין מרלו-פונטי לדוגן מתקיים על גבול שבין פילוסופיה מזרחית למערביםת, הגוף שלנו הוא סמן גבול - בין חופש לשיעבוד. כיצורים המתגלמים בגוף, אנחנו לא לגמרי חופשיים ולא לגמרי כבולים. ההתגלמות שלנו מעניקה לנו אפשרות לחופש, סיכוי להיפטר מכפייה מעכבת, ויכולת יצירתיות מתמדת. האדם המצוי על הגבול חומק מסווג ומסגרת רגילים.

אדם כזה יכול, לפחות באופן פוטנציאלי, להתגבר על הבחנה מינים, על המקצבים הקוסמיים של חיים ומוות, על הקוטביות המרחבים בין פה ושם, על הקובטיות הזמנית של עבר ועתיד, על הניגוד האתי בין טוב לרע, על הדיכוטומיה של יחסי אנוש, וההבחנה השגרתית בין גוף לעצמי. אדם על-גבול, הוא מועמד אידיאלי לדיאלוג בין-תרבותי, פילוסופי. הבין לבין של האדם הזה מקנה לו את החופש להקשיב לשני הצדדים ולהחליט בעצמו.

זאזן כטקס

מאמר, מצגת

טייגן דן לייטון, במאמרו, סוקר את הטקסיות שבמדיטציית הזן הישובה - זאזן (坐禅). טייגן כותב -

Zen seated meditation (zazen) for Dōgen is not an instrumental technique aimed at obtaining a heightened mental or spiritual state, or even as a method for inducing some dramatic “enlightenment”experience. But a ritual enactment and expression of awakened awareness

אבל מהו זאזן? מהי הפעילות הטקסית, והמודעות הערה שטייגן והזן מדברים עליהם?

התרגול בעולם הזן הוא Shinkantaza - רק לשבת. זהו מצב הללא חשיבה (非思量) של דוגן.

האם הזאזן זוכה למעמד מיוחד לעומת שאר פעולות היומיום? בגדול, כן; הישיבה, לפי זאזן, היא גילום הבודהה. אתה רוצה להיות בודהה? פשוט תשב. ומהי מדיטציה טובה? מדיטציה שעשינו; עצם הנכונות מספיקה להיות בודהה.

It is the seated Buddha that Buddha after Buddha and Patriarch after Patriarch have taken as their essential activity. Those who are Buddhas and Patriarchs have employed this essential activity... for it is the essential function

התפיסה של דוגן היא לא משטור של הפעולות הבסיסיות - לשבת, ללכת, לעמוד ולשכב - כמו בבודהיזם הקלאסי, אלא שעצם העשייה של כל אחד מהדברים האלה מספיק לגילום בודהה (Gyobutsu igi 行佛威儀 - Dignified Manner of Practicing Buddha). אין רגעי חול: כל דבר הוא קדוש.

היחס הזה מתבטא בעמדה של דוגן לגבי דרשות - הרצאות של מורה לתלמיד. התפיסה הרווחת היא שהמורה מעביר מחוכמתו לתלמיד - אבל דוגן חושב שעצם הנוכחות בהרצאה, ההקשבה לה, אינה נופלת במעמד שלה מלדעת את הידע הזה.

מאמר של ארז - הדרשה בעולם הזן.

במנזרי הזן, הטקסיות והכלים המוזיקליים הם שמנהלים את חיי היומיות - דיבור אסור למעט מטרות מעשיות, והנזירים ממעיטים בו ככל האפשר. הכלים הם חלק בלתי נפרד מהטקסים האלה - הגונג, הפעמונים ותופי הזן. הטקס הוא לא גילום של דמות מסוימת (כמו אצלנו בליל הסדר, למשל), אלא היות-בודהה חי, פועם ומתמשך.

מאמר נוסף של ארז - המוזיקה והצליל בחיי הזן

בכדי להבין את הרעיונות האלה, עלינו לפנות למושג בודהיסטי אחר - הטנטרה.

  1. כלומר, אתה איש האמת ללא תואר ↩

  2. זהו מאסטר האמת של ניטשה, בערך ↩

  3. בסין לא היה נייר טואלט, אז השתמשו במקלות ↩

  4. הרעיון הזה מתכתב עם הצו הקטגורי, רק שהוא מבקש לשכוח אותו. ↩

  5. למרבה הצער, היחס לגוף הנשי שלילי יותר, ומשליך משהו מהתפיסה הגברית עליו. ↩

  6. במאה ה13, זה אומר האצולה. ↩

  7. מתוך Being and Nothingness ↩

  8. ארז מושל את זה ליציקה, בגבס - יש תבנית חלולה מגבס בצורה שלתוכה יוצקים משהו. הגוף הוא מה שבפנים, והתבנית המעצבת אותו - היא החלל. ↩