לדלג לתוכן

קונטיננטלית

חומר הקורס

מודל, סילבוס

תוכן העניינים

מבוא

ניטשה

סימון דה בובואר

מרטין היידיגר

מישל פוקו

מבוא

פילוסופיה קונטיננטלית היא הפילוסופיה שהתפתחה באירופה - ובפרט, בגרמניה ובצרפת - במאות ה19 וה20, כנגד הפילוסופיה האנליטית1 שהתפתחה בוינה, אנגליה וארצות הברית.

פילוסופיה קונטיננטלית מושרשת מתודולוגית בהיסטוריה של הפילוסופיה האירופאית. פילוסופיה אנליטית מנסה לטוות מתודולוגיה לעשיית פילוסופיה - כמו פוזיטיביזם לוגי וכפי שמנסים לעשות, למשל, פרגה וראסל - טאבולה ראסה4, מתוך אמונה שההיסטוריה של הפילוסופיה חסרת תועלת; מה שיש זה מה שיש, וזהו. פילוסופיה קונטיננטלית מנסה לכונן מתודולוגיה כזו, שנובעת מהשורשים ההיסטוריים של המסורת הפילוסופית.

עבור פרגה, כל מי שלא ידע לוגיקה פרגיאנית חסרת תועלת. מנגד, פילוסופים קונטיננטליים ינסו לחזור אחורה - לפילוסופיה יוונית ופילוסופיה חדשה - וינסו להבין היכן היא צדקה, היכן היא טעתה, ואיך ניתן להמשיך ולחדד אותה.

פילוסופיה קונטיננטלית נשענת על ארבע הכושיות של קאנט, בביקורת הראשונה, השנייה, והשלישית2 -

  • מה אני יכול לדעת?
  • מה אני אמור לעשות?
  • למה אני יכול לקוות?
  • מהו אדם?

פילוסופיה קונטיננטלית מכונה לעיתים ניאו-קנטיאנית או פוסט-קנטיאנית, משום שהיא מגיבה ככלל להגות של קאנט.

המייסד של האופן הקונטיננטלי של קאנט הוא הגל; הגל הוא הנקודה שפילוסופים אנליטיים הפסיקו לשים לב לקאנט, ושם ההגות שלו התפצלה לשני זרמים. האנליטיים חושבים על עצמם כשואלים שאלות חדשות, שקאנט הציף, בעוד שקונטיננטליים מתייחסים לשאלות של קאנט והגל ישירות.

הוגים מרכזיים

דקארט - שיטה חדשה לפילוסופיה

רנה דקארט נחשב לאבי הרציונליזם, ובפרט בעל המתודה ובהגיונות. דקארט הגה את המתודה הקרטזית -

the Method [...] contains everything which gives certainty to the rules of Artihmetic"

Discourse, III

דקארט מכונן מחדש את הפילוסופיה כמדע, ומתבסס על מתמטיקה, ולא על אפלטון ואריסטו, באמצעות המתודה הקרטזית - ספקנות.

[...] To reject as absolutely false everything as to which I could imagine the lease ground of doubts...

Discourse, IV

היוונים, חושב דקארט, לא חשבו מספיק לעומק על איך לעשות פילוסופיה - איש מהם זולת הספקנים לא עסק ממש בשיטה של עשיית הפילוסופיה. הספקנים השתמשו בספק כאמצעי להשגת אטאראקסיה3 - שלוות נפש - בכך שאם מוצאים טיעונים מספקים בעד ונגד כל עמדה, משוחררים מהצורך להמשיך לחפור, משהים שיפוט - ונשארים שלווים. דקארט, לעומתם, משתמש בספק כדי לכונן ידע חיובי.

דקארט נשען על המתמטיקה ועל הגיאומטריה לכינון ידע חיובי, משום שהן מכילות ידע ודאי ומוחלט, מהגדרה. המתמטיקה היא דוגמה לסוג הידע שדקארט מחפש - ידע ודאי ומוחלט.

הדבר הראשון שדקארט מוצא הוא הקוגיטו -

I think therefore I am

I knew that I was a substance the whole essence or nature of which is to think

Discourse, IV

על בסיס הקוגיטו דקארט מתיימר להוכיח את העצם (substance) והמהות (essence) של הקיום.

עבור דקארט, השאלה השנייה - מה אוכל לעשות? - נשארת ברקע. הוא מקדיש את ההגיונות לסורבון, שדגלו בפילוסופיה אריסטותלית שכנגדה דקארט התקומם:

Few people would prefer what is right to what is expedient if they did not fear God

We know that clear and distinct things are true "only because God is or exists, and that He is a Perfect Being"

Discourse, IV

ההוכחה של דקארט לא מושלמת ולא התקבלה בלי לריב. עבור שפינוזה, ידע הוא ודאי כי יש רק עצם אחד; עבור לייבניץ הידע הוא ודאי כי הפרדיקטים של כל פרט מוחלים בו מראש, אנליטית. אבל יורשה הבולט ביותר של המסורת הקרטזיאנית הוא האחד והיחיד, עמנואל קאנט.

קאנט - הגבלת התבונה לניסיון

בביקורת התבונה הטהורה, קאנט מנסה להבין כיצד תיתכן ידיעה. באנטינומיות, קאנט מדגים כיצד, על בסיס ההיסטוריה של הפילוסופיה ועל בסיס התבונה, אפשר להגיע לתשובות סותרות לשאלות מהותיות. כלומר, התבונה גרידא מביאה אותנו למבוי סתום.

לכן, קאנט מבצע מהפכה קופרניקאית - במקום לבחון כיצד אנחנו יכולים להכיר את העולם - איך העולם מותיר בנו חותם - קאנט בוחן קודם כל אותנו: איך בכלל אנחנו יכולים להכיר דברים? זו השאלה הראשונה של קאנט.

קאנט, בדדוקציה הטרנסנדנטלית, מדגים כיצד כל פרט תבוני תופס את העולם בחלל ובזמן , דרך הקטגוריות; לא ברור שיש חלל וזמן, אבל ברור שעבורנו יש חלל וזמן: אין לנו את הנואמנה, הדברים כשהם לעצמם, אבל יש לנו את הפנומנה - את התופעות.

הדרך היחידה להימנע מהמבוי הסתום, מהמעגל הקרטזיאנית, היא להבין מה בכלל אנחנו יכולים להבין בכוח התבונה - ולכן שאלות כמו האם יש אלוהים הן לא שאלות פילוסופיות עבור קאנט, משום שהם חורגות מכוח הניסיון.

בגדול - אתה לא יכול להיות גלילאו, אבל אתה לא יכול לדעת את אלוהים.

לאור התשובה הזו, קאנט בוחן את השאלה השנייה (בביקורת השנייה) - מה עליי לעשות? -

It is impossible to think of anything at all in the world, or indeed even beyond it, that could be considered good without limitation except a good will

Groundwork

עבור קאנט, אנחנו יכולים לדעת מה עלינו לעשות לא על בסיס מה שקורה בחוץ - שאנחנו לא יודעים להכיר בוודאות - אלא בכוח התבונה המולדת שלנו, באמצעות הצו הקטגורי.

קאנט מכונן את האידיאליזם הטרנסנטנדטלי. היכן שהפרט הקרטזיאני הוא בלתי-מוגבל בתבונתו, הפרט הקנטיאני מוגבל בהרבה; יש לו ידע סינתטי אפריורי שבאמצעותו הוא יכול להכיר את התופעות, אבל לא את הדברים ממש. כך הוא מקשר גם בין רצון לתבונה - אני יכול לרצות את מה שתבוני - ומשאיר מקום לאמונה, משום שבאמת ובתמים יש מה שאני לא יכול לדעת, שאני יכול להאמין בו

Deny knowledge to make room for faith

עבור קאנט, אי אפשר לדעת משהו כמו עיקרון העולם הטוב ביותר של לייבניץ, משום שאנחנו מוגבלים במהות.

הגל - תודעה כדיאלקטיקה

הגל ממשיך באופן ישיר את דרכו של קאנט, ובמיוחד בפנומנולוגיה של הרוח. השיטה של הגל היא פנומנולוגית (תופעתית) - להבין דברים כפי שהם נדמים לנו - התחום שאליו הגביל אותנו קאנט.

Self-consciousness exists in and for itself when, and by the fact that, it so exists for another; that is, it exists in being acknowledged

הדיאלקטיקה של האדון והעבד

עבור הגל, האדם הוא דיאלקטי - בשיח עם משהו - אנחנו מוגדרים ממש מהאופן שבו אנחנו נתפסים בידי אחרים. האדם לא קיים בחלל החיצון, כמו האדם הקרטזיאני. התודעה מטבעה, אומר הגל, היא בין-פרטים - אינטרסובייקטיבית.

Thus the relation of the two self-conscious individual is such that they prove themselves and another through a life-and-death-struggle

הדיאלקטיקה של האדון והעבד

כלומר, אין פרט סובייקטיבי בודד שלכוד בתוך הראש של עצמו, כמו שקאנט מותיר אותנו. העימות בין ההיבטים השונים של התבונה, בין פרטים שונים, מוביל להצטללות - לידע שהולך ונעשה ברור יותר, מתוך שלילה. כל עיקרון עולה משלילת עקרונות קודמים, וזה נשלל בתורו - וככה זה נמשך לאורך זמן, בהשמה לעל. לכן, לפי הגל, פילוסופיה היא במהותה היסטורית.

The only thought which philosophy brings with it, in regard to history, is the simple thought of Reason - the thought that Reason rules the world, and that world history has therefore been rational in its course

Introduction to the Lectures on the Philosophy of History

[...]

World history is the necessary developments of the elements of Reason [...] It is the display and actualization of the universal Spirit

Philosophy of Right

כלומר, התבונה עצמה הולכת ומתפתחת באמצעות ההשמה לעל - הרומאים לא יכלו להבין מדוע הברברים שהפילו את רומא הם תבוניים; רומא הייתה חייבת להישרף כדי שהתבונה תצטלל. ההיסטוריה מסתיימת, סבור הגל, כשהתבונה מצטללת מספיק כדי להתעורר ולהיהפך למודעת לעצמה.

הרעיון של פילוסופיה כאינטרסובייקטיבית הוא, במידה רבה, הרעיון המייסד של פילוסופיה קונטיננטלית. לעומתו, הרבה אנשים חושבים ש,רגע, קאנט מבין את כל העסק הזה, של מדע - יותר טוב מהגל - אולי כדאי לחזור להגות שלו? ושם נוצרו גם האנליטים.

הגל מכונן את התבונה כאינטרסובייקטיבית, נובעת משלילה, ואת ההיסטוריה כתבונית, ואת התבונה כהיסטורית.

כדוגמה, פוקו בוחן את הרעיון של בתי הכלא. בתי הכלא - כמוסד שמטרתו לכלוא את אלו שפשעו כנגד החברה - הם ראיון חדש, מסוף המאה ה18.

תחילה, הייתה לנו ענישה גופנית - כבר מימי קדם, כמו נקמת דם - או כלכלית. בית הכלא מתיימר להיות התקדמות נאורה (Beccaria) - ניסיון לשקם את הפושעים, לחמול עליהם ממקום אנושי יותר. מגישה לפיה השליטים יכולים לעשות כרצונם בגופם של הנתינים, התקדמנו לכבוד עמוק לאנושיות שלהם - פוקו מתאר את הפער בין הוצאה אכזרית להורג ליומו של אסיר - עם לוח זמנים של פעילות, ארוחות, ושינה.

[Criminal justice] is to be redefined by knowledge [...] make the technology of power the very principle both of the humanization of the penal system and the knowledge of man

פוקו יבחן, באמצעות הגיניאולוגיה, סיפור אחר - אודות מעבר טכנולוגי של עוצמה, שינוי באופן שבו אדם מחיל עוצמה על אדם אחר; הסיפור נהפך לא לנאורות, אלא בכלל למדע, ואפילו פילוסופיה.

ידע\כוח

A corpus of knowledge, techniques, 'scientific' discourses [...] becomes entagled with the practice of the power to punish.

The scientifico-legal complex from which the power to punish derives its bases, justifications, and rules.

כמו שהפיזיקאים לא מדברים על חלל וזמן בנפרד, אלא על חלל-זמן, פוקו מבין ידיעה וועוצמה כדבר אחד ויחיד, ואת השינויים לאורך זמן כשינויים מבניים כשינוי במכלול הזה. ההענשה בבתי-כלא אינה רק תופעה משפטית עוצמתית - אלא גם תופעה משפטית-מדעית: המנגנון כולו נשען רבות על השיטה המדעית - הטיפול, השיקום, ההליך המשפטי, מוצדקים כולם מחמת המדע.

Pehraps, too, weh should abandon a whole tradition that allows us to imagine that knowledge can exist only where power relations are suspended [...] We should admit rather that power produces knowledge [...] that power and knowledge directly imply one another.

[Geneaology demands] that - where knowledge is concerened - one abandons the opposition between what is 'interested' and what is 'disinterested', the model of knowledge and the primacy of the subject

אין חיה כזו "ידיעה אובייקטיבית" - היא תמיד תוצר של יחסי כוח; מי קובע מי הפושע? מי ה"משוגע"? מי המומחה? אלו שאלות סביב כוח, שנקבעות בכוח. ידיעה קשורה בכוח וכוח קשור בידיעה, ביחסי היזון-חוזר מורכבים ומתמשכים. גם כאן, אנחנו מבטלים את הסובייקט - יחסי כוחות הם תוצר של תהליכים גיניאולוגים מורכבים, ולא של אדם כזה או אחר.

המצאת הסובייקטיביות

[The] Geneaology of the modern soul: One no longer touched the body [...] only to reach something other than the body itself [...] The expiation that once rained down upon the body must be replaced by a punishment that acts in depth on the heart, the will, the inclination

11

אפלטון והיוונים חשבו שהנשמה כלואה בגוף; אבל היום, עם עליית חקר הנשמה - הפסיכולוגיה5 - אפשר להעניש לא דרך הגוף, אלא דרך הנשמה ישר.

These 'power-knowledge relations' are to be analysed [...] not on the basis of a subject of knowledge who is or is not free [...] but, on the contrary, the subject who knows [...] must be regarded as so many effects of these fundamental implication of power knowledge and their historical transformations.

27

[Soul not as illusions \ideological effect, rather] it exists, it has a reality, it is produced permanently around, on [...] those supervises, trains and corrects (normalizations)

29

פוקו לא דוחה את הנשמה כיציר אפלטוני, כמו ניטשה; היא אמיתית, אבל היא נבראת, מכל אותם הכוחות החיצוניים, החברתיים והפוליטיים שמכוננים אותה. אין פה שום חופש מוחלט אקזיסטנציאליסטי -

On this reality-reference [the soul], various concepts have been constructed and domains of analysis carved out: psyche, subjectivity, personality, consciousness etc.; on it have been built scientific techniques [...] and the moral claims of a humanism. But let there be no misunderstanding: it is not that a real man, the object of [...] philosophical reflection [...] has been substituted for the soul [...] The man described for us, whom we are invited to free, is already in himself the effect of a subjection much more profound than himself. A 'soul' inhabits him and brings him to existence, which is itself a factor in the master that power exercises over the body [...] the soul is the prison of the body.

29-30

הנשמה, אומר פוקו, היא מפנה-למציאות - היא רק מתארת את הכוחות החיצוניים שעיצבו אותה. המודל של האקזיסטנציאליזם, שזורק אותך לעולם, נדחה על ידי פוקו - הגעת לשלב שאתה מודע בגלל שנזרקת לעולם, והוא עיצב ממך נפש, שאינה דבר מעבר לתיאור של אותה המציאות שכוננה אותה. זהו היפוך של הרעיון האפלטוני: הנפש היא כלא של הגוף, נוצרת ממה שעושים לגוף כוחות חיצוניים, ולא להיפך.

זהו בסך הכל תהליך שמכוננים כוחות חיצוניים בכדי להפוך אותנו למועילים לחברה, לעובדים טובים; פוקו מדבר על כך שפעמון בית הספר מכין אותנו לפעמון המפעל.

The major effect of the Panopticon6: to induce in the inmate a state of conscious and permanent visibility that assures the automatic functioning of power [...] a power situation of which [inmates] are themselves the bearers

201

הכוחות המודרניים לא זקוקים לסובייקט; הם מתנים אותנו לנהוג כאילו צופים בנו, ובכך מובילים אותנו לשאת בעצמנו את העיצוב לפי הכוחות האלה: אנחנו נוהגים לפי הנורמות והחוקים, גם כשאין אינו צופה ומכריח אותנו; אין אדון ועבד, אלא התנייה מתמשכת. כינון התהליך הזה הוא ידע\עוצמה.

Power has is principle not so much in a person as in a certain concerted distribution of bodies, surfaces, lights, gazes; in an arranagment whose internal mechanisms produce the relation in which individuals are caught up.

202

המדע מסייע בכינון עוצמה: המדעים (Disciplines) מכוננים משמעת (Discipline).

[Liberal power:] How is power to be strengthened in such a way that, far from impeding progress [...] it actually facilitates such progress [...]

Discipline is the unitary technique by which the body is reduced as a 'political' force at the least cost and maximized as a useful force.

החברה הליברלית היא המתקדמת ביותר משום, שבכוח המדע, היא ממשמעת את האזרחים מבלי להעניק להם כוח עודף (כמו דיקטטורים), וכך הופכת אותם מכוח פוליטי לכוח מועיל.

The 'Enlightenment', which discovered the liberties, also invented the disciplines.

אותם הכוחות שכוננו את ערכי החברה הליברלית, החופש וזכויות האדם, כוננו גם שליטה ועיצוב בממדים שטרם נראו קודם לכן.

תיאוריות עוצמה

הובס מתאר את יחסי הכוחות בין הנתינים למדינה בשני צירים - מלמעלה-למטה (השליט מכונן חוקים), ומלמטה-למעלה (הנתינים נותנים לגיטימציה לשליט).

לעומתו, פוקו משאיר רק את הכיוון מלמטה-למעלה - האזרחים מכוננים גם את הכוחות החברתיים, וגם את החוק, וכל זאת בלי סובייקט מרכזי אחד ששולט.

בחשיבתו המאוחרת, פוקו מתאר כיצד הכוחות האלו מעצבים גורמים כמו נורמלי\לא נורמלי - ניסיון להעצים כמה שיותר את היעילות, את הבריאות, התרומה לחברה, כמו גם כמות ואיכות האוכלוסייה, והתנהגות מתקנת-עצמית - אנשים מתיישרים לפי הנורמות שהם עצמם קובעים7.

  1. מטאפיזיקה, פילוסופיה של הלשון, פילוסופיה של הדת. ↩

  2. אין ביקורת רביעית, אנתרופולוגית. ↩

  3. ἀταραξία - רוגע, סבילות (אני מתלהב - יוונית) ↩

  4. טאבולה ראסל? (סליחה) ↩

  5. ψυχή - נשמה - + λογία - תורה, לוגוס ↩

  6. מבנה\רעיון שתיאר הפילוסוף בנת'ם, כמו בית-כלא גדול עם מגדל במרכז; האסירים יודעים שניתן לראות הכל מהמגדל, אבל לא יודעים אם יש שם מישהו שצופה; בידיעה שהם נצפים, הם מתקנים את עצמם. ↩

  7. פוקו מכוון בפרט לכלכלה. ↩