לדלג לתוכן

ניטשה

ראה גם

ניטשה, מעבר לטוב ולרוע

בין הגל לניטשה

כל ההוגים שנדבר עליהם הושפעו בצורה כזו או אחרת מפרידריך ניטשה, בין אם בזכות הרעיונות שלו או הכתיבה המפוצצת שלו. בין הגל לניטשה ניצבים קירקגור ושופנהאואר, שלמרבה הצער לא נדבר עליהם. קירקגור, כמו קאנט, מתמקד בחוויות מעבר לתבונה - אמוניות, ואסטתיות, בעוד ששופנהאואר1 מתמקד בפסימיזם פילוסופי, לפיו העולם הזה הוא לא הטוב ביותר, כמו שלייבניץ חושב, אלא דווקא הגרוע ביותר . שופנהאואר סבור שדווקא הפרטניות שלנו, הסובייקטיבית שלנו, היא זו שמאמללת אותנו ומנתקת אותנו מהעולם - ורק חוויות מסוימות, ובפרט חוויות אסתטיות, מאפשרות לנו מדי פעם להתחבר חזרה ולהתגבר על הפרטניות שלנו.

ואז מגיע הדינאמיט

ניטשה נולד בחבל סקסוניה בגרמניה, למשפחה אמידה, פרוטסטנטית. הוא זכה לחינוך קלאסי מהשורה הראשונה, והתחיל לעבוד כפילולוג. הוא הושפע מאוד מהמלחין ווגנר, ומשופנהאואר. במשפחתו של ניטשה רצות פסיכופתולוגיות, וניטשה עצמו מתמודד עם בריאות הנפש כל חייו.

ניטשה פורץ לתודעה בספרו הולדת הטרגדיה, שלמרות שנכתב כפילולוגיה מהווה בפועל יצירה פילוסופית.

In some remote corner of the universe, poured out and glittering innumerable solar systems, there once was a star on which clever animals invented knowledge

On Truth and Lie in an Extra-Moral sense

הציטוט המקסים הזה נוטף אירוניה. או, סניור קאנט, עשית מהפכה קופרניקאית? תסתכל רגע החוצה - אנחנו באיזה סלע מאובק, באמצע כלום ושם דבר, ביקום קר וריק. זה לא טיעון לוגי, אנליטי, אבל זה טיעון חזק מאוד - האם הפרויקט האפיסטמולוגי, לנסות לדעת דברים בכוח התבונה, הגיוני בכלל?

The intellect has no further mission that would lead beyond human life
[...]
Means for the preservation of the individual [...] weaker, less robust individuals preserve themselves

היוונים, דקארט, שפינוזה, והגל חשבו שאנחנו יכולים להגיע לידיעה מושלמת - השכל האנושי בנוי לכל באופן מושלם. קאנט, זהיר יותר, גם חושב שיש איזשהו קשר. אבל ניטשה, מושפע מדרווין, אומר - שימו לב: אנחנו בכלל קופים. מי אמר שיש קשר בינינו, קופים, לידיעת היקום? התבונה אינה דבר מעל ומעבר לשרידות הפרט2. אינטיליגנציה אינה דבר ומעבר למנגנון אבולוציוני על מנת שנשרוד.

אוקיי, אז מה בכל זאת אפשר לעשות עם ידע?

ניטשה מכוון, תחילה, לדקארט. בני האדם לא זקוקים לשד המתעתע הקרטזיאני, כי

Humans are "deeply immersed" in illusions and dream images [...] Humans "permit [themselves] to be lied to at night, their life long, when they dream"

What, indeed, does man know of himself? [...] Does not nature keep much the most from him? [...] She threw away the key [...]

The sense "that humans rest upon the merciless, the greedy, the insatiable, the murderous [...] as it were, upon the back of a tiger"

אנחנו מתיימרים לדעת, אבל יש כל כך הרבה בנו שאנחנו לא יודעים. איך עובדים השרירים? למה התפיסה משתנה כשיש לנו כאב בטן3? מה קורה לנו? מי אנחנו? אנחנו בכלל לא מבינים את עצמנו כפרטים - וניטשה חושב שכל ניסיון לעשות כן הוא טעות מיסודה.

אם התעתוע האנושי הגיוני יותר מהצלילות הקרטזיאנית - מה זה אמת בכלל?

Because humans, "out of need and boredom, want to exist socially [...] they require a peace pact."
[...]
Now what is fixed which henceforth shall be 'truth' [...] a regularly valid and obligatory designation of things

לפי ניטשה, אמת היא מוסכמה (Conventionalism) - הסכם חברתי מטעמי נוחות, ותו לא.

Humans want "the agreeable, life-preserving consequences of truth" but are "indifferent to pure knowledge"

גם השפה היא רק מוסכמה - ולא ביטוי לאמיתות -

Is language the adequate expression of all realities? [...] What, then, is truth? A mobile army of metaphors, metonyms, and anthropomorphisms - in short, a sum of human relations

היסטוריה כמגבלה לאמת

Everything the philosopher has declared about human beings is, however, at the bottom no more than a testimony as to the human being of a very limited period of time

Family failing of philosophers, Ecce Homo

איננו יכולים לגשת לאמת; אמת, אומר ניטשה, היא שיקוף של העת הפילוסופית, ולכן בכדי להבין את האמת, עלינו לפנות חזרה להיסטוריה. מאיפה הגיעו מושגים, מושגים כמו אפריורי או דיאלקטי? ניטשה מציע כאן שיטה חדשה למול הספקנות הקרטזית: לא לחתור לידע ודאי, אלא לידע היסטורי - גיניאולוגי. ניטשה מתחיל מאנתרופולוגיה - מה זה בכלל בני אדם - במקום למתמטיקה; ההתעלמות של הפילוסופים הקודמים מההיסטוריה לטובת המוחלט, הוודאי, היא כשל נורא בעיניי ניטשה. מה שאומרים כל הפילוסופים הבלתי-היסטוריים - הדקארטים, הקאנטים, ושאר החברים - מתארים משהו על אדם ברגע קצרצר בהיסטוריה4.

אמת כדחף רגשי

What does knowing mean? [...] the nature of knowledge

The Gay Science, sect. 333.

שפינוזה, בהשפעת הסטואים, מבקש להתנתק מהריגשות - מכל הרגשות והדברים שמטשטשים את התבונה. ניטשה אומר הפוך - הרגשות מביאות את התבונה, ולא להיפך; התבונה אינה אלא סידור של הריגשות.

התבונה אינה עומדת בניגוד לרגשות, כמו שהפילוסופים נוהגים לחשוב; היא יחס מסוים בין הרגשות, שאנו לא רואים משום שהוא מתרחש מתחת לפני השטח. אם נדמה לנו שהתבונה היא דבר מאוחד, הרי שזה רק בגלל שאנו מודעים רק לרגע האחרון, לעימות הלא-מודע של הדחפים, ונהיים מודעים רק לתוצאה האחידה בסופו של העימות הזה: רק הדחף השולט עולה לתודעה.

Before knowledge is possible, each of these instincts must first presented it's one sided view of the thing or event [...]

To know "is nothing but a certain behaviour of the instincts towards one another"

ניטשה מציג תמונה הפוכה לזו שמציג היריב שלו, אפלטון, בפוליטאה; התבונה אינה שולטת על הרגש - התבונה היא הרגש.

There is only a perspectival seeing, only a perspectival 'knowing'; the more affects we are able to put into words about a things, the more eyes, various eyes we are able to use for the same thing, the more complete will be our 'concept' of the thing, out 'objectivity'

Genealogy of Morals, III, 12.

אנחנו לא רק יצורים רגשיים - אנחנו גם מושפעים מהגוף ומהחושים; פילוסופים מתעלמים מהם, ואפילו מתנגדים להם (כ"תעתועי החושים" של דקארט). אבל אין תבונה טהורה - יש רק את התפיסות הגופניות, חושב ניטשה.

Philosophers "think they're honoring a thing if the de-historicize it [...] if the make a mummy out of it. [...]"

These senses, which are so immoral anyway deceive us about the true world

Be a philosophy, be a mummy [...] And above all, away with the body, this pathetic idee fixe of the senses

מה אוכל לדעת, חושב ניטשה, הוא מה שהגוף קולט, ומה שההיסטוריה מלמדת.

We are compelled by the prejudice of reason to posit unity, identity, duration substance, cause, thinghood, being... it is here that the error lies

Reason in language: oh, what a tricky old woman she is! I'm afraid we're not rid of God because we still believe in grammar...

אפילו השימוש שלנו בדקדוק מטעה אותנו לחשוב שהעולם הוא דבר מסוים, אמיתי, כשבעצם גם הוא מוטה.

אבל למה ניטשה אומר את כל זה? מה הפתרון לכל הבעיות האלה? איך נבין את העולם, עם לא באמצעות תבונה? ניטשה לא מאוד ברור בזה; יש בו צד שופנהאוארי, של חיבור לחוויות האתסטיות -

Only as an aesthetic phenomenon does existence and the world seem justified

Birth of Tragedy

אומנות, שלא כמו פילוסופיה, מתמקדת בתופעה, ולא מתיימרת לאמת - היא לא נופלת במלכודות הפילוסופיות -

The fact that the artists prizes appearance of reality... for 'appearance' here means reality once again, but in the form of a selection, an emphasis, a correction... Tragic artists are not pessimists - in fact they say yes to everything questionable and terrible itself, they are Dionysian
.

Twilight of the Idols

האומנות מציגה את עצמה כמה שהיא - נקודת מבט, ביטוי רגשי מסוים.

טוב ורע

בגיניאולוגיה של המוסר, ניטשה מסמן את הפסיכולוגים האנגלים (מיל, יום), אותם הוא מתאר כצפרדעים5. יום ומיל נדמים במבט ראשון כתומכים בשיטה של ניטשה - הם בוחנים מוסר מנקודת מבט היסטורית, כמותו.

frog quite schewpid, innit?

בתפיסה של האנגלים, טוב מתחיל כמשהו מועיל - אתה עוזר לשכן שלך כי זה מועיל - ובשלב מסוים אתה שוכח את הסיבה, ופועל מתוך הרגל. מאחורי העמדה הזו מסתתרת הנחה אבולוציונית - המוסר התפתח במרוצת השנים כמשהו מועיל6.

ניטשה לא משתכנע. השכחה משחקת תפקיד מוגזם. והמוסר המועיל - מועיל למי? ולבסוף, ניטשה סתם חושב שהאנגלים משעממים.

לעומת האנגלים, ניטשה מיישם שיטה אחרת - גיניאולוגיה - התחקות אחר המקורות. מה הוא מחדש לעומת הצפרדעים? ניטשה מחפש את ההתחלה של תופעת המוסר, את ההתפתחות שלה, ולבסוף את ההתפתחות שלה. אולם, ההבדל הבולט ביותר הוא שניטשה סבור שהמוסר הוא קונטינגנטי - כלומר, שהמוסר יכל להיות אחרת. היכן שהגל סבור שהתפתחות התבונה הולכת לפי מסלול הכרחי, של הצטללות מתמשכת, ניטשה מגיע מנקודת מבט מחקרית יותר: אין משהו הכרחי, אלא תופעה שיש לבחון.

ניטשה מתחקה אחרי המוסר באמצעות שפה, ועוצמה. מתי המוסר יכל להיות אחרת? כשהיחסים בין כוחות דומיננטיים יכלו להיות אחרת. אלו תהליכים ארוכים מאוד -

All protracted things are hard to see, to see whole

Genealogy of Morals, sect. 8

ניטשה קושר בין מוסר לגוף לעומת הקישור המסורתי בין מוסר לשכל -

Bad air! bad air

sect. 12

כך מתאר ניטשה את המקום שבו מייצרים ערכים - לעומת הגופים החזקים והאציליים של היוונים שניטשה מעריץ, המוסר החדש שורץ בסדנאות מצחינות ומייצר ערכים, בגופים חלשים (Be a philosophy, be a mummy); הפילוסופים הקודמים מתקוממים כנגד הגוף, (העיניים משקרות!, מצווח דקארט, התבונה באה קודם!, מצווחים כולם) וניטשה מחזיר את המוקד אל הגוף7.

ניטשה מתחיל דרך השפה (ס' 4.), ובוחן את מקור המונחים טוב ורע. ניטשה סבור שמקור המילים הוא במעמדות חברתיים - טוב היה קשור באצולה, ורע - בכל השאר. טוב הוא ביטוי של עוצמה - זכרו, ביוון השליטים שלמו למשוררים שזימרו את שבחיהם.

The origin of language itself as an expression of power on the part of the rulers

ניטשה סבור שאי אפשר לבחון מילים מחוץ לעדשת הכוח (גישה רלטוויסטית לפילוסופיה של השפה). המשמעות היום, הוא סבור, הושחתה בהטייה דמוקרטית - ההטייה שחושבת שדמוקרטיה היא בהכרח טובה ("The greatest good of the greatest number" - בנת'ם, על התועלתנות).

מעקף: גזע במחשבה של ניטשה

במבט ראשון, נדמה שגם גזע משחק תפקיד אצל ניטשה - החיות הבלונדיניות ("Blond Beasts") שעטו על החקלאים הקדם-ארים האירופאיים8.

כיצד נקשר גזע למחשבה של ניטשה? האם הוא עושה עבודה פילוסופית או מדעית חשובה?

One pays heavily for coming to power: power makes stupid

Twilight of the Idols, VIII.1

ניטשה מוסיף גם שהאדם נהיה מעניין לראשונה כשהפסיקו להיות אותן חיות בלונדיניות -

[...] man first became an interesting animal on the foundation of this essentially dangerous form of human existence, the priest, and that the human soul became deep in the higher sense and turned evil for the first time – and of course, these are the two basic forms of man’s superiority, hitherto, over other animals!

Genealogy, sect. 6

מרד העבדים במוסר

נקמתם הרוחנית של היהודים

כשרומא כבשה את יהודה, העוצמה הייתה דומה לזו של היוונים - חברה אבירית, של גזל, של לקיחה בכוח - כבוד בתוך החברה, ופראות מחוצה לה. הרומאים היו מתורבתים ברומא, ואז כבשו שטחים מחוצה לה באכזריות יוצאת-דופן. ניטשה מזכיר גם את ההודים - שם האריסטוקרטים נגעלו, פיזית, מהמעמד הנמוך, ובהמשך הוצדקו בידי כוהני הדת.

אולם, אותה הדת - היהודים - נוקמים ברומאים נקמה רוחנית - בכל שרק העניים, המסכנים, הם טובים (The wretched alone are good), ובמזימה מחוכמת משכנעים את העולם כולו לאמץ את הערך הזה. היום ברומא, כותב ניטשה, כולם משתחווים לשלוש יהודים ויהודייה - כולם מהגליל התחתון - ושם ניכר ניצחונם המוחץ של היהודים - הנצרות (the triumphant crown of Judaism).

איך מעריכים מחדש ערכים?

ההערכה מחדש מתרחשת שוב בשפה. ההיסטוריון תוקידידס משתמש מתאר את תופעת הParadiastole, לפיה במלחמת אזרחים, המשמעות של מילים משתנה - גיבור מלחמה נהפך לנמושה, לפי הצד שבו הוא משחק; מילים מאבדות משמעות ומתחלפות למילים נגדיות. זה מה שניטשה חושב שקרה גם במרד העבדים במוסר.

Weakness is being lied into something meritorious [...] impotence into 'goodness of heart' [...] subjection into 'obedience' [...]; inoffensiveness/cowardice are called virtue itself

ג'ייקוב מצביע על המילה Subservience, ועל שם האיסלאם.

אבל למה שנעדיף את המשמעות המקורית של טוב ורע? בכל זאת, המרד צלח! בנרד וויליאמס כותב -

It is not - and this is vitally important - that an increase in power can serve as a criterion of what interpretation or outlook we should adopt. We do not survey a range of perspectives or sets of values and choose one by considering the extent to which it will increase our power

כלומר, יותר עוצמה אינה טובה כלשעצמה; אנשים טובים (=עוצמתיים) הם אלו שאוהבים עוצמה, כשלעצמה - שמקבלים אותה בחיבוק, ולא מסתתרים ממנה.

טעמים לדחיית מוסר העבדים

טינה

מוסר אצילי מאשרר את עצמו, בעוד שמוסר עבדים הוא במהותו תגובתי (ס' 10). התגובה היא סוג מסוים של טינה (Ressentiment) של החלשים כנגד החזקים. החלש תלוי בחזק כדי לאשרר אותו: האציל אומר - אני - טוב!, היכן שהעבד אומר, לא אני - לא טוב!

מה ההיגיון מאחורי הטינה?

אפשר לומר שאותה התלות היא אפלטונית - הדבר הנתלה הוא צל חיוור של הדבר התלוי (כמו שהעולם הממשי הוא צל האידאות). אולם ניטשה ודאי לא היה רוצה להסתמך על מטאפיזיקה אלפטונית - אפלטון היה יריבו הפילוסופי הבולט ביותר.

האדם האציל רואה את עצמו כחזק ואת האחר כחלש - ולא שונא את החלש ככזה -

And if the lambs say to each other, ‘These birds of prey are evil; and whoever is least like a bird of prey and most like its opposite, a lamb, – is good, isn’t he?’, then there is no reason to raise objections to this setting-up of an ideal beyond the fact that the birds of prey will view it somewhat derisively, and will perhaps say: ‘We don’t bear any grudge at all towards these good lambs, in fact we love them, nothing is tastier than a tender lamb.’ – It is just as absurd to ask strength not to express itself as strength, not to be a desire to overthrow, crush, become master, to be a thirst for enemies, resistance and triumphs, as it is to ask weakness to express itself as strength

sect. 13 (הדגשה שלי)

מנגד, החלש - מתוך שנאה למצב כמו שהוא - מצדיק את החולשה ("חלש זה טוב"), ובכך גורר פנימה שגיאה - שיש טוב ורע. העולם, סבור ניטשה, אינו מוסרי מטיבו, וצפייה בו ככזה - דרך עדשה מוסרית - היא טעות. האציל מקבל את העולם כמו שהוא; העבד מעוות אותו, מתוך הטינה שלו. הוא נאלץ להמציא משהו חדש כדי שתפיסת העולם שלו תסתדר - מוסר - והאדם נהיה דבר מעניין יותר.

אסתטיקה

One may be quite justified in continuing to fear the blond beast9 at the core of all noble races and in being on one's guard against it: but who would not a hundred times sooner fear where one can also admire than not fear but be permanently condemned to the repellent sight of the ill-constituted, dwarfed, poisoned

העולם, ניטשה טוען במובן מסוים, הוא אתסטי - ולא הגיוני. ברור לגמרי שאף אחד לא רוצה ליפול קורבן לויקינגים, החיה הבלונדינית. אולם יש יופי מסוים - כמו באיליאדה, שניטשה ודאי חשב עליה - בקיום כזה, לעומת העולם הדמוקרטי - עם טעם רע, מגומד, מנוון, מורעל. ניטשה חושש מהאדם האחרון -

The earth has become small, and on it hops the last man, who makes everything small. […] No shepherd and one herd! Everybody wants the same, everybody is the same: whoever feels different goes voluntarily into a madhouse. ‘Formerly, all the world was mad,’ say the most refined, and they blink […] ‘We have invented happiness,’ say the last men, and they blink

Thus Spoke Zarathustra, sect. 5

עיוורון מטאפיזי\אפיסטמולוגי

בסעיף 13, מציע ניטשה לדחות את מוסר העבדים מטעמים מטאפיזיים\אפיסטמיים. החלשים מתארים את החולשה כבחירה, כהישג, אולם זו אינה אלא הכחשה עיוורת, אובייקטיבית לכאורה. המדע, שמכיל בתוכו את שגיאות השפה, מתיימר לבחון את העולם בצורה אובייקטיבית, אבל עיוור לדטרמניזם שהופך את החלש לחלש ואת החזק לחזק.

אין צד טועה, אומר ניטשה: ציפורי הטרף רוצות לאכול, והגדיים לא רוצים להיאכל. הדברים מונעים ברצון לעוצמה, שמזכיר מאוד את הקונאטוס השפינוזיסטי: כל דבר שקיים מנסה להמשיך ולהתקיים כמות שהוא. אולם מוסר העבדים מתכחש לרצון הזה, וקובע - לשווא - שהפרט, הסובייקט, הוא במרכז -

[...] only the seduction of language (and the fundamental errors of reason petrified within it), which construes and misconstrues all actions as conditional upon an agency, a ‘subject’, can make it appear otherwise

sect. 13

[...] there is no ‘being’ behind the deed, its effect and what becomes of it; ‘the doer’ is invented as an after- thought, – the deed is everything

sect. 13

החלשים, קובע ניטשה, נידונו להיות חלשים, חלשים בהכרח, אבל הם מעמידים שמדובר בבחירה שהם יכולים להמיט על החזקים.

[...] that sublime self-deception whereby the majority of the dying, the weak and the oppressed of every kind could construe weakness itself as freedom, and their particular mode of existence as an accomplishment

sect. 13

  1. שתיעב את הגל, ולעיתים קרובות כתב עליו שהוא שרלטן ושק נודים נפוח. ↩

  2. הדים מהרעיון של הובס, שכל בני אדם שווים ביכולתם (להרוג אחד את השני). ↩

  3. יום כותב אבל זה איפושהו, אבל ג'ייקוב לא מוצא. ↩

  4. הדים של היראקליטוס ↩

  5. ג'ייקוב ממליץ על ספר - The Bestiality of Nietzsche - שמונה את כל הכינויים של חיות שניטשה מטיח ביריבים שלו. ↩

  6. ניטשה כותב מעט אחרי התגליות של דרווין. ↩

  7. למרבה האירוניה, ניטשה היה חולה וחלש כל חייו. יש כאלו החושבים שניטשה מציע לחזור לעידן היוונים (הוא לא) - ג'ייקוב מציין ספר (נורא) - Bronze Age Pervert, שכתוב בסגנון ניטשאני (מלרלר, כתוב בביקורות). ↩

  8. הנאצים (איך לא) החשיבו את ניטשה משלהם, ואחותו - שתפסה פיקוד על הירושה שלו - הטתה את הכתבים שלו בקו דומה. ניטשה עצמו התבטא בחריפות כנגד אנטישמיות - מכתביו האחרונים - I am having all anti-Semties shot

    אנטישמיות הייתה תנועה המונית, וולגרית, וכמובן שככזו הוא בז לה. ↩

  9. ג'ייקוב ממליץ על סרט - Northmen ↩